בסוף השבוע התפרסם ראיון מעניין עם תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, כהגדרתו, שהקים יחד עם שותף את "מכון אתוס", שבאתר האינטרנט שלו נכתב כי מטרתו "לבסס את גישת המחקר האנתרופולוגי באיתור בעיות ובניית פתרונות יישומיים בזירות קהילתיות שונות".
הריאיון עמוס במשפטים דרמטיים, נחרצים, על בני הנוער בישראל. הנה מקבץ קצר:
"הילד הוא תלמיד מצטיין, מדריך בצופים, קצין ביחידה קרבית, אבל בחייו האישיים הוא אלים, הוא נצלן, הוא שוביניסט, אין לו באמת חברים טובים, ההסתכלות שלו על החיים היא מאוד מטריאליסטית ושטחית. לא באמת אכפת לו מאף אחד, גם לא מהמשפחה שלו"
"ילדים שמסתגרים בחדרם, כל חייהם במחשב. חלקם, ואני לא חושב שהציבור מודע לזה, כבר הפסיקו ללכת לבית הספר. צומח לנו מול הפנים סוג חדש של בן אדם"
"בניגוד למה שחושבים — הוא גם לא חכם יותר"
"היום כבר אין "שכונה". תראי, כשאת מסתובבת בחוץ אחר הצהריים, מגיל מסוים, פשוט לא רואים ילדים ברחובות"
"הגבולות מיטשטשים אצל ילד שנמצא כל היום ביוטיוב"
"השיחה שלנו, יושבים אחד מול השני בבית קפה ומדברים — לא קיימת אצל בני נוער. הם כל הזמן מתעסקים במשהו. הם לא יודעים מה זו אינטימיות."
"אם אמפתיה היא בעצם המדד העיקרי לאנושיות, הילדים שלנו פחות אנושיים מאיתנו. הם משהו אחר"
יאמר לזכותו של ליאון שהוא מכריז מראש שהוא מבצע הכללה. באופן אישי אין לי בעיה עם הכללות שכן הן כלי עבודה עבור אנתרופולוגים וסוציולוגים שמנסים לתאר את "התמונה הגדולה". אחד החסרונות של הכלי הזה הוא שהוא מחמיץ חלק מהפרטים, וגם זה בסדר. אלא שלמרבה הצער, טיעוניו של ליאון מחמיצים כל כך הרבה פרטים עד שהתמונה שהוא מתאר מעוותת לחלוטין ושגויה.
נתחיל בכך שהוא אומר כמה דברי טעם. בני הנוער היום אכן חווים חוויה מתמדת של FOMO, חשש להחמיץ, וזאת בין השאר בגלל הסמארטפונים. אין ספק שהסמארטפון הפך למכשיר מרכזי בחייהם, אין ספק שהם מבלים איתו שעות ארוכות, אין ספק שחלק ניכר מחיי החברה שלהם מתווך דרך אפליקציות (ווטסאפ, סנאפצ'אט, אינסטגרם), אין ספק שהטכנולוגיות האלו משפיעות על בני הנוער. על חלק מההשפעות הוא כלל לא מדבר, כמו אשליית המולטיטסקינג שרבים סובלים ממנה.
הבעיה העיקרית, אבל לא היחידה, עם הטיעונים של ליאון היא שהם נטולי הקשר היסטורי. ליאון מספר שהוא חוקר את בני הנוער ב-20 השנים האחרונות. זה מאוד מרשים, אבל אולי כדאי להרחיב את היריעה ל-200 השנים האחרונות? אולי ל-2,000 השנים האחרונות?
במהלך סוף השבוע צפיתי בפרקי העונה הראשונה של הסדרה Deadwood שמתארת את החיים בשליש השלישי של המאה ה-19 בארה"ב, תקופת הבהלה לזהב במערב ארה"ב. Deadwood היא לא סדרה תיעודית אבל היא מספקת תיאור הרבה יותר נאמן למציאות של החיים באותה התקופה בהשוואה למערבונים של ג'ון ויין. מי שבוחן את האופן שבו האמריקאים חיו רק לפני 150 שנה, בעידן שבו טכנולוגיית התקשורת המרכזית היתה דפוס, לא מגלה בני אדם יותר אנושיים, כאלו שחווים אינטימיות בצורה יותר טובה.
בני אדם ב-Deadwood רוצחים אותך כי אתה מסתכל עליהם באופן משונה, זורקים אותך לחזירים כדי שיאכלו אותך, משתמשים בנשים ככלים לסיפוק עצמי, מתייחסים לבני מיעוטים כאילו היו בהמות, שודדים האחד את השני ללא שום בעיה. האם יש מישהו שמתגעגע לאנושיות המופלאה הזו שהיתה מנת חלקנו רק לפני 150 שנה?
המצב באירופה באותה התקופה לא מוצלח יותר. ההיסטוריונים שתיארו את האופן שבו השתמשו בילדים באותה התקופה בשוק העבודה מספרים כיצד היו קושרים אותם למכונה על מנת שלא יברחו – ילדים בני עשר, בני שמונה, בני שש. צ'ארלס דיקנס לא המציא מדמיונו הסוטה והמופרע את כל סיפוריו, כן? כמה אנושיות היתה אז בקרב בני הנוער? אלו שחושבים שהמצב בימי הביניים או ביוון העתיקה היה מוצלח יותר, לא הרימו ספר היסטוריה בימי חייהם.
מי שמאמין שטכנולוגיה לא משפיעה עלינו, לא יודע על מה הוא שח. טכנולוגיה משפיעה עלינו, היא תמיד השפיעה עלינו. לא מדובר רק בטכנולוגיות תקשורת; אבק השרפה השפיע עלינו, הטלסקופ שינה אותנו, השעון טלטל את עולמנו, פצצת האטום כמעט והשמידה אותנו. בתוך כל אלו, גם טכנולוגיות תקשורת השפיעו עלינו, על מי שאנחנו, על אופי מערכות היחסים שלנו, על הדרך שבה אנחנו חושבים על עצמנו ואת עצמנו. ההשפעה שלהן גדולה כל כך כיוון שאנחנו חיה שמתקשרת, שמחפשת קשר.
ואולם מסגור ההשפעה של הטלפונים הסלולריים על בני הנוער בצורה כל כך דטרמיניסטית, פסקנית, וחד-כיוונית, הוא מסגור שטחי ורדוד. בני הנוער אכן פועלים בתוך עולם רווי טכנולוגיות אבל הם לא קורבנות שלהן. הם לא יצור פאסיבי, נטול הגנות, סוג של בטטה-ספוג, שמופגזים במסרים שמעצבים את אישיותם כאילו היה פלסטלינה (בהקשר הזה כדאי לקרוא ספר כמו זו של דיינה בויד, שהכותרת שלו היא "זה מסובך").
בוודאי שלגדול עם טלפונים סלולריים מייצר סוג אחר של בני נוער שגדלו עם טלוויזיה (וכמו שפוסטמן הראה, לגדול עם טלוויזיה מייצר סוג אחר של בני נוער מאלו שגדלו עם ספרים), אבל הטענה שהתוצאה היא בני הנוער פחות אנושיים, היא כל כך מרחיקת לכת עד שהיא קורסת לתוך עצמה. בניסיונו לשרטט מציאות עגומה, ליאון מספק הצהרות סנסציוניות, נטולות דקויות, נטולות הקשר היסטורי, נטולות אנדרסטייטמנט. משיחת המכחול שלו כה עבה, עד שלא ניתן לראות תחתיה דבר, עד שכל מה שהיא מתארת הוא כתם בוצי: הטכנולוגיה הורסת את חיינו, הורסת את ילדינו, הורסת את העולם. נו טוב, עוד "איש יום הדין"; תמיד יש מישהו שמשחק את התפקיד הזה. זה תפקיד שיש לו ביקוש קשיח.
מי שמחפש להיכנס להיסטריה בגלל שהילדים שלו מבלים שעות רבות מול המסכים, ימצא בליאון שותף נאמן. מי שמבין שהמציאות החברתית היא לא חד-כיוונית (הטכנולוגיה משפיעה -> בני הנוער מושפעים), מוזמן לשתות כוס מים. בני הנוער של ימינו, עם הסמארטפון שלהם, אינם פחות אנושיים, פחות טובים או יותר מפחידים מבני הנוער שהסתובבו כאן לפני 50, 100, 150 או 1,500 שנה; הם שונים. בחלק מהמקרים הם שונים לרעה ובחלק אחר של המקרים הם שונים לטובה. מה שבטוח הוא שהם הרבה יותר מתוחכמים מהקרדיט שליאון נותן להם.
הניסיון לצייר אותם כמפלצות אומללות אולי טוב לעסקים, אבל הוא רע ומטופש מכל בחינה אחרת.
עדכון: אני מודה לד"ר ניקולס ג'ון מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית על שהפנה את תשומת ליבי לכך שניתן להוריד את הספר של בויד ללא תשלום וברשות מלאה של בויד עצמה. לחצו כאן כדי להורידו מהאתר שלה.
