על יאיר לפיד ואלדד יניב

1. אז איך באמת לפיד הגיע לממדים שלו? איך תוך ארבעה ימים, לפיד, שלא קיבל יותר מ-11 מנדטים באף סקר, כמעט והכפיל את כוחו? איך זה שהסקרים לא זיהו את המאסה האדירה הזו של מצביעי לפיד?

בואו נשים רגע בצד את 8-11 המנדטים "הקשים" של לפיד, המנדטים שהלכו איתו כמעט לאורך כל הדרך. אלו מצביעי לפיד שבאמת ובתמים מאמינים ללפיד ולאג'נדה שלו. אבל מה עם החצי השני, זה שהופיע בין לילה? 

החצי השני הם מצביעי "קדימה" קלאסים. והרי מה היתה "קדימה"? קדימה היתה שרון מימין ופרס משמאל, לבני מימין ודליה איציק משמאל, "קדימה" היתה ריצ'רץ' של אנשים ממפלגות ימין ושמאל שנקלעו לאותה המפלגה. היא היתה הבחירה של האנשים שנמאס להם מהליכוד אבל לא יכלו להצביע לעבודה. "קדימה" היתה אמורה להיות הפוליטיקה החדשה, תוצאה של מפץ פוליטי גדול שישנה את פני המפה. ואז "קדימה" התמוטטה.

התוצאה היא המוני אנשים שנפלטו אל השוק הפוליטי, שמחפשים במרכז המפה מישהו שיכול לקלוט את הקול שלהם; ביבי ימני מדי ומגעיל מדי, שלי שמאלנית מדי וסוציאליסטית מדי. ציפי לבני יותר מדי מזכירה להם את "קדימה" והחיבור המגוחך שלה עם עמיר פרץ ועמרם מצנע, לא נתן לאנשים לשכוח שבעצם היא מציעה את אותה פוליטיקה ישנה (בהערת אגב, אתמול בערב היה משעשע לראות שכאשר היא הציגה את המועמדים של המפלגה, היא לא זיהתה את יו"ר מטה הצעירים ומועמד מספר 19 ב"התנועה", בועז נול. "כמובן, אני לא יכולה לשכוח את בועז נול", אמרה אחרי ששאלה את יואל חסון, מי זה שם עומד על הבמה לצידה).

האנשים האלו הם קול צף קלאסי, הם המתלבטים ששומעים עליהם בחדשות. מצד אחד חלקם יצאו לרחובות במחאה של 2011 כי גם להם נמאס ומצד שני נמאס להם מהפוליטיקה עצמה. הם רוצים להצביע לפוליטיקאי שהוא לא פוליטיקאי, למישהו שעדיין לא התלכלך, למישהו שמדבר יפה, שנראה יפה אבל שבעצם לא אומר שום דבר מהותי. למעשה, אם הוא היה אומר משהו מהותי, היתה להם בעיה.

אם הגמלאים היו בחירת הצעירים שמוחים שאין להם למי להצביע, יאיר לפיד הוא הבחירה של אלו שלא יודעים למי להצביע אבל השתכנעו שצריך להצביע. הם לא סטלנים, הם מבינים שהקול שלהם חשוב, אבל פשוט אין להם אצל מי להפקיד אותו. אולי לפיד. לא אכפת להם שהוא ייכנס לממשלה כי הם סומכים על לפיד החילוני, האשכנזי, המעמד הבינוני, הקצת אנטי-חרדי, שהוא יאזן את ביבי וממילא הם לא רואים ביחימוביץ מועמדת לראשות הממשלה. הסקרים לא מצאו את בוחרי לפיד כיוון שעד ליום שלישי בבוקר, הם עצמם לא ידעו שהם כאלו (משום כך כל הדיבורים על עבודת השטח הקשה וכל הבלה-בלה הזה של אנשי לפיד הם די משעשעים. אפילו הם לא ידעו שהם כאלו).

לפיד קיבל כעשרה מנדטים של אנשים שלא ידעו למי להצביע והבחירה בלפיד נראתה להם שפויה. אלו המנדטים שביקרו אצל אמסלם, אצל בנט, אצל לבני, מנדטים שחיפשו בית ובסוף נחתו אצל לפיד. יהיה מעניין לראות לאן המנדטים האלו יתפזרו בעוד מערכת בחירות אחת או שתיים.

מפת הבורגנות בישראל (הסגולים הם "יש עתיד")

2. כאשר אלדד יניב החל את המסע שלו זה היה מעניין. הקפדתי לצפות בסרטוני השיטה שלו ובכלל מצא חן בעיני, כמו שאני מניח בעיני רבים, שיש מישהו שלא דופק חשבון לאף אחד. כמובן שהיתה בעיה, שקוראים לה "אלדד יניב", אבל לדעתי במהלך הזמן יותר ויותר אנשים החליטו שלא לתת לזה להפריע להם.

אבל ככל שהזמן חלף, הקמפיין של #ארץחדשה הפך לקמפיין של מומרים. כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שמומרים הם האנשים הקיצוניים ביותר בכל חברה. האנשים שגילו את האור, האנשים שמצאו את הדרך, האנשים שחוזרים בתשובה, האנשים שלפתע התגלתה בפניהם התשובה, לעולם יהיו קיצוניים יותר מכל האנשים שתמיד היו שם. יניב, האבטיפוס של המומר, אסף בהדרגה אלפי אנשים שגילו את האור. בעזרת סרטוני השיטה, הם מצאו את מורה הנבוכים שעזר להם להכניס סדר לקונספירציה שהם תמיד ידעו שהיא שם רק שאף אחד לא הסביר להם אותה. #ארץחדשה הפכה לבית לכל ה-crackpots שמסתובבים שם בחוץ ולעוד כמה אנשים שחשבו שיהיה מעניין שאחד כמו יניב יסתובב במסדרונות הכנסת.

התוצאה היא שבישורת האחרונה הפכה #ארץחדשה לתנועה אגרסיבית, בוטה, מלאה בשכנוע עצמי וכמעט אלימה. התחקיר של אישתון ודאי לא עשה לה טוב אבל הטיעונים של יניב וחבר מרעיו שהם כבר שישה מנדטים בפנים בשעה שאף סקר לא חזה שהם עוברים את אחוז החסימה, הטיעונים שכל הסוקרים עשו יד אחת כדי להעלים אותם ולבסוף הטענות שנשמעו על ידי ארד אקיקוס, מי שניהל את אסטרטגיית המדיה החברתית של הרשימה, שפתק אחד של ז' שעליו היה איקס, בקלפי אחת בפרדס חנה, מסמל את קיצה של הדמוקרטיה הישראלית – כל אלו סימנו רשימה היסטרית, פרנואידית ורדופה. לא מסוג הרשימות שאתם רוצים בכנסת.

#ארץחדשה לא המחישה את כוחה של הרשת החברתית היא המחישה את אחת התכונות המוכרות שמתקיימות בה: תיבת תהודה (echo chamber). אנשים מהדהדים טיעונים בקרב אנשים שדומים להם ואלו מחזירים להם כהד את אותם הטיעונים ומחזקים אותם. התוצאה היא לא משהו אמיתי אלא הד בתוך מערה שנותן לך את ההרגשה שיש רבים כמוך בה בשעה שכל שאתה שומע זה את ההד של עצמך.

קצת יותר מ-26 אלף קולות קיבלה #ארץחדשה, אפילו לא מחצית מהקולות הנדרשים כדי לעבור את אחוז החסימה אבל יניב הבטיח שיש 120 אלף אנשים, עם פנים ושמות, שהכריזו שהם יצביעו #ארץחדשה. איזו בדיחה. בדיחה שהיא לגמרי על חשבוננו.

מגיע לנו ביבי

כבר מזמן לא היתה תקופה כה ארוכה שבה לא כתבתי בגלוב. מצד שני, כבר מזמן לא הרגשתי שאני עוד מעט נמחץ תחת העומס שבו אני מצוי. טוב נו, זה לא ממש מדויק. מה שבטוח הוא שבשבועות האחרונים קרו לא מעט דברים שלא זכו פה להתייחסות ראויה. טוב נו, הם לא זכו להתייחסות בכלל.

ובכל זאת מחר בחירות.

בניגוד לשנים קודמות אין לי הרבה מה לומר על העניין בין השאר מכיוון שהכל כבר נכתב והכל כבר נאמר. הפייסבוק שלי מלא באנשים שקוראים לאנשים אחרים ללכת להצביע עד שעוד מעט אני משתכנע ללכת להצביע שלוש פעמים רק כדי שכולם ירגעו. אני לא מכיר אף אחד שחשב לא להצביע אבל החליט להצביע בגלל שמישהו כתב בפייסבוק "אתם חייבים ללכת להצביע", אבל אולי אני טועה. בסוף אחוז החרדים שמצביעים עומד על 109% ואחוז החילונים שמצביעים עומד על 57%, אחוז המתנחלים שמצביעים עומד על 94% ואחוז השמאלנים שמצביעים עומד על 41%. לכן אני אומר, ביבי מגיע לכל הדפוקים שנשארים בבית.

בפייסבוק שלי גם מדברים על #ארץחדשה ועל אישתון ועל האם #ארץחדשה תעבור את אחוז החסימה (לא תעבור) או לא תעבור (אמרתי כבר לא תעבור, לא?). מדברים גם על עד כמה צריך להחליף את ביבי וכמה יהיה פה רע אחרי הבחירות אבל זה רק בגלל שהחברים שלי הם שמאלנים מאניאקים. עוד מעט "עוצמה לישראל" תיבחר ובן ארי יעשה פה סדר. המחשבה על נפתלי בנט וערימת הפשיסטיונרים הקטנה שהוא מביא איתו משעשעת אותי. אנשים מצביעים לחמודי עם הכיפה שעשה אקזיט ולא מבינים שזה הולך להיגמר בבכי. מצד שני, ציפי לבני רצה בראש מפלגה שאחריה עמרם מצנע ועמיר פרץ, שילוב כל כך מגוחך, שיש ימים שאני חושב שאפילו הם עצמם מתגלגלים מצחוק ולא מאמינים שהצליחו למכור את זה לכמה עשרות אלפי ישראלים. לכן אני אומר, ביבי מגיע לכל הדפוקים שמצביעים ל"ה-תנועה".

ובכלל, ביבי תפור על המדינה הזו כמו כפפה ליד. אם ישאלו אותי מה ישראלי בעיניי, אני אגיד ביבי: שקרן, תחמן, לחיץ ונלחץ, סובל מחרדה מתמדת (בדרך כלל כזו שקשורה לשואה), משחק אותה אישיות חזקה אבל הולך זקוף מתחת לשולחן כאשר אשתו בסביבה, אוהב לדפוק את החלשים, אוהב לדפוק את הערבים, אוהב לספר לעצמו שהוא הכי חכם בעולם, שירת בסיירת מטכ"ל, אח שכול, יתום מאב, נשוי בשנית, רמאי בשלישית, מבטיח הבטחות שאין לו שום כוונה לקיים, אוהב לעשות לביתו, קמצן בטיפים, מקיף את עצמו ביועצים שוביניסטים, לא אוהב לשלם מיסים, לא אוהב לשלם בכלל. ביבי הוא הישראלי האולטימטיבי. מגיע למדינה הזו ביבי.

מגיע לכל אלו שיצאו החוצה להפגין בזמן המחאה החברתית ובכל זאת מצביעים לביבי, מגיע להם שביבי ידפוק אותם ממש ממש טוב, כמו שדופקים מסמר שבקושי נכנס ואז מכים בו, ומכים בו, ככה מגיע להם ביבי. מגיע לכל מי שחושב שגדעון סער שיפר את ציוני התלמידים במתמטיקה, מגיע לכל מי שחושב שישראל כ"ץ הוביל לירידה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים, מגיע לכל מי שחושב שבסך הכל המצב תחת שליטה ושמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, מגיע להם ביבי.

מגיע לנו אינתיפאדה שלישית שכבר נמצאת על האש, מגיע לנו עוד אחוז במע"מ, עוד מדרגה במס הכנסה, מגיעה לנו בריאות ירודה, מגיע לנו חינוך דהוי, רכבת מאחרת, תשתיות קורסות, מגיע לנו צה"ל שמן ומנופח, חשבון מים מטורף, ארנונה שעולה מדי שנה, אבטלה, מגיעים לנו רופאים תשושים, עובדים סוציאליים הרוסים, זקנים במסדרונות, מגיע לנו גירעון של 40 מיליארד שקל בתקציב, השקעה במאחזים בלתי חוקיים, רבנים קיצוניים, נערי גבעות שקורצים קריצות, מגיע לנו סכסוך עם ארה"ב, טינה מגרמניה, שנאה מבריטניה, סלידה מהאיחוד האירופי, מגיע לנו בידוד מדיני, חרם אקדמי, חרם על מוצרים, חרדים שלא מתגייסים, שלא עובדים, שלא לומדים, מגיעים לנו פערים בין עשירים ועניים, בין מרכז ופריפריה, בין מי שמחובר למי שלא.

מגיע לכל אלו שמספרים לעצמם שטוב להם יותר כי הם משלמים פחות מאה שקלים על חשבון הסלולר.

ביבי הוא הישראלי בעיניי והוא מגיע לנו.

אז קדימה, תצביעו לאיזו מפלגה קיקיונית שלא תעבור את אחוז החסימה, תצביעו ללבני שיש לה תכנית מדינית שרלוונטית כמו התכנית שלי להגיע לירח בגיל 21, תצביעו ליאיר לפיד שמספר כמה הממשלה הזו רעה והדבר הראשון שהוא יעשה אחרי שהוא ייבחר זה לשבת עם ביבי, או אולי פשוט תישארו בבית. הכי טוב להישאר בבית.

תקבלו את ביבי. מגיע לכם ביבי.

לא למדתי להעריך את נתניהו

אני מאוד מחבב את הטורים של דרור פויר. למעשה, אני מחבב את דרור פויר עצמו. יצא לנו לעבוד ביחד ב"הארץ" ובכלל יש קבוצה מצומצמת של אנשים, כתבי ועורכי הטכנולוגיה של ראשית שנות האלפיים, שהם אחים לנשק. פויר הוא אח לנשק. פויר הוא אח. נקודה.

אני כותב את זה כדי שיהיה ברור שעל אף שאני חושב שפויר הוא כותב מחונן ואדם משכמו ומעלה, הטור האחרון שלו ב"גלובס" על בנימין נתניהו ("למדתי להעריך את ביבי נתניהו") הוא בעיניי טור עצוב. שלא יהיה ספק, מותר להעריך את בנימין נתניהו, זה חוקי. מותר לחבב אותו, מותר גם להצביע לו (למרבה הצער). מה שאסור הוא לנהוג בכחש, בשקר, בכתיבה מסתירה שיש בה רמאות (אולי עצמית) של ממש.

מקוצר זמן וחשק אתייחס רק לשני משפטים של פויר.

ועדיין, אני רואה בו מנהיג. וזה לא רק מפני שכשאני מסתכל סביב אני לא רואה אף מנהיג אחר שמתקרב אליו (או מנהיגה שמתקרבת). למרות מה שאמרתי, יש בו גם מתינות. ואחריות. ורצון טוב. וחוכמה. ולהט. והומור. לא יודע איך זה קרה לי, אבל הוא מרגיע אותי.

אפשר לעבור אפיון אפיון ולראות עד כמה האפיונים האלו ריקים ואף שקריים. שנתחיל? האמת שאין לי ממש כוח, אבל הנה רק התרשמות קצרה.

נתניהו לא יכול להיות "מתון" כשהוא מעודד על בסיס קבוע שיסוי בתוך העם, הוא לא יכול להיות "אחראי" כאשר ערימה של ראשי שב"כ, ראשי מוסד, ראשי אגף המודיעין מודים שרועדות להן הביצים כאשר הם חושבים על נתניהו (וברק) ליד ההדק הגרעיני. כן, יש בו "להט" אבל זהו להט משיחי – לא מסוג הלהט שאתה רוצה מראש ממשלה. לא יכול להיות לו "רצון טוב" כאשר הוא, שר האוצר שלו והמדיניות שלו, ממשיכים לפגוע באופן שיטתי במיליוני אנשים עובדים לטובת מגזרים בלתי יצרניים, טפיליים רק מכיוון שאלו הם "השותפים הטבעיים שלו". ובכלל, אמור לי מי הם "השותפים הטבעיים" שלך ואומר לך מי אתה.

כאשר פויר כותב שנתניהו מרגיע אותו אני רוצה לשאול אותו מה בדיוק מרגיע אותו? האם זה האופן שבו טיפל בנתן אשל? האם זה האופן שבו הוא טיפל באנשים שהלכו ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיטפל בנתן אשל? האם זה האופן שבו הוא מקיף את עצמו ביועצים שאומרים לו מה להגיד? האם זו הדרך שבה הוא מכור לסקרים כדי שליועצים יהיה חומר שדרכו הם יוכלו להגיד לו מה להגיד? האם נתניהו מרגיע אותו כיוון שהוא יודע שבעצם מי שמנהל את המדינה זו גברת נתניהו, זו שהסיפורים עליה כבר מזמן הפסיקו להדהים אותנו, זו שיש קונצנזוס מוחלט, מלא ומושלם במערכת הפוליטית שהיא זו שבעצם מקבלת החלטות בלשכת ראש הממשלה – האם בגלל זה הוא מרגיע אותו?

האם נתניהו מרגיע את פויר בגלל הדרך שבה הוא השתלט על רשות השידור, על הטלוויזיה החינוכית? או אולי זה בגלל האופן שבו הוא הוריד את ערוץ 10 על הברכיים או האופן שבו הוא מדברר את עצמו באמצעות תרומת בחירות של מאות מיליוני שקלים של מיליארדר הימורים אחד, בשם שלדון אדלסון, אשר הקים עיתון שדרכו אפילו השרים שלו עצמו מתעדכנים כדי לדעת מה הוא חושב? האם פויר נרגע כאשר הוא חושב על כך שליברמן יהיה שר הביטחון הבא או שר האוצר הבא, האם הוא נרגע כאשר הוא בוחן את הישגיו של נתניהו במערכת הבריאות המתמוטטת, במערכת החינוך הקורסת, במערכת הרווחה הלא קיימת? האם בזכות עמדותיו הליברליות בתחום זכויות אדם או בזכות החופש מדת הוא רגוע?

האם נתניהו מרגיע אותו בשל חכמתו הגדולה בניהול יחסי החוץ של מדינת ישראל, בשל האופן המבריק שבו הוא התערב במערכת הבחירות בארצות הברית תוך שהוא מהמר, יחד עם הפטרון שלו, על בובה רפובליקנית ריקה, שבאופן לא מאוד מפתיע, מכריזה על חברות עמוקה עם נתניהו? או אולי האופן שבו האירופאים מתייחסים לנתניהו ומדברים עליו, זה מה שמרגיע אותו? האם פויר נרגע כאשר הוא חושב על האופן שבו נתניהו מטפל בישראלי הממוצע, העובד, משלם המסים, זה שהולך למילואים, זה שיצא להפגין ברחובות רק לפני קיץ אחד?

אולי הוא נרגע כאשר הוא חושב על האופן שבו הוא מקדם את השוויון בנטל, את גיוס החרדים? האם הוא נרגע רגיעה עמוקה כאשר הוא חושב על הקיצוץ בתקציב בהיקף של 20 מיליארד שקל שייפול עלינו, על כולנו, מיד אחרי שהוא ייבחר שוב, קיצוץ שיפגע שוב בשכבות החלשות, במעמד הביניים ההולך ומתכווץ?

מותר להעריך ולחבב את בנימין נתניהו אבל לכתוב שאתה נרגע כאשר הוא אוחז בהגה השלטון מבלי להצביע באותה הנשימה על השורה העצומה, הארוכה, האינסופית של החסרונות, המחדלים והבעיות שהאיש הזה מביא איתו לשלטון – זה אסור.

יותר מכך, כשאני מנסה להיות כן עם עצמי, אני יודע שמי שעומד ביני לבין הימין הקיצוני הוא לא זהבה גלאון או שלי יחימוביץ' – זה נתניהו. גם מהבחינה הזו אני רוצה אותו חזק.

זה אולי המשפט העצוב ביותר בטקסט של פויר. הוא עצוב פעמיים. פעם ראשונה בשל חוסר המודעות של אדם פוליטי כמו פויר למשמעות של המשפט הזה. נתניהו נראה לפויר מתון כיוון שבתקופתו של נתניהו המדינה הפכה לימנית קיצונית. היא הפכה לימנית קיצונית כיוון שבתקופתו של נתניהו הופסק לחלוטין המשא ומתן עם הפלשתינאים וכל הדיבורים על "שלום" או "הסדר", כל אלו נותרו על רצפת האולם בבר-אילן, רגע אחרי שגמר את "הנאום ההיסטורי" שלו.

מה שנשאר בתקופתו של נתניהו זה איומים על איומים על איומים על השמדה הולכת וקרבה של מדינת ישראל, דיבורים על איומים מצפון, איומים ממזרח, איומים מדרום. איו פרטנר, אין סיכוי, הערבים הם אותם ערבים – זו הפילוסופיה השלטונית של נתניהו; הפחדה אחת גדולה. כן, יש איומים אבל יש גם סיכויים, יש גם תקוות. נתניהו הוא לא איש של תקוות, הוא איש של הפחדות. מה הפלא שהישראלים משקשקים ורוצים את המנהיגים שלהם ימניים יותר?

מה הפלא שחלק גדול מרשימת הליכוד ביתנו היה יכול להשתלב ב"תחיה" של גאולה כהן וחלקם האחר ב"כהנא חי"? מה הפלא שאפילו משה פייגלין נראה כמו יהודי חביב ומשעשע? מדינת ישראל בתקופתו של נתניהו היא מדינה ימנית, קיצונית, חשוכה ומבוהלת, מדינה שבעולם מתביישים לתמוך בה, מדינה שאפילו גדולי ידידיה מביטים בה באימה בשל הקיצוניות שאליה היא הדרדרה, ואתה מתרגש מכך שנתניהו הוא המתון? אתה רציני?

אבל חמור מכך, בעיניי, הוא האופן המבהיל שבו פויר נכנע לרטוריקה הפשיסטית של נתניהו. "חזק": מנהיג "חזק" למדינה "חזקה". ביחד נהיה "חזקים" וננהיג באופן "חזק" את המדינה שתצעד "בעוצמה" אל עבר עתיד בטוח. "חזקו" אותי כדי שאהיה "חזק" אל מול האיומים. נתניהו. מנהיג "חזק" עם ממשלה "חזקה".

והנה פויר, גם פויר, זה שהצהיר בראש הטור שלו עד כמה הוא שמאלני, גם הוא רוצה נתניהו "חזק".

דרור פויר הוא אחד הכותבים השנונים, הפוליטיים והמודעים ביותר שאני מכיר אבל נדמה לי שהוא נפל לייאוש כל כך גדול מהמצב, מהמדינה, מהיכולת לתקן אותה, שהוא מעדיף פשוט לקוות שנתניהו יהיה איכשהו, מתישהו, בדרך כלשהי, בסדר. אולי בעצם אפשר לסמוך עליו, אולי בעצם הוא היחיד שמתאים לג'וב. אני בעצם רגוע כשהוא שם.

בפרפרזה על דבריו של לינדון ג'ונסון אומר: "אם איבדנו את דרור פויר, איבדנו את את הקול השפוי בעיתונות". ועכשיו מהר, תקראו למישהו שיודע לטפל באנשים שלקו בתסמונת סטוקהולם.

שלוש הערות על הבחירות המתקרבות

1. אפילו אני, כאשר הסברתי "מדוע אסור להצביע לציפי לבני", לא הבנתי עד כמה חזרתה של הגיברת אל הפוליטיקה הרסנית. לא רק שלבני היא האגו בהתגלמותו, לא רק שאני שומע אותה מדברת על "טובת המדינה" והגוף שלי מתמלא פריחה, לבני הצליחה לבנות רשימה שנראית כמו פאזל שמורכב משש קופסאות שונות שבכל אחת מהן פאזל אחר.

מה התשתית הרעיונית שמחברת את ציפי לבני, עם עמרם מצנע, עמיר פרץ, אלעזר שטרן ומאיר שטרית. לא באמת, מה? אם זו תפישת עולם כלכלית, מה עושה שם לבני עצמה? אם זו תפישת עולם מדינית, איך בדיוק עמרם מצנע מסתדר עם אלעזר שטרן? מה משותף לחמשת האנשים האלו? אני כבר לא מדבר על שאר הרשימה שמורכבת מפליטי "קדימה" שנדחפו הרחק לאחור שכן כל התפקיד שלהם הוא להביא כסף מימון מפלגות. מה מחבר ביניהם?

ובכלל, מי מצביע לתמהיל האידיוטי הזה של אנשים? אחת שעשרות אלפי אנשים העדיפו את מופז עליה; אחר שהתפטר מראשות מפלגת העבודה כמה חודשים אחרי שכבש אותה; שלישי שכבר פקד אלפי אנשים עבור "קדימה" אבל לא עבר ל"קדימה" כיוון ש"קדימה" עצמה התרסקה ולכן חיפש פלטפורמה (אידאולוגית, כמובן אידאולוגית) לעבור אליה, רביעי הוא אלעזר "כל ילד יודע, שביחידות הקרביות אין אף אחד מתל אביב אלא יש רק רוסים ודתיים-לאומיים, עובדה שאין הרוגים ואין לוויות צבאיות שיוצאות מתל אביב" שטרן, וחמישי הוא מי שחשב לעמוד בראש מפלגת הגמלאים אבל אפילו הגמלאים שאלו את עצמם "מי זה הכלומניק הזה שרוצה לעמוד בראש מפלגת הגמלאים?" ולכן עבר להיות כלומניק חמישי אצל לבני. מי מצביע לחבורת הפליטים הזו?

"התנועה" עם לבני מלמדת שהדנ"א של "קדימה" (שלבני עמדה בראשה במשך תקופה לא מבוטלת) ימשיך לקנן גם בכנסת ה-19. גורלה של "התנועה" יהיה כגורלה של "קדימה" לא לפני שהיא תצליח לרסק את גוש המרכז-שמאל, לפגוע (פעם נוספת) במרצ ולהותיר אחריה חבורה של אנשים שלא יעשו כלום, לא יתרמו כלום וייעלמו אל תהום הנשייה. בעיקר, "התנועה" תרחיק אנשים מלהצביע בכלל כיוון שאחרי שרואים את המפלגה המגעילה הזו, שמוציא שם רע לפוליטיקה, אנשים יתקשו להצביע לפוליטיקאים מבלי להקיא קצת בפה.

2. אפרופו תהום הנשייה, צריך לומר כמה דברים על ההולכים.

דליה איציק למשל. אני מנסה לחשוב על מישהו שנורא מצטער שדליה איציק הולכת. אני מנסה לחשוב על יוזמה, על חוק, על מהלך, על אירוע, על משהו שבו אתה אומר "אבל שמעת את דליה איציק?" או "אבל ראית איך דליה איציק התייצבה באומץ?" או "לפחות היתה שם דליה איציק" או "יש מזל שדליה איציק הצילה את המצב". אני מנסה להיזכר על משהו אחד כזה. אחד. אני לא חמדן. אני מחפש רק אחד. ולא מצליח להיזכר.

כאשר ציפי לבני ושאול מופז התקוטטו על ראשות קדימה, הקפידה דליה איציק לא להזדהות עם אחד משני הצדדים. למה? גם מכיוון שהיא שדליה איציק היא טופו פוליטי וגם מכיוון שהיא העריכה שמבחינה פוליטית עדיף לה להישאר על הגדר. כשאתה על הגדר המנצח יוכל לבוא אליך בטענות שתמכת בצד השני. כן, זו מורשתה של דליה איציק. אפס עשייה ואפס עמדות כאידאולוגיה שימושית. לגזור ולשמור.

או שלום שמחון. כאשר שקלתי להתפקד למפלגת העבודה, היו שתי סיבות עיקריות לכך. הראשונה היתה האושר הגדול שהציף אותי כאשר ברק לקח איתו את שלום שמחון, האב-טיפוס של הכלבלב הפוליטי. שמחון היה האיש שנשלח להתראיין בכל פעם שמישהו תקף את ברק. התפקיד שלו היה לתקוף את מי שתקף את ברק ולהזכיר לכולם שברק הוא שר הביטחון של מדינת ישראל. זהו. זה היה התפקיד שלו. בשאר הזמן הוא היה עסוק בקצת שחיתויות. בכל זאת, לבנאדם היה קצת זמן פנוי (אגב, הסיבה השניה שבגללה התפקדתי היתה כדי לוודא שעמיר פרץ לא מנצח. אני חושב שעכשיו ברור יותר למה זו היתה סיבה חשובה).

אפילו בהודעת הפרישה שלו שמחון לא מצליח להסתיר את מה שמניע אותו בדרך כלל:

"חרף פניות של מפלגות מכל הקשת הפוליטית לרוץ ברשימתן כנציג ההתיישבות, העדפתי לגלות נאמנות לחבריי במפלגת עצמאות ולא לדאוג לסידור עבודה לעצמי"

לא לדאוג לסידור עבודה לעצמי. כי זה מה שאני תמיד עושה – דואג לסידור עבודה לעצמי. החלטתי לנוח קצת. איזה אפס.

3. אז עם מה נשארנו אחרי כל זה? עם ביבי.

מדוע אסור להצביע לציפי לבני

אני מנסה להבין איך ציפי לבני, שבמשך שבועות התייסרה, התחבטה והתלבטה סביב השאלה האם לחזור לפוליטיקה או לא לחזור לפוליטיקה, איך היא הצליחה לגרוף שבעה מנדטים בסקר "הארץ". אני מנסה, ואני פשוט לא מבין.

הרי מי זו הציפי לבני הזו? זו אותה לבני שיכולה היתה להקים ממשלה כראש המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ושמטה את ההזדמנות הזו לטובת נתניהו שמאז יושב בלשכת ראש הממשלה ולא מתכוון לזוז משם בשנים הקרובות. זו אותה לבני שכראש אופוזיציה לא עשתה שום דבר, פשוט שום דבר משום סוג שהוא. זו אותה לבני שכאשר התמודדה מול שאול מופז על ראשות המפלגה שלה, הפסידה, למעשה נזרקה לכל הרוחות, כיוון שהמצביעים שלה, מהמפלגה שהיא עמדה בראשה, העדיפו אפס פוליטי מוחלט על פניה.

הלבני הזו, שאני מתקשה להיזכר במשהו רב משמעות שהיא עשתה כפוליטיקאית, או איזשהו הישג יוצא דופן שרשמה לזכותה, או איזשהו משהו מסוג כלשהו, אותה לבני לא היתה מוכנה להיות מספר שתיים של אף אחד. זה לא לכבודה. זה לא יאה לה. נדב פרי הזכיר באחת מתכניות הרדיו ששמעון פרס היה יכול להיות מס' 2 של רבין ורבין של פרס; אריאל שרון היה יכול להיות מספר 2 של ביבי וביבי של שרון; אשכול היה יכול להיות מספר 2 של דוד בן גוריון ודוד בן גוריון היה מספר 2 של אשכול. כל זה אפשרי. אבל ציפי לבני היא לא יכולה להיות מספר 2 של אף אחד – לא של שלי יחימוביץ, לא של יאיר לפיד, לא של אולמרט. של אף אחד. למה? כי היא (טה-טה-טה-טאאאם!) ציפי לבני.

בשיא חוצפתה, מגיעה לבני למשא ומתן עם שלי יחימוביץ, מנהיגה שנבחרה על ידי ציבור של עשרות אלפי אנשים להנהיג את המפלגה שהם חברים בה, ודורשת ממנה רוטציה. סליחה גיברת, מי מכיר אותך בכלל? מי בחר אותך למפלגת העבודה? מי את שתכפי את ההנהגה שלך על אנשים שבכלל לא בחרו בך? מי את בכלל?

אני מסוגל להבין (בדוחק רב) אנשים שמצביעים ליאיר לפיד. הם מצביעים ליאיר לפיד כי הוא רהוט, כי הוא מוכר, כי הוא מציע תקווה וכי הוא לא פוליטיקאי משומש. הם תולים בו תקווה שהוא ישנה את המערכת, שהוא יעמוד במילים שלו, שהוא הדבר האמיתי. הם רוצים להאמין שהוא אלטרנטיבה לסדר הקיים. אני חושב שיאיר לפיד הוא זיוף במובן הזה שהוא פוליטיקאי כמו כל פוליטיקאי (ולכן למרות שהבטיח אינספור פעמים שלא יחבור ללבני, הוא הציע לה להיות מס' 2 שלו כאשר הבין שכניסתה תפגע במפלגת 'אנחנו מתאימים לכולם' שלו), ובכל זאת אני מסוגל להבין אנשים שבוחרים בו. הם מאמינים לו. בסדר.

אבל לבני? כי מה? כי מה היא מציעה? היא היתה שרת חוץ? so fucking what, גם ליברמן היה שר חוץ. כנראה שכל אפס יכול להיות שר חוץ. אז בגלל מה, בגלל שהיא "גברת ניקיון"? באמת? גברת ניקיון? אותה לבני שעכשיו רודפת אחרי כלומניקים מקדימה, אסופה של חברי כנסת שגם אם אכוון לכם אקדח לרקה לא תדעו איך קוראים להם, רק כדי למצוץ מהם את כספי מימון המפלגות, זו גברת ניקיון? זו ההבטחה הגדולה? היא ועוד כמה כלומניקים מקדימה שלא עשו שום דבר במשך ארבע שנים ושיקבלו עוד ארבע שנים בכנסת כי הם מביאים איתם כסף, כסף לתעמולת בחירות? זו האלטרנטיבה שלכם? בשביל זה אתם מצביעים?

לא רק שהאגו הנפוח, הבלתי נסבל של לבני, הוא עניין גרוטסקי לחלוטין, בגללו בגוש המרכז-שמאל, שמנסה להציב אלטרנטיבה לשלטון הקיצוני, הדורסני, הפשיסטי שעומד להתרגש עלינו, מתרחש פיצול נוסף. לבני מחלישה את מפלגת העבודה, מחלישה את יאיר לפיד ולא לוקחת מצביע אחד לרפואה מהימין.

הצבעה לליכוד היא הצבעה לימין הקיצוני. היא הצבעה מזעזעת בעיניי אבל היא לפחות הצבעה לתפיסת עולם. הצבעה ללפיד היא הצבעה למפלגת אווירה. היא הצבעה מטופשת בעיניי אבל לפחות היא הצבעה שיש מאחוריה תקווה. הצבעה ללבני היא הצבעה לבלון חם ונפוח של אגו שיצא מכלל שליטה, הצבעה לאישיות שכל כך מלאה בעצמה שיש חשש שהיא תתפוצץ מרוב עונג.

שומר נפשו ירחק מ"התנועה", שם סתום, אידיוטי ומעורפל שהדבר הטוב היחיד שאפשר לומר עליו הוא שהוא מייצג בצורה נאמנה את העומדת בראשו.