חופשה קצרה, סרטים רבים

באמצע חופשת הסמסטר הצלחתי לגרד לעצמי שלושה ימי חופשה במהלכם טחנתי סרטים בקולנוע ובבית כאילו אין מחר. יש מחר, רק שהוא עמוס בעבודה וברור לגמרי שיחלפו חודשים ארוכים עד שאוכל שוב להתיישב בנחת מול סרט ומכיוון שכך טחנתי טקסטים לצד סרטים בקולנוע ובבית כאילו אין מחר. את הטקסטים אשאיר להזדמנות אחרת – הנה יבול הסרטים והנה מה שחשבתי עליו בקצרה:

נקודת שוויון (The Equalizer): סרט פעולה של דנזל וושינגטון. בניגוד לציון הגבוה יחסית ב-IMDB אני חושב שהוא סרט בינוני לגמרי אולי מכיוון שכל מי שראה שניים-שלושה סרטים של דנזל וושינגטון ראה את הסרט הזה לפחות פעמיים או שלוש בעבר. ציון: 6/10

השופט (The Judge): רוברט דאוני ג’וניור. יש אנשים שהשם הזה מספיק להם והאמת היא שבהדרגה אני הופך לאחד מהם, אבל דווקא רוברט דובאל הוא זה שעושה את הסרט שמספר על שופט מזדקן שמואשם ברצח ובנו, עורך הדין הצעיר שלא ממש מסמפט אותו, יוצא להגנתו. מוצלח ומכמיר לב. ציון: 8.5/10.

בן אלף (Son of a Gun): אני מחבב את יואן מקגרגור אבל הסרט הזה הוא סרט פעולה בינוני ששזור בו סיפור אהבה אידיוטי וצפוי מראש. למעשה, כל הסרט הזה צפוי מראש כמעט מהדקה השלישית. מיותר. ציון: 5/10.

המסירה (The Drop): אחד מהסרטים האחרונים של ג’יימס גנדולפיני שמשחק בדרמת פשע מוצלחת למדי. לא סרט מהמם, לא כזה שמשאיר אותך פעור פה, אם כי יש לו את הרגעים שלו, אבל עושה את העבודה בסבבה. ציון: 7.5/10.

צלף אמריקאי (American Sniper): אני אתחיל מהשורה התחתונה. בעיני זה סרט אכזבה. יש לו קטעי פעולה לא רעים בכלל, הוא מתאר בצורה יפה, ויש שיטענו מאוד אותנטית, את המלחמה שהתרחשה בעיראק, אבל הוא פוסטר לאמריקאיות רפובליקנית ופטריוטיות בגרוש שבא להקיא. על אף שהוא מבוסס על סיפור אמיתי ועל אף שהוא בוים על ידי קלינט איסטווד ועל אף שברדלי קופר הצליח לשים על עצמו שרירים מרשימים, הוא בעיניי בזבוז זמן. ראיתי אותו בקולנוע והוא בקושי שווה את המסך הקטן. ציון: 6/10.

משחקי החיקוי (The Imitation Game): סרט נוסף שראיתי בקולנוע שהיווה חוויה מתקנת ל”צלף אמריקאי”. כמו דאוני ג’וניור, גם בנדיקט קמברבאץ’ הוא שם שדי בו כדי להביא אנשים מסוימים לקולנוע. אחרי “שרלוק” אני אחד מהם. הסרט, שמספר את סיפורו של אלן טיורינג, לא תמיד מצליח לשכנע באותנטיות שלו ועדיין זה סרט מוצלח שמספר על אחד האנשים החשובים בהיסטוריה של הטכנולוגיה במאה העשרים. העובדה שטיורינג לא היה מוערך מספיק בחייו, כמו גם האופן שבו הוא סיים אותם, קורעת את הלב. ציון: 8.5/10

בירדמן (Birdman): ללא ספק הסרט היפה של השנה. סרט שאם הוא לא מקבל אוסקר על צילום ו/או תפאורה כנראה שמישהו גנב אותו. כמובן שגם מייקל קיטון עושה פה תפקיד מצוין לצד אדוארד נורטון, אבל הסרט הזה הוא בעיקר חוויה אסתטית פיוטית ומהממת. מומלץ ביותר. ציון: 9.5/10.

וויפלאש (Whiplash): הסרט שממנו הכי נהניתי. פשוט סרט מעולה. יש שיטענו שהוא סוג של “תהילה” למתקדמים, ויש בזה משהו, אם כי הסיפור מתמקד באדם אחד, מתופף אחד והיחסים שלו עם המורה שלו. ג’יי קיי סימונס, שמוכר בעיקר מהתפקיד שלו ב”אוז”, עושה בסרט הזה את תפקיד חייו. הנוכחות הקולנועית שלו היא לא פחות ממחשמלת – אי אפשר לעמוד בפניו. סרט נפלא, פשוט נפלא. ציון: 10/10.

כוח עליון (Force Majeure): סרט שוודי מה שאומר סרט אירופאי מה שאומר שבמקום פיצוצים, מכות ומתח, יש כאן דרמה אנושית קטנה; מה קורה כאשר אבא בורח כאשר מפולת שלג מאיימת לקבור אותו ואת משפחתו (למרות שבסוף היא נגמרת ממש בשום דבר) במקום להגן על ילדיו. לרגעים קצת משונה – בכל זאת אירופאי – ועדיין מציג משהו שדומה במשהו לחיים אמיתיים ולא מתוסרטים עד אימה. ציון: 8/10.

תעלומת כדורי הקסם ע”ש סטיבן סיגל

טוב, אני מודה, זה מתחיל להרגיש כמו בעיה. אחרי שהעירו לי שרק חולה רוח ישים לב לכמות המפיקים בסרט של סטיבן סיגל, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולא לשים לב לפרטים שוליים בסרטים של סטיבן סיגל. אבל אז נתקלתי בתגלית שעשויה לשנות את פני מדע הפיזיקה כפי שאנחנו מכירים אותו ולא יכולתי להתעלם מכך.

בסרט “חצי מת”, או כפי שהוא נודע במקור, Half Past Dead, יצירת מופת שקיבלה 4.5 כוכבים ב-IMDB  ולא היתה צריכה לקבל יותר מרבע משולש, משחק סטיבן סיגל איזה סוכן חשאי שנכנס לכלא אלקטרז (ברור) כדי לעשות שם משהו אבל אז חבורה של אנשים רעים פורצת לכלא כדי לתפוס מישהו כדי שהוא ייתן לה משהו וסטיבן סיגל מציל את המצב. אל תבקשו ממני עוד פרטים כי מעולם לא ראיתי את הסרט הזה מהתחלה ועד הסוף.

אבל אתמול, בזפזופ אקראי לגמרי נתקלתי בסצנה מופתית מתוך הסרט. בסצנה הזו, סיגל הבלתי חמוש (יש לו ידיים, בשביל מה הוא צריך אקדח) נמלט מאחד הפורצים שדווקא חמוש באקדח. הוא נותן לו בעיטה סטייל ברוס-לי אבל הפורץ מתאושש ורודף אחריו. סיגל מזנק דרך חלון והפורץ אחריו, יורה. אלא שאז משהו מוזר קורה. הנה זה לפניכם.

 

כמו שאפשר לראות, היורה מחזיק את האקדח ישר ויורה ישר. למרות שהוא מחזיק את האקדח ישר, כדורי האקדח שלו מתנפצים על השולחן שנמצא כחצי מטר מתחתיו ובאופן מפתיע כל זה קורה זמן ניכר לאחר שהם נורו מהאקדח. התייעצתי עם מומחים, פתחתי ספרים וחקרתי את הסוגיה לעומק אין לי אלא להסיק שהכדור בסרטים של סיגל טס קדימה ואז עשה רברס, מתרומם למעלה ונוחת במלוא הכוח למטה, על השולחן. הכדורים בסרטים של סטיבן סיגל הם כדורי פלא ואם זו לא תגלית מהמדרגה הראשונה, אל תקראו לי סטיבן. הוקינג.

עכשיו, אתם בטח שואלים למה אני רואה כל כך הרבה סרטים של סטיבן סיגל. ועל כך אענה: אין לי מושג! אבל אני חושב שאני זקוק לעזרה!

תעלומת המפיקים ע”ש סטיבן סיגל

אתמול בשעה 22:00 שודר בערוץ כבלים כלשהו אחד מסרטי הזבל של סטיבן סיגל. סטיבן סיגל הוא לדעתי הבלתי קובעת בעליל אחת השאלות היותר לא-מעניינות של תעשיית הסרטים האמריקאית: מי שהיה הבטחה מסדר גודל בינוני התגלה כעבור זמן ממש לא ארוך כשחקן מוגבל בעל יכולת קולנועית לחלץ מגוון של הבעה אחת. ובכל זאת הוא ממשיך להופיע על המסך בעיקר סרטים שהמילה “גרועים” לא מתקרבת לתיאור הוגן שלהם. למה?

בכל אופן, אתמול בשעה 22:00 שודר בערוץ כבלים כלשהו הסרט “הרשעה מקסימלית” בכיכובו של סיגל. אין לי כל כך מושג על מה הסרט כי חמש דקות אחרי שהוא החל כיביתי את הטלוויזיה אבל צפיתי בתחילת הסרט ונתקלתי בתעלומה שאין אלא להגדיר אותה כתעלומה תעלומתית.

התעלומה הזו מתרחשת שתי דקות ו-52 שניות לאחר שהסרט מתחיל ומה שמעניין הוא שהיא קשורה בקרדיטים של הסרט. לנוחיותכם השגתי את השניות המדוברות.

כפי שניתן לראות, שתי שניות לאחר הקטע הערוך, נכתב בקרדיטים שקורי רות’בארת הוא “co-producer” של הסרט. וזה מאוד מכובד כי לא כל אחד יכול להיות co-producer של סרט של סטיבן סיגל. חולפות חמש שניות ומתברר שבין דאנג הוא “co-executive producer” וזה נראה לי תואר קצת יותר מתקדם כי executive נשמע יותר מתקדם ועדיין אני לא בטוח שהצלחתי לפענח מה ההבדל ביניהם. כעבור עוד רגע נחשפת העובדה שסטיב אוסטין (אחד מכוכבי הסרט) וג’ק הלר הם “executive producers” וזה כבר מעלה את השאלה הראשונה: אם יש שני executive producers הרי שהם בעצמם מפיקים משותפים בפועל (הרי הם שניים) אז מדוע נחסכה מהם תחילית ה-co? במה הם טובים מבין דאנג? במה הם טובים מקורי רות’בארת?

אבל התעלומה הזו נמצאת רק בראשיתה מכיוון שעשרים שניות לאחר תחילת הקטע מסתבר שבנג’מין אף סאקס הוא גם executive producer אלא שבניגוד לסטיב אוסטין וג’ק הלר, הוא זוכה להיות executive producer מבלי שהוא מצורף לשניים הקודמים שגם הם executive producers. מדוע הוא זוכה לקרדיט נפרד? במה הוא יותר אקזקיוקטיבי מסטיב אוסטין וג’ק הולר ומה אקזקיוטיבי יותר בהם מהאקזקיוקטיבה של בין דאנג?

חשבתם שזה נגמר כאן? לא! התעלומה רק הולכת ומסתבכת. אל כל מפיקי המשנה, המפיקים המשותפים והמפיקים בפועל השותפים נוסף כעת אדם נוסף, סקוט קנדי, גם הוא מקבל את התואר executive producer. מה שמעלה את השאלה, מה כל כך מיוחד בו ובבנג’מין אף סאקס שהם לא יכולים לחלוק ביחד קרדיט? אני לא רואה את סטיב אוסטין וג’ק הלר מתלוננים שצפוף להם!

חולף עוד רגע קט ומסתבר שיש עוד executive producer. כן! מדובר בקאוני ווקסמן, גם הוא זוכה לקרדיט נפרד משל עצמו זאת למרות שהוא נושא באותו תואר כמו בנג’מין אף סאקס וסקוט קנדי וסטיב אוסטין וג’ק הלר.

חשבתם שזה נגמר כאן, נכון? אז חשבתם. חולפות כמה שניות ולצוות המפיקים בפועל מצטרפים עוד שניים: נאדין דה בארוס וקווין קאשה. הם מקבלים את התואר executive producers – שזה בכלל הטריף אותי. מסתבר שהסרט הזה כל כך מסובך לעשייה שיש צורך בשבעה executive producers, שלושה מהם מקבלים קרדיט נפרד וארבעה מחולקים לשני צמדים. אבל למה? מה קובע את היותך זכאי לקרדיט נפרד? האם עבדת קשה יותר? הכנת קפה לאחרים? ניצחת את סטיבן סיגל בשש-בש?

בשלב הזה התעלומה לוקחת הפסקה קצרה כדי לדווח מי כתב את הסרט המדהים הזה רק כדי לחזור אל תעלומת המפיקים ולדווח שפיליפ בי גולדפיין הוא המפיק של הסרט.

אם כן יש לנו בצוות אחד co-producer אחד, co-executive prodcer אחד, שבעה executive producers שבתוכם קיים מדרג לא ברור של בכירות שלא ניתן לפענח אותו על פי הקודים המקובלים של מי מופיע ראשון (שהרי בהתחלה מופיעים שניים ביחד, ואז שלושה בנפרד ואז שוב שניים ביחד), ולבסוף producer, שלא ברור מה הוא בכלל עשה בסרט הזה כאשר יש לו צוות כה משובח, גדול וידוע-שם של מפיקים בפועל.

התעלומה הזו הדירה שינה מעיניי וכעבור כמה שניות נרדמתי. אם מישהו יכול לפתור אותה עבורי, אודה לו מעומק השלט-רחוק שלי.

על הקשר שבין טכנולוגיה ואמנות

להעביר בלוג, בעיקר אם הוא גלוב, זה תענוג מפוקפק למדי ובכל זאת יש בו כמה יתרונות ואחד מהם הוא שאני נתקל בבעיות ואז יוצא לי להציק לרואה שחורות, ורואה שחורות הוא בחור שאם מציקים לו מספיק, הוא זורק לכיוונך כמה רעיונות והמלצות. ההמלצה שהוא זרק לי הפעם היתה לראות את הסרט Tim’s Vermeer, שלדבריו משודר ב”יס” אבל מכיוון שאין לי “יס” לא ראיתי אותו. אז דאגתי לראות אותו.

טכנולוגיה, במובנה הרחב, באה לא פעם לידי ביטוי בארטיפקט, שהוא אפליקציה, יישום של עקרונות מדעיים. לכן עבור רבים טכנולוגיה היא שלוחה של המדע. אמנות, לעומת זאת, נתפשת כמשהו אחר לגמרי. לא לומדים אמנות בפקולטה למדעים מדויקים או בפקולטה למדעי הטבע. אמנות היא מופשטת, רגשית, לא מדויקת בהגדרה, סובייקטיבית – או במילים אחרות, אמנות היא ההפך, היא כל מה שמדע הוא לא. אין פלא שעבור רבים הקשר בין טכנולוגיה ואמנות נתפש כקשר מפוקפק; אם אתה נעזר בטכנולוגיה בזמן שאתה יוצר אמנות אז, איך לומר, אתה קצת מרמה. כמובן שבתקופה שלנו יש כמה אמנויות שהן טכנולוגיות במהותן, כמו קולנוע, אבל מה לגבי ציור?

הסרט Tim’s Vermeer עוסק באדם בשם טים ג’ניסון, מיליונר הייטק, שיש לו אובססיה מוזרה לצייר ההולנדי יאן (יוהנס) ורמיר. באופן אישי אני נורא אוהב את הציירים ההולנדים הקלאסיים של המאות ה-16 וה-17. על ברויגל האב כתבתי לפני כמה שנים אבל חוץ ממנו אני אוהב הולנדים נוספים בהם, כמובן, רמברנדט.

האובססיה של ג’ניסון קשורה בכך שהציורים של ורמיר לא נראים כמו ציורים רגילים; הם דומים יותר לצילומים (הנה קטלוג של הציורים של ורמיר). כיצד הוא עשה את זה? בכל זאת, מדובר במאה ה-17. הטענות שורמיר השתמש בטכנולוגיה, בייחוד ביישום של ה”קאמרה אובסקורה” כדי לצייר את ציוריו, מוכרות עוד מסוף המאה ה-19, אבל אף אחד לא הצליח לגלות איך בדיוק הוא עשה את זה.

ג’ניסון מתחיל מסע שמטרתו למצוא את הטכנולוגיה שורמיר פיתח שאפשרה לו לצייר כמו שאף אחד לא צייר בתקופתו. הוא מצליח לשחזר את הטכנולוגיה – או משהו שמאוד דומה לה – ואז מנסה באמצעותה לשחזר את אחד הציורים המפורסמים של ורמיר, “שיעור במוזיקה”.

ג’ניסון אינו צייר מקצועי אבל התוצאה שהוא מפיק, באמצעות הטכנולוגיה שכנראה פותחה על ידי ורמיר, היא לא פחות ממדהימה. כעת עולה השאלה: האם ורמיר רימה? האם בגלל שהוא השתמש בטכנולוגיה שאפשרה לו לצייר/להעתיק את המציאות הופכת אותו לפחות אמן?

התשובה האינסטקטיבית שלי היתה: “ברור! זו רמאות!” אבל האם זו באמת רמאות? בתקופת הרנסנס ההפרדה בין מדע, טכנולוגיה ואמנות היתה הרבה פחות ברורה, אם בכלל, מאשר בימינו. ליאונרדו דה-וינצ’י היה צייר אבל התעניין ועסק באדריכלות, בפיתוח טכנולוגיות צבאיות, בגוף האדם, מתמטיקה, גיאומטריה, אטיולוגיה, אופטיקה ועוד. אז האם ורמיר הוא רמאי או שהוא פשוט בן תקופתו? אולי הבעיה היא בתפישה הרומנטית שלנו לפיה אמנים הם אנשים שמרימים את היד והופס, מציירים ואולי, בכל זאת, ורמיר היה פשוט שרלטן שנעזר בטכנולוגיה?

להעביר בלוג, בעיקר אם הוא גלוב, זה תענוג מפוקפק למדי ובכל זאת בזכות ההעברה שלו יצא לי לקבל המלצה מרואה שחורות וכעת אני מעביר אותה אליכם.

עניין נדוש

אתמול בלילה סיימתי לקרוא את “שבריר” של סטיבן טולץ. הספר עצמו ממש לא רע, אם כי אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים שמצליחים לכתוב ספר שמחזיק יותר מ-600 עמודים. את הסיפורים שאני כותב בראש אני לא מצליח להחזיק יותר שישה עמודים.

בכל אופן, ממש לקראת סוף הספר, מספר הגיבור על חקירה שהוא עובר.

די מהר התחלנו כולנו לחזור על עצמנו. מדי פעם אפשרו לי להתהלך בחדר ולצעוק דברים כגון “כמה פעמים אני צריך להגיד את זה?” זה היה מביך. הרגשתי מגוחך. נשמעתי מגוחך. זה היה נדוש; הסרטים הפכו לנו את החיים לעניין נדוש.

היום בבוקר ראיתי את הסרטון הזה והבנתי שעם כל כמה שאני אוהב סרטים, יש משהו בזה.

למעשה, אפילו להידרס על ידי אוטובוס הפך לעניין די, המממ, נדוש.

בהקשר הזה, מומלץ לא להיכנס לאתר Supercut.org. חבל. אתם תצאו ממנו רק אחרי שלושה ימים.