טלי חרותי-סובר היא עיתונאית רצינית

אני עוצר לרגע את העיסוק בדברים שבאמת מעניינים אותי כדי לכתוב על דברים שפחות מעניינים אותי אבל מצחיקים אותי.

היום (21.3.2019) פרסם אביב הורביץ ממאקו, את הטור השבועי שלו “מי נגד מי” ובתוכו חשף סיפור מעניין על טלי חרותי-סובר, יקירת הגלוב, חברה קרובה של היו”ר ועיתונאית משכמה ומעלה.

מסתבר, שחרותי-סובר, שלפני חודשיים פרסמה טקסט מטונף ומטנף במיוחד על המכללה למנהל, העומד בראשה ובית הספר לתקשורת שבעבר שימשתי כדיקאן שלו, קיבלה בחלוף שלושה שבועות (כך רומז הורביץ) צ’ופר על הטקסט המטנף: קורס כמו-אקדמי שאותו היא מעבירה במסגרת הפרויקט הייחודי, Edge-Ucation, של המכללה למנהל. צירוף המקרים הזה לכד את תשומת לבו של הורביץ שביקש ממנה הסברים. ההסברים המלאים נמצאים בטקסט של הורביץ ומטעמי קיצור ושעמום, לא אביא אותם כאן.

באופן לא צפוי, חרות-סובר שרבבה גם את השם שלי לתגובתה כסוג של רמיזה עמומה. בהינתן שלאחר פרסום הטקסט הראשון שלה – זה שטינף על המכללה ועל בית הספר שלי – הפיצו כמה נשמות טובות ובכירות במכללה, שהמקור של חרותי-סובר הוא אני (באמת, כמה חמור צריך להיות בשביל לנסות ולמכור גללי שוורים שכאלו?), שמחתי לראות שכעת רומזת חרותי-סובר שאני הוא המקור של הורביץ. אני ממש הצב ב”צריף של תמרי” שנהג לומר “אני פה, אני שם, אני בכל מקום בעולם”.

בעוד שאני מוכן למחול על כבודי, אני סבור שחשוב שאגיב לרמיזות המכוערות של אביב הורביץ ביחס לחרותי-סובר. על זה אני לא מוכן לעבור בשתיקה.

אני מבקש לקבוע בצורה ברורה ובלי להותיר ספק אצל אף אחד: טלי חרותי-סובר היא לא מושחתת. לא! אם מישהו יגיד לי, שהיא מלמדת במכללה למנהל כדרך, אתם יודעים, קצת להשתיק אותה, אני אגיד לו “לא ולא!”. טלי חרותי-סובר היא אדם שהאתיקה היא נר לרגליו ואי אפשר להשתיק אותה בתמורה לכמה מאות שקלים בחודש. השתגעתם?!

מתוך הסרטון “טלי חרותי-סובר

לכולם ידוע שהיא שומרת הסף, המפקדת העליונה, המנהלת הראשית של האתיקה באקדמיה ובעיתונות הישראלית גם יחד. היא, שרודפת בכל פינה, בכל מזג אוויר ובכל תנאי אחרי הפרות אתיות חמורות של כל מיני מטפלים באספרגוס שמתחזים לדוקטורים, היא לא תמכור את עצמה ואת האתיקה המשובחת והידועה שלה, בשביל קורס במכללה למנהל, קורס שעל אף שהיא עצמה לא דוקטור, עשוי במקרים מסוימים להחליף קורסים שניתנים על ידי דוקטורים אמיתיים. לא ולא! אני לא מוכן לשמוע את זה!

על אף שאינני יכול להדגיש מספיק את אמונתי בפרקטיקות העיתונאיות של חרותי-סובר, אינני רוצה להאריך מדי ולכן אסכם ואומר: הטקסט של אביב הורביץ הוא טקסט קטנוני. הוא מציג עיתונאית רצינית, שפרסמה טקסט רציני, מתוחקר וממוסמך, שנשען על מקורות שעל אף שאין לזהותם, היא מזהה אותם, כעיתונאית מפוקפקת. האם אין לך בושה אביב הורביץ?

בטקסט שלו רומז הורביץ שחרותי-סובר, שהאשימה את אחד המוסדות הגדולים, הוותיקים והנחשבים בישראל כמוסד שסובל מ”צמצומים, ירידה בהישגים ומינויים תמוהים” קיבלה בחלוף שלושה שבועות בסך הכל להעביר קורס כמו-אקדמי והיא עשתה זאת בשמחה, ללא כל בעיה ובהתלהבות גדולה. יש גבול לרמיזות האלו. אי אפשר להסתובב בעולם ולהאשים בצורה מופקרת עיתונאית רצינית. קיימים צירופי מקרים ואם המקרים לא מצטרפים למקריות מקרית הרי שיש הסברים שמניחים את הדעת וטוב עשתה חרותי-סובר שהעמידה את הורביץ במקומו.

למרות תגובתה המשכנעת, אני בטוח שטלי חרותי-סובר תשתמש בכל הערוצים שעומדים לרשותה על מנת להבהיר להורביץ בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא, טלי חרוצי-סוסר, שהמוניטין שלה הולך לפניה בתוך מערכת דה-מרקר ומחוצה לה, לא תמכור את שמה הטוב, את יוקרתה, תדמיתה ועבודתה החשובה בשביל קורס. בייחוד במוסד שסובל מכל כך הרבה כשלים! באמת! בשביל קורס! במוסד כל כך בעייתי! באמת! כמה נמוך אפשר לרדת?!

אני קורא מכאן לאביב הורביץ להתנצל ואם מישהו מהקוראים יעז ללכלך בתגובות על טלי חרותי-סובר אני מודיע לכם: אמחק מיד את תגובתו. יש גבול!

וכעת, נחזור לשידורנו הרגילים.

שואה, גבורה ותראו איזה גדול יש לנו

סגול השיער, ראש הממשלה שלכם, מר בנימין (ביבי) נתניהו, כינס מסיבת עיתונאים. אתה יודע שהמצב חמור (כלומר מצוין מבחינה פוליטית) כאשר סגול השיער, ראש הממשלה שלכם, מר בנימין (ביבי) נתניהו, מכנס מסיבת עיתונאים. לצד סגול השיער ישבו שני פוליטיקאים נוספים, שר הביטחון שלכם, מר משה (בוגי) יעלון, והשר לביטחון הפנים שלכם, מר גלעד (סססאמק אין לי כינוי מהצבא) ארדן.

אני מודה ומתוודה, אינני יכול להאזין לסגול השיער. צליל קולו, העוויות התיאטרליות שלו, שקריו המזופתים, גורמים לפריחה בכל גופי. זה מצב רפואי, אתם מבינים, שאינו נמצא בשליטתי. חף מפשע אנוכי. למרות מצבי הקליני, סירבתי להחמיץ את מסריו של סגול השיער וחבריו הגמדים ולכן קראתי את הכותרות שהופיעו בתחתית דבריו בשעה שעורכי המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 סיכמו את עיקר נאומו ונאום גמדיו.

סגול השיער בפעולה (צילום: תומר אפלבאום)

החלטתי לכתוב את כל אותם משפטי סיכום ומצאתי שהרטוריקה של שלושתם, רטוריקה שאותה מוביל סגול השיער, מורכבת מנוסחה משולשת ופשוטה לעיכול:

1. השואה.
2. הגבורה.
3. תראו איזה גדול יש לנו. לא, באמת, תראו איזה גדול יש לנו, זה לא לתאר כמה שהוא גדול!

להלן ציטוטיהם של סגול השיער, ראש הממשלה שלכם, מר בנימין (ביבי) נתניהו, שר הביטחון שלכם, מר משה (בוגי) יעלון, והשר לביטחון הפנים שלכם, גלעד (סססאמק אין לי כינוי מהצבא) ארדן, בחלוקה לשלוש קטגוריות אלו.

השואה
* זה לא יום קל, אנו תחת גל טרור.
* התנועה האיסלאמית מסיתה.
* הטרור לא פסק מאז חומת מגן.
* אנו בעיצומו של קרב.
* אבו מאזן הלהיט את השטח.
* האיסלאם הקיצוני שוטף את כולנו.
* מדינה פלסטינית תביא את דאע”ש.

הגבורה
* רואה גם היום גילויי גבורה אזרחיים.
* אנו פועלים בכל חזית ובכל אמצעי.
* חשש האזרחים טבעי, נגלה עירנות.
* ההנהגה עושה הכל להשבת הביטחון.
* לא נאפשר פגיעה בחיי האזרחים.
* הצלחנו לסכל פיגועים רבים.
* אין פנינו להסלמה.
* יש לחדול מההתלהמות בינינו.
* זאת העת להיות מאוחדים ונחושים.
* משבח את סיוע האזרחים הטובים.
* שוטרים מנעו אסון גדול בקריית גת.
* גאה שאלה השוטרים שלנו.
* פועלים בקור רוח, איננו מתלהמים.

תראו איזה גדול יש לנו. לא, באמת, תראו איזה גדול יש לנו, זה לא לתאר כמה שהוא גדול!
* המחבלים לא ישיגו דבר, אנו ננצח.
* לא צריכים עוד נפצים בהר הבית.
* אין פתרון קסם אך ננצח הטרור.
* קורא להעניק גיבוי לכוחות הביטחון.
* יש לרמטכ”ל כל הגיבוי מאיתנו.
* שינינו את הוראות הפתיחה באש.
* אנו יורים גם בזורקי האבנים.
* נקנוס הורים לקטינים מיידי אבנים.
* אין תחליף לפעילות השוטרים.
* יהיו השלכות להסתה של הרשות.
* לולא הייתי כאן, הייתם שומעים סיסמאות.
* איש לא ילמדני מהי התיישבות.
* אני עובד עם שכל ישר וגב זקוף.

(בסוף מסיבת העיתונאים הוסיף סגול השיער שתי הערות שלא נכנסו לאחת משלושת הקטגוריות האלו כיוון שהן היו פוליטיות, אחרי הכל חבל לא לנצל הזדמנות בשעה שהעם המפוחד היושב בציון מאזין לך: “בעת הזאת יש טעם בממשלה רחבה” ו”רוב הוויכוחים עם בוז’י – ויכוחי סרק”).

אם יאיר לפיד היה עדיין עיתונאי ולא פוליטיקאי (חחחחח) והיה שואל אותי “מה ישראלי בעיניך?” הייתי קם מהכיסא ונעמד כמו צוק איתן, הייתי מישיר בו מבט עשוי מעופרת יצוקה, ובלב קר רוח המוקף בחומת מגן הייתי משיב לו: “השואה, הגבורה ותראה איזה גדול יש לנו. לא, באמת, תראה איזה גדול יש לנו, זה לא לתאר כמה שהוא גדול!”.

לוגיקת השחיתות על שם ביבי נתניהו

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הוא אדם מושחת. אולי הוא לא מושחת ברמה הפלילית, אבל את מי מעניינת הרמה הפלילית כאשר מדובר בראש ממשלת ישראל. בנימין נתניהו הוא אדם מושחת בגרעין האישיות שלו. מספר פרשות השחיתות האישית הקשורות בשמו, משפחתו או בסביבתו נושקת לאינסוף: שחיתות פוליטית (בראון חברון), שחיתות אישית (פרשת המוביל עמדי והמתנות), שחיתות לאומית (חשיפת מסמכים סודיים מעל בימת הכנסת), שחיתות בינלאומית (דרדור מערכת היחסים עם ארה”ב לשפל חסר תקדים), שחיתות תקשורתית (השתלטות והפחדת אמצעי תקשורת כדרך להשתיק ביקורת) וכן הלאה.

המשמעות היא שאת מדינת ישראל מוביל אדם שהוא מושחת ברמה הכי בסיסית, כבן אנוש. האופן שבו הוא מנחה את אנשיו לפעול על מנת שהמדינה תשלם חוב אישי שלו של חשבון מים, הסיפורים שמגיעים כמעט מכל מי שאי פעם היתה לו נגיעה אליו על הקמצנות החולנית שלו ושל אשתו, האופן שבו הוא נוהג באופן קבוע להסית ציבור אחד נגד ציבור אחר כדי שהם יהיו עסוקים בלריב אחד עם השני במקום להתמקד בעובדה אחת פשוטה: מדינת ישראל נשלטת מזה שנים ארוכות על ידי צמד מושחת ומטורלל, מסובב על כל הראש.

(עיבוד התמונה באדיבות אלוף הפוטושופ, אריה)

כל זה מוביל לאקסיומה מרתקת: מי שבוחר לעבוד עם ראש הממשלה – יח”צנים, יועצים, אנשי סוד, עורכי דין ושאר משרתים ולקקנים – הוא עצמו מושחת. זה לא בגלל שהאנשים האלו קמו בבוקר ואמרו לעצמם “טוב נו, אנחנו אנשים מושחתים”, אלא מכיוון שאתה לא יכול לעבוד עם אדם מושחת, שמקיים דרך קבע סביבת עבודה מושחתת, מבלי להיות מושחת בעצמך. זה פשוט בלתי אפשרי לעבוד בצמידות עם קמצן, שקרן, תככן, מניפולטור ומסית, אם אתה לא אחד כזה בעצמך – גם אם ההתנהגות שלו אינה פלילית (ושוב, את מי זה מעניין? כולם נהיו עורכי דין במדינה הזו?).

וזה, מוביל למסקנה אפילו עוד יותר מרתקת: מי שמצביע לקיסר סגול השיער הוא כזה שמביט בשחיתות הזו ולא אכפת לו ממנה. לא אכפת לו שראש הממשלה שלו הוא גנב קטן של כספי ציבור, כזה שמרמה את שומרי הסף במשרדו שלו כדי להזרים במירמה כמה אלפי שקלים לחבר מרכז ליכוד, לא אכפת לו שראש הממשלה שלו זורק את אשתו תחת גלגלי התקשורת כדי שתצביע על מנורה מתנדנדת, שלא ניתן היה לתקן אותה מתקציב אחזקה שנתי בהיקף של מאות אלפי שקלים, לא אכפת לו שראש הממשלה שלו שולח את עובדיו לקנות לו דברים ולא מחזיר להם כסף, לו אכפת לו שבכירי מערכת הביטחון מספרים סיפורים מסמרי שיער על מי שעומד בראש המערכת, לא אכפת לו שהאדם שקורא לעצמו “מר ביטחון” הושיב מיליוני ישראלים במקלטים במשך 50 יום במהלכם התחנן יותר מ-20 פעם לחמאס להפסקת אש, שהאיש שקורא לעצמו “מר כלכלה” הוריד את המדינה על ברכיה בשל יוקר המחיה, שבתקופתו כראש הממשלה פרצה המחאה החברתית כאשר הוא ואשתו היו עסוקים באותו הזמן ממש ברכישת נרות ריחניים, סושי וגלידות, לא אכפת לו מכל הדברים האלו ומרשימה עצומה של דוגמאות, המחשות ועדויות – כולן מצביעות על כך שבנימין נתניהו הוא אדם מושחת.

מי שזה לא אכפת לו, ומשום כך הוא מצביע למנות את נתניהו לראש הממשלה, הוא עצמו אדם מושחת שכן אתה צריך להיות מושחת בעצמך ברמת הערכים הבסיסיים של מהותך, כדי לגלות אדישות מוחלטת ביחס לשחיתות כל כך עמוקה של מי שאתה נותן לו את קולך, אדישות מוחלטת ביחס לאדם שיכול לשלוח אותך, את ילדיך, את הקרובים לך, למות בקרב, ביחס לאדם שמסוגל להמיט אסון מוחלט על חבריך, ביחס לאדם אותו אתה מבקש למנות כמנהיג שלך.

דפוק או תידפק – אקסיומת הקיום בישראל

בשבוע שעבר התפרסם בדה-מרקר ראיון עם ירון זליכה, טקסט שזכה לשיתופים רבים כמו גם תגובות רבות. בעיניי ההסברים של זליכה כמעט ונוגעים בבעיה האמיתית של ישראל, אבל רק כמעט. קראתי אותו ורציתי לכתוב עליו אבל לא הספקתי. לא הספקתי מכיוון שאני עובד בארבע עבודות שונות ובאופן מפתיע, שני העניינים האלו, ההחמצה של זליכה והעובדה שאני עובד בארבע עבודות שונות, קשורות האחת בשנייה.

זליכה מדבר בטקסט שלו על הסיבות לשחיתות – שחיתות של פקידי ציבור, של פוליטיקאים, של מקבלי החלטות, שבהחלטותיהם או בהימנעות מהחלטה, הם מבצעים פעולה מושחתת:

הסבר אחד הוא תרבותי, אבל לא בכיוון של תרבות ארגונית. יש מחקרים שבודקים את הסיבות התרבותיות לשחיתות וקובעים שאחד הגורמים הוא הפיצול האתני. ככל שהעדתיות, שהיא חלק מפיצול אתני, רבה יותר, נוצר חוסר אמון. למשל, רכבת לנצרת היא אחד הדברים הכלכליים הכי טובים שאפשר לעשות, כי זו עיר מנותקת שתושביה עושים שימוש נרחב בתחבורה הציבורית. היא שווה הרבה יותר ממסילה נוספת של רכבת העמק לכרמיאל, אבל זה לא נעשה. למה? כי הסולידריות נמוכה. אבל זה לא הגורם היחיד, ויש גם שיקול כלכלי, עניין של תמריץ וסיכוי לחשיפה. אתה שואל את עצמך: ‘אם כולם במשרד האוצר חושבים על מקום העבודה הבא שלהם, מה רע בזה?’. זה מעודד אותך.

קרוב, כל כך קרוב.

בעיניי, אם יש בעיה אחת מרכזית, שמכרסמת במרקם החברתי של ישראל, בעיה שהופכת את המקום הזה לבלתי נסבל, הרי שהיא זו: קיימת בציבור תמיכה נרחבת לטענה ש”בישראל אתה לא יכול לחיות כמו שצריך אם אתה לא גונב מישהו”, והסיבה שקיימת תמיכה נרחבת בטענה הזו היא שהיא טענה מוצדקת.

כשאני אומר “לחיות כמו שצריך” אני לא מדבר על להיות שרי אריסון. אני לא מדבר על להיות יצחק תשובה. אני מדבר על חיים די רגילים שבאים לידי ביטוי בכך שתצליח לפרנס את עצמך ואת משפחתך בכבוד ואולי תשים בצד מדי חודש סכום כסף קטן יחסית, 300-400 שקל בחודש. זהו. אני מדבר על זה שלא תקבל טלפון מהבנק ששואל מה יהיה איתך ועם המינוס שלך, אני מדבר על זה שלא תצטרך לשלוף ילד מהחוג כי אתה לא יכול להרשות את זה לעצמך, אני מדבר על זה שטיפול שיניים לא יפרק אותך כלכלית כי זו הוצאה לא מתוכננת שמעבירה אותך עמוק מתחת לקו השחור. אני מדבר על להתפרנס בכבוד ועל לשים סכום כסף קטן בצד. לא גדול – קטן. משהו שתוכל להפוך אותו אחרי כמה שנים לקופה קטנה שבאמצעותה תעזור לילד לשלם שכר לימוד במוסד להשכלה גבוהה, אולי לחופשה משפחתית אחת לשנתיים-שלוש – זה לא כסף שמטרתו בניית ג’קוזי חדש.

אבל בשנים האחרונות רבים הגיעו להכרה שאם אתה רוצה להגיע אל הדבר הזה בישראל, אם אתה רוצה לחיות חיים שלווים מבחינה כלכלית, אתה צריך לגנוב מישהו, אחרת לא תצליח. ממי לגנוב? יש שלוש אופציות:

1. מהמדינה.
2. מהלקוחות / העובדים.
3. מהמעסיק.

אם אתה מחליט לגנוב מהמדינה אתה מעלים מסים, אתה לוקח כסף ולא מוציא חשבונית, אתה לא מספר למדינה שהכנסת כסף לכיס כי בכל פעם שאתה מספר למדינה שהכנסת קצת כסף לכיס היא לוקחת מחצית ממנו. התוצאה היא שאתה עובד כמו חמור, בארבע עבודות שונות, אבל בעצם אתה מתפרנס כאילו אתה עובד בשתי עבודות. וזה לא שלוקחים את הכסף שאתה מעביר לאוצר המדינה ומשקיעים אותו בבריאות או בחינוך, או ברווחה, או בתשתיות. חלילה. יש דברים חשובים מאלו. כולנו יודעים מהם.

אם אתה מחליט לגנוב מהלקוחות אז אתה פשוט תוקע להם מחיר. אתה לוקח במסעדה על כוס מים ותיון של ויסוצקי 16 שקלים, אתה מזמין איש מקצוע כדי שיחליף לך ברז באמבטיה והוא תוקע מחיר של אלפי שקלים, אתה מוכר ללקוחות מוצר ב-199 שקל שאותו אתה קנית בשקלים בודדים, אתה מבטיח לבנות להם בית אבל אתה לא מחזק את המרפסת במספיק ברזלים כי כך תוכל לחסוך כמה שקלים. אם כבר יש מישהו שלא עושה את זה, מכנים אותו בשם “צדיק”. כמה מגוחך. אם אתה גונב מהעובדים אתה פשוט לא משלם להם שכר ריאלי על עבודתם. למה? כי אתה יכול ונשאר לך, המעסיק, קצת יותר, מה זאת אומרת למה?

לגנוב מהמעסיק, ובכן זה יותר מסובך בין השאר כיוון שיש רק מעט אנשים שנמצאים בפוזיציה שבה הם יכולים לגנוב מהמעסיק שלהם שלא לדבר על זה שיש לא מעט אנשים שהם המעסיקים של עצמם, אז ממי יגנבו?

התוצאה של “מטריצת גנוב מישהו” היא שבישראל כולם דופקים את כולם, או לפחות מנסים. הם לא עושים את זה בגלל שהם רעים או בגלל שהם מניאקים, אלא בגלל שהם יודעים שזו הדרך היחידה לשרוד כאן שכן בכל רגע נתון לפחות שניים מהשלושה דופקים אותם: המדינה עושקת אותם עם מדיניות מסים דרקונית והמעסיק שלהם משלם להם שכר שאינו הוגן (והוא מקצץ בו בכל רגע שהוא יכול). כדי לאזן את המשוואה גם הם חייבים לדפוק מישהו אחר בעצמם, אחרת, כמו במשחק הכיסאות המוזיקלי, כאשר המוזיקה תיעצר, הם יהיו היחידים להישאר בלי כיסא.

זו, בעיניי, הסיבה האמיתית לשחיתות בישראל והיא מונחת כולה לפתחה של המדיניות הכלכלית שהונהגה בישראל בשנים האחרונות, מדיניות שמרוקנת את הארנקים של המגזר היצרני במדינה, שגובה מע”מ גבוה, מס הכנסה שערורייתי, תשלומי ביטוח לאומי גבוהים (שאין ביניהם לבין “ביטוח” או “לאומי” שום דבר – זה סתם עוד מס), מדיניות שמטילה מס של 40% על דלק, מס על יבוא של מוצר שעולה יותר מ-75 דולר, היטלי השבחה ושאר המצאות שאין להן גבול. אין פלא שהבנק שלכם ממציא אינספור עמלות כדי לקחת כסף מהלקוחות (“דפוק את הלקוח”), אין פלא שהחשמלאי אומר לך שהוא יעשה לך הנחה אם לא תבקש ממנו להוציא חשבונית (“דפוק את המדינה”) אין פלא שאנשים נכנסים למסעדה, לסרט, לחנות בגדים, לסופרמרקט ומקללים. הולכים ומקללים. ואחרי שהם מקללים הם מחפשים לגנוב מישהו כדי לשרוד בעצמם כי הם מבינים שזה בדיוק מה שעשו להם הרגע, ממש הרגע – גנבו אותם.

את כל זה ידע שר האוצר של מדינת ישראל. הוא כתב טקסטים מהסוג שהרגע כתבתי. אבל כאשר הוא נכנס לתפקיד, הדבר הראשון שהוא עשה היה להכניס יד לכיס שלי ולהוציא משם עוד כסף. אני לא בטוח שאני מאשים אותו. ראש הממשלה טמן לו פח מושלם. כדי לשנות את השיטה מומלץ שתהיה לך תעודת בגרות ואתה צריך להבין קצת, טיפה, בכלכלה. נתניהו מינה אותו לתפקיד לא בגלל שהוא חשב שהוא יהיה שר אוצר מעולה – בדיוק ההפך, ללמדכם עד כמה לראש הממשלה שלכם אכפת מכם.

אבל זה לא רק ראש הממשלה ולא רק שר האוצר. יש גופים שיש להם אינטרס כלכלי ישיר במצב הנוכחי. הם נמצאים בפוזיציה שמאפשרת להם לקחת ממני 10% מההכנסה שלי על ארנונה, 20% על חשבון חשמל, עוד 10% על מים, עוד 30% על משכנתא או שכר דירה, לשלוח אותי לגור בפריפריה, לא לדאוג לתחבורה ציבורית מתפקדת אבל להטיל מס עצום על דלק. יש גופים שיש להם אינטרס לפגוע בשירותי הבריאות הציבורית כדי שאשלם עוד 10% מההכנסה שלי על ביטוח מושלם, ומשלים, ופלטינה ואז שאשלם אגרת רכב וביטוח חובה וביטוח צד ג’ וביטוח מבנה וביטוח תכולה וביטוח נגד רעידות אדמה וכך אני נשאר עם חור בכיס עוד לפני שהחודש בכלל החל. יש גופים שיש להם אינטרס שמחירי הדירות לא ירדו, שלא תהיה תחרות בין הבנקים, יש גופים שיש להם אינטרס שכולנו נרגיש שהדרך היחידה לשרוד במקום הזה היא לגנוב מישהו.

אם יש משהו שהפך את ישראל למקום מעיק כל כך, מעיק במובן הזה שאתה מסתובב עם מועקה בלתי פוסקת בחזה, עם תחושת חרדה מתמדת מתיבת הדואר שלך שלתוכה משולשלים חשבון ועוד חשבון ועוד חשבון, הרי שזו אקסיומת הקיום הישראלית: דפוק מישהו או שתידפק בעצמך.

ומה לגביי, אתם שואלים? אני מודה שאני מפחד מהמדינה וממילא אני עובד עם גופים שאני לא יכול שלא להוציא חשבונית כאשר אני מבצע בשבילם עבודה. אני לא יכול לגנוב מהמעסיק שלי (אלא אם כן אתם מתכוונים לטושים מחיקים – ואני מבטיח שאחזיר אותם!) והלקוחות היחידים שיש לי הם סטודנטים וחוץ מכמה דקות שאני גונב להם מההפסקה כאשר אני לא מסיים את השיעור בזמן, אני לא יכול לגנוב מהם דבר. אבל אני עוד אמצא ממי לגנוב, אני עוד אמצא, ואז אגנוב אותו – אין לי שום ברירה.