צרות של עשירים

אתמול ראיתי, סופסוף, את “ספוטלייט“, סרט על עיתונות שקיימת, כנראה ולמרבה הצער, רק בסרטים ובוודאי מעולם לא היתה קיימת כאן, בישראל.

במהלך השבוע נשלח אחד הטייקונים הגדולים בישראל לכלא והתרחשו אינספור אירועים מדהימים, מרתקים וחשובים נוספים. השער של “ידיעות אחרונות”, לעומת זאת, עסק בבואו של מטוס קרב חדש לארץ והשער של מוסף “ממון” עוסק בבדיקה של מעילי פוך. אם תחפשו משהו על דנקנר תמצאו את זה בעיקר בטור של סבר פלוצקר, שמראיין על מנכ”ל מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שמבכה על לכתו של דנקנר שתרם הרבה כסף. כן, את הכסף שלנו הוא תרם, אבל זה פחות חשוב.

ועדיין, הצלחתי בסוף שבוע הזה למצוא כמה טקסטים מעניינים, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד מזכיר בדרך שלו כמה אנחנו עניים בטקסטים מוצלחים.

ב”בלומברג” התפרסמה כתבה שהנחת המוצא שלה מקסימה: גוגל היא חברה כל כך עשירה שהיא מעולם לא היתה צריכה לחשוב במונחים של חיסכון או התמקדות במה שחשוב מבחינת ההשקעות שלה. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים (כי זה אכן כך) אבל עבור חברה שמנסה להתמקד, זו בעיה אמיתית. מנהל בכיר שהתראיין לכתבה בעילום שם מצוטט כאומר: “אף אחד לא רוצה להתמודד עם המציאות: גוגל היא חברת פרסום עם כמה תחביבים”. מצוין.

ב”וושינגטון פוסט” פורסמה עוד לפני עשרה ימים (גיליתי אותה רק עכשיו) כתבה אחרת שעוסקת בעניין לא ממש מעניין: “תשתיות”. אחת מההבטחות של טראמפ במסע הבחירות שלו היתה שהוא ישקיע בתשתיות אז ה”וושינגטון פוסט” החליטו להציג לקוראים שלהם את התשתיות הקריטיות של המדינה בצורה של מפות: טריק עיתונאי פשוט אבל כל כך אפקטיבי (שמיד העלה אצלי את השאלה: האם יום אחד נראה גם אנחנו את התשתיות של המדינה? סביר להניח שלא. סביר להניח שזה סוד. שששש!).

לבסוף, נתקלתי בכתבה באתר שאני לא מכיר, Refinery29.com ששאלה שאלה נורא פשוטה ונורא חכמה: כיצד הקול של העוזרים הדיגיטליים, סירי, אלקסה וכל שאר החבר’ה האלו, משפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים איתם. במלים אחרות, כיצד העובדה שכל החברות האלו בוחרות קול נשי, משפיעה על סוג השאלות שאנחנו שואלים אותם והאם זה לא סוג של סקסיזם דיגיטלי.

תענוג.

עיתונאות כחלטורה – מקרה בוחן

בשבועיים האחרונים החלה כתבת דה-מרקר, טלי חרותי-סובר, לדווח על המתרחש במכללה למינהל. המכללה למינהל נקלעה, למרבה הצער, לסכסוך עבודה. עמדתי האישית ביחס לסכסוך אינה חשובה ובטקסט הזה לא אדון בסכסוך עצמו. הדבר היחיד שארצה לעסוק בו הוא רמת הדיווח העיתונאי שמפגינה חרותי-סובר.

חרותי-סובר מדווחת בהרחבה על מערכת ההשכלה הגבוהה. על הכוונת שלה, בין השאר, אנשים שמתדהרים בתארים לא להם, בעיות במוסדות להשכלה גבוהה ועוד. אין ספק שהמטרה ששמה לעצמה היא ראויה וחשובה. הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל בטקסט שלה, שמתייחס לנושא אותו אתה מכיר היטב, מכיר לפרטי-פרטים, או אז אתה מגלה שרמת הדיוק שהיא מפגינה הוא מתחת לכל ביקורת, וזו לשון ההמעטה הכי ממעיטה שהצלחתי למצוא.

הנה עשר טעויות של טלי חרותי-סובר בשלושה טקסטים נפרדים.

כך נפתח הטקסט הראשון שפרסמה ביום ה-13.11.16:

בשבוע השלישי לשנת הלימודים סוערות הרוח במסלול האקדמי המכללה למנהל בראשון לציון, כאשר  ועד דור א’ של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבתי הספר לתקשורת ומינהל עסקים, מאיים בשביתה. האיום אינו כולל את ועד דור ב’ של המרצים או את הסגל המנהלי, וכן בתי ספר אחרים כמו משפטים, מדעי המחשב או עיצוב.

1. במכללה למנהל אין מרצי דור א’ ומרצי דור ב’. במכללה למנהל יש שני סוגים של הסכמים. הסכם קיבוצי בו כלולים ארבעה בתי ספר והסכמים אישיים בארבעה בתי הספר האחרים (סה”כ שמונה בתי ספר). אני נכנסתי למכללה למנהל בשנת 2010 ומכיוון שנכנסתי לבית הספר לתקשורת, שכלול בהסכם הקיבוצי, נכנסתי מיד ובאופן אוטומטי להסכם הקיבוצי (גם אם הייתי רוצה אחרת, כי אני חושב שמגיעים לי מיליונים, אין לי ברירה).

על פי טלי חרותי סובר, אני, שנמצא שבע שנים במכללה, אני נחשב ל”מרצה דור א'”(כלומר מהוותיקים) בעוד שמרצה ממשפטים או כלכלה, שאינם בהסכם הקיבוצי אך נמצאים יותר מ-20 שנה במכללה, הם “מרצי דור ב'” (מהחדשים, אלו שבאו אחרי דור א’), שלא לדבר על מרצה מפסיכולוגיה שנקלט לפני שנתיים, גם הוא, על פי הטקסט של חרותי-סובר, גם הוא “מרצה דור א'”. במהלך כל הטקסט שלה, מתחילתו ועד סופו, חוזרת חרותי-סובר על עניין “דור א'” ו”דור ב'” למרות שאין לו שחר.

2. למרצים שאינם כלולים בהסכם הקיבוצי אין ועד. אני חוזר, בניגוד למה שחרותי סובר כותבת (“האיום אינו כולל את ועד דור ב’“) למרצים שאינם בהסכם הקיבוצי אין ועד וממילא הם לא מרצים דור ב’.

3. בניגוד למה שחרותי-סובר כותבת (“ועד דור א’ של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבית הספר לתקשורת ומינהל עסקים”) ועד הסגל האקדמי מייצג גם את המרצים בבית הספר למדעי ההתנהגות ובבית הספר לפסיכולוגיה – וממילא אלו לא מרצים דור א’.

4. כותבת חרותי סובר: “המכללה היא מוסד פרטי בו משלמים הסטודנטים כ-40 אלף שקל בשנה”. לא נכון (פרטים בטעות מס’ 8).

5. טרם פרסום הידיעה, חרותי-סובר לא פנתה לד”ר מאיר קוגמן מוועד הסגל האקדמי על מנת לקבל את תגובתו, זאת למרות שהזכירה את שמו בטקסט. למה היא לא פנתה אליו? האם הפרקטיקה העיתונאית לא מחייבת בקשת תגובה מצד מי שמזכירים אותו בשמו? כנראה שלא. התגובה שמופיעה כעת בסוף הידיעה, נוספה שעות ארוכות (אם לא ימים) אחרי פרסומה המקורי.

יום למחרת, פרסמה חרותי-סובר ידיעה שניה.

6. בידיעה הזו כותבת חרותי-סובר: “הוועד, אליו שייכים בעיקר מרצים מבתי הספר למינהל עסקים, תקשורת וכן פסיכולוגיה”. נו, בית הספר לפסיכולוגיה הצטרף להסכם הקיבוצי. אולי בידיעה השלישית היא תוסיף את בית הספר למדעי ההתנהגות. נחכה ונראה.

7. שוב, כל הידיעה מתייחסת ל”מרצי דור א'” ו”מרצי דור ב'”. לא היה ולא נברא.

8. כותבת חרותי סובר: “המכללה למנהל היא גוף פרטי המבקש מהסטודנטים שכר לימוד מהגבוהים בשוק (38 אלף שקל בשנה באופן רשמי, 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד)”. אוקיי, אלו כבר לא 40 אלף שקל אלא 38 אלף שקל, כלומר לא 38 אלף שקל, אלא 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד. איזה כיף לקבל הנחה של 18 אלף שקל בשכר הלימוד בתוך 24 שעות?

היום התפרסמה הידיעה שלישית.

9. כך נפתחת הידיעה:

לפני למעלה מחודשיים הכריזו מרצי דור א’, המיוצגים בהסכם קיבוצי, על סכסוך עבודה מול הנהלת המכללה למינהל. מדובר במרצים מבתי הספר למינהל עסקים (כולל תלמידי ראיית חשבון), תקשורת ומדעי ההתנהגות. מרצים בבתי הספר אחרים – משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד – אינם מאוגדים בהסכם קיבוצי, ולכן אינם צד לסכסוך או לשביתה.

הו! שמחה גדולה. בית הספר למדעי ההתנהגות הצטרף להסכם הקיבוצי. אבל אבוי, בית הספר לפסיכולוגיה, שרק לפני שמונה ימים היה בהסכם הקיבוצי, נזרק ממנו. נראה שככה זה אצל חרותי-סובר, העניינים מתקתקים! הם דינמיים! זזים מהר! בתי ספר נכנסים להסכם הקיבוצי, יוצאים מהסכם הקיבוצי! הופ, אתה מרצה דור א’, רגע רגע, הופ! שביזות, אתה מרצה דור ב’.

10. חרותי-סובר מונה את בתי הספר שוועד מרצי דור א’ (אין מרצי דור א’) מייצג בהסכם – מנהל עסקים, תקשורת ומדעי ההתנהגות – ומונה את בתי הספר האחרים שאינם מיוצגים בהסכם – “משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד“. כמה חבל שבמכללה למנהל יש רק שמונה בתי ספר. אין “עוד“. רק שמונה. סורי. אבל תודו ש”ועוד” נשמע מאוד מרשים! דינמיות, אני אומר לכם, דינמיות.

כאמור, אני נמנע מלכתוב כאן את עמדתי האישית; היא לא רלוונטית. זאת ועוד, אין בכל הטעויות שעליהן הצבעתי משהו שקשור ב”עמדה” או “דעה”, אלא רק בעובדות שעליהן אין מחלוקת ושהופעתן בצורה מעוותת בטקסטים של חרותי-סובר מביכה אותי כעיתונאי לשעבר וכמי שעוסק בהוראת המקצוע בהווה.

ומה עם השביתה? כולי תקווה שהיא תמנע ושאם היא בלתי נמנעת, שתהיה קצרה, ממש ממש קצרה.

תיקון: בפוסט המקורי נכתב ששמה של הכתבת הוא “טלי חירותי-סובר”. שמה של הכתבת הוא “טלי חרותי-סובר” ועם טלי והיוד המיותרת סליחה.

רגע לפני הסוף

/פוסט עגום/

השיח סביב דור ה-Y עוסק לא פעם בטענה שהם פועלים בתוך מציאות של ייאוש; ייאוש מלמצוא עבודה בשוק עבודה בלתי אפשרי, ייאוש מלמצוא זוגיות בעולם של אינסוף אפשרויות רדודות, ייאוש מלקנות דירה בשוק שהמחירים בו רק הולכים ועולם, ייאוש. כאשר מבינים את זה, טוענים כמה מנציגי הדור הזה, אפשר להבין טוב יותר את האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. אפשר להתווכח עם האופן שבו בני דור ה-Y מחליטים להתמודד עם המציאות הזו, אבל אי אפשר לפסול את כל הטענות שלהם על הסף, או לפחות את גרעין האמת שיש בתיאור שלהם.

אני יליד ראשית שנות השבעים, מה שהופך אותי לבן דור ה-X. הבעיה שלי (אני נזהר מלטעון שאני מייצג את כל הדור שלי, למעשה, אני חושד אוטומטית בכל מי שטוען שהוא מייצג דור שלם) היא אחרת. אני לא חי בתוך ייאוש. תחת זאת אני חי בתוך תחושה חזקה וברורה שאני רץ נגד השעון במובן הזה שלכל מקום שאליו אני מגיע, אני מגלה שנותרו לי רק עוד כמה שנים לפני שהכל ייגמר.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בעולם מגזיני המחשבים. באמצע שנות התשעים היו בישראל מספר רב של מגזיני מחשבים. היום, לדעתי, אין אפילו מגזין מחשבים מודפס אחד. משם עברתי לעיתון “הארץ” ועבדתי במוסף הכלכלה שכעבור זמן קצר פינה את מקומו לטובת מוסף דה-מרקר. שלוש שנים אחרי שנחתתי בעולם הזה פקד את עולם העיתונות משבר עצום איתו הוא מתמודד גם בימים אלו. את עולם העיתונות עזבתי ב-2008 בתחושה שכל העניין הזה של עיתונות הפרינט נמצא על סף כלייה. בקרב חבריי לדסק הכלכלה של ראשית שנות האלפיים נותרו בעיתונות רק מעטים, מעטים ממש.

עברתי לעולם האקדמיה ובתוך שנתיים-שלוש גם עולם האקדמיה נקלע לקשיים. עודף היצע, מיעוט בביקוש, קיצוץ בתקציבים ושינויים דוריים, מבניים וטכנולוגיים, מטלטלים את האקדמיה ולא ברור מה יישאר ממנה אחרי שהטלטול הזה יסתיים.

אבל זה לא רק בתחום המקצועי.

כיליד שנות השבעים הייתי ילד בזמן המהפך הפוליטי הראשון, הייתי עד למלחמת לבנון הראשונה ואז השנייה, לאינתיפאדה הראשונה ואז לשניה, לרצח רבין, לקדנציה הראשונה ואז השניה ואז השלישית ואז הרביעית של בנימין נתניהו, לנפילתה של לימור לבנת ועלייתה של מירי רגב, לנפילתו של יחיאל חזן ועלייתו של אורן חזן, למשפט דרעי, משפט בניזרי, משפט פנחסי, משפט לוי, משפט פרץ, משפט חוגי, משפט הירשזון, משפט אולמרט. אתה מסתכל סביבך ומבין שהמדינה הופכת יותר חרדית, יותר ימנית, יותר קיצונית, פחות סבלנית, פחות ליברלית, פחות נורמלית. אתה מבין שזה תהליך בלתי הפיך ושבעוד כמה שנים הפרויקט הזה שנקרא “מדינת ישראל” יראה אחרת לגמרי.

התוצאה היא שאני חי בתחושה תמידית של ימי פומפיי האחרונים. אתה חוסך לפנסיה אבל לא בטוח שתהיה לך, אתה מגדל ילדים בישראל אבל לא בטוח שאתה רוצה שהם יגדלו בה, אתה משקיע בקריירה אבל לא בטוח שהיא תהיה שם עבורך, אתה טס לחו”ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך “מה קורה כאן”?

פתאום ניהיליזם מוחלט נשמע כמו אופציה לא רעה. אם ממילא כל הדבר הזה עוד מעט נגמר, אם ממילא כמו בסרט פעולה מחורבן, אתה רואה את קצה הבניין קורס ואתה עסוק בלברוח לפני שגם הקצה שלך יקבור אותך תחתיו, אולי מה שצריך לעשות זה באמת לצאת כל לילה ולשתות עד אבדן חושים, אולי באמת עדיף לרקוד על סיפון הטיטאניק במקום לדאוג מהקרחון, אולי הפתרון של דור ה-Y הרבה יותר הגיוני מהפתרון של דור ה-X שהורג את עצמו תחת עומס עבודה, מתחים ולחצים בניסיון להדחיק את מה שהוא יודע עמוק בפנים:

האלגוריתם שתקע אותי

גיזמודו פרסמו אתמול טקסט מרתק בו הם מספרים על חבורה של אנשי תקשורת שעבדו תקופה קצרה עבור פייסבוק. כידוע, פייסבוק לא מעסיקה עיתונאים באופן ישיר – אחרי הכל, אנחנו, הגולשים הרגילים, מפרסמים פוסטים שבהם אנחנו מקשרים לידיעות של עיתונאים אותם הם מפרסמים באתרים של אמצעי התקשורת. ואולם בחודשים האחרונים פייסבוק בכל זאת העסיקה עיתונאים ואנשי תקשורת. למה?

פייסבוק מאפשרת לגולשים הנמצאים בכמה מדינות דוברות אנגלית להשתמש בתכונה הנקראת Trending, תכונה שהוצגה לראשונה בינואר 2014. אם משתמשים בתכונה הזו נחשפים בצד ימין למעלה, באזור נדל”ניסטי יקר למדי באתר, רשימה של קישורים לידיעות חדשותיות בנושאים כמו פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה, בידור וכדומה. כדי לבחור את “הידיעות החמות” של היום בתחומים השונים פייסבוק שכרה עיתונאים ובוגרים טריים של בתי ספר לתקשורת, הכניסה אותם לחדר ישיבות והטילה עליהם את המשימה לבחור את הידיעות הטרנדיות.

מהם הקריטריונים לטרנדיות? ובכן, אין כאלו. העיתונאים מחליטים. העובדים שנשכרו לצורך העבודה הזו התבקשו לנסח כותרת, לתמצת את הידיעה בשלושה משפטים ולבחור תמונה או קטע וידאו שילוו את ההפניה. אני לא נכנס כרגע לדיון כיצד פייסבוק הנחתה אותם לתת עדיפות לכלי תקשורת מסוימים על חשבון כלי תקשורת אחרים (אם כי זה דיון מעניין בפני עצמו), כיצד היא ביקשה מהם להעדיף קטעי וידאו שהועלו לאתר שלה וכן הלאה כיוון שאני מבקש להתרכז בשתי נקודות אחרות.

הראשונה היא האופן שבו אנשי התקשורת התבקשו שלא לציין בקורות החיים שלהם שהם עבדו עבור פייסבוק או ביצעו את העבודה הזו באופן ספציפי. בגיזמודו משערים שאחת הסיבות לכך היא שבפייסבוק רוצים לשמר את התחושה שמי שמייצר את אותה רשימה של חדשות טרנדיות הוא האלגוריתם שלה ולא בני אדם.

לרגע אחד, ההשערה הזו היממה אותי. במשך שנים ארגוני תקשורת ראו בשימוש באלגוריתם חיסרון בהשוואה לשימוש בבני אדם. על אף שאלגוריתמים זולים יותר ויעילים יותר, סדר היום התקשורתי שהם מייצרים הוא סדר יום טכני, נטול השראה, תפל מבחינת הטעם שלו. והנה פייסבוק, על אף שהיא משתמשת בבני אדם אמיתיים בעלי כישורים עיתונאיים, מעדיפה לייצר תחושה (כוזבת) שמי שמבצע את העבודה הוא האלגוריתם שלה ולא אנשי מקצוע וזאת כדי לתחזק את הפוזיציה הא-פוליטית, הניטראלית לכאורה, האלגוריתמית שלה גם ביחס לחדשות.

הנקודה השניה, והלא פחות מרתקת, היא שהעובדים טענו שמעבר לתת-התנאים שבהם הועסקו, ליחס המחפיר שקיבלו ולעובדה שהבטיחו להם עבודה למשך שנה ופיטרו רבים מהם כעבור שלושה חודשים, הם סבורים שהסיבה היחידה ששכרו אותם היתה כדי לאמן את האלגוריתם של החברה, כדי לשמש נקודת התייחסות מקצועית עליה יסתכל האלגוריתם של פייסבוק, יבחן וינתח אותה על מנת שיוכל ללמוד ממנה ואז, אחרי שישאב מהם את כל “סודות המקצוע”, את השיקולים המקצועיים שלהם ואת האופן שבו הם מבצעים את עבודתם, הוא יוכל לתפוס את מקומם ויחליף אותם. פייסבוק, כך זה נראה, שכרה עיתונאים כדי שהם יאמנו את האלגוריתם שלה להחליף אותם מבלי שהם הבינו שזה התפקיד שלהם.

אני לא יודע למה זה כל כך הדהים אותי, באמת שאני לא יודע, אבל זה הדהים אותי.

תרבות הסטארטאפים – מבט מבפנים

בתקופה האחרונה אני קורא יותר ויותר טקסטים שמציגים את תרבות הסטארטאפים ועמק הסיליקון מבפנים, והמראה, איך לומר, רחוק מלהיות סימפטי. הטקסט האחרון, של אנה ויינר (שאני די משוכנע שזה לא שמה האמיתי), שפורסם באתר האינטרנט של המגזין N+1, הוא טקסט מוצלח במיוחד, גם אם ארוך, והוא גורם לך להצטער שאתה לא יכולת לכתוב טקסט שכזה (טקסט מוצלח אחר מספר את סיפורו של עובד שפוטר מפייסבוק, אבל יש טקסטים רבים נוספים).

כעיתונאי סיקרתי את תעשיית הסטארטאפים בסיבוב הקודם שלה, זה של סוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. סיקרתי את עלייתה ובעיקר את נפילתה. בשנים האחרונות עמק הסיליקון שוב חוגג אבל בהדרגה, כך לפחות לתחושתי, האוויר החם שוב יוצא מהבלון. לא מדובר, כך אני מבין, בפיצוץ נוסח הפיצוץ שריסק את בועת הדוט.קום, אלא יותר בשחרור הדרגתי, לעתים חרישי יותר ולעתים מעט יותר רועש, של האוויר שמילא אותה. הכסף כבר לא כל כך קל ובעיקר, יותר ויותר קולות מתארים את המרכיבים המגוחכים, האבסורדים ממש, של תרבות חברות ההייטק / עמק הסיליקון / חברות הסטארטאפ. הטקסט של ויינר, כאמור, הוא דוגמה מוצלחת לכך. היא מתארת תרבות צבועה, רקובה, עייפה, כזו שמשחקת את המשחק אבל נשחקת במהירות, נדרסת תחת העומס, שוביניסטית להחריד ומגוחכת בשבלוניות הכאילו מקורית שלה.

ברשימת החברים שלי בפייסבוק יש לא מעט אנשים שקשורים בתעשייה הזו: או שהם מסקרים אותה, או שהם פעילים בתוכה. יש בהם אנשי הון סיכון, יזמים, עובדים מן השורה, מנהלים בכירים, אנליסטים, דוברים, יח”צנים, עיתונאים ועוד. לא כולם כותבים על העבודה שלהם אבל אלו שכותבים עליה עושים זאת תמיד באושר גדול, בשמחה מופגנת, מופגנת כל כך שאני מרגיש כאילו נותנים לי להחזיק צמר גפן מתוק בלי המקל.

בשנתיים האחרונות הייתי עד לכמעט כל כנס טכנולוגי שהתרחש ברחבי העולם מבלי שנסעתי אפילו לאחד מהם. התמונות מהכנסים תמיד נוצצות: כולם מחייכים, שמחים, מאושרים, כולם מתארים בהתלהבות את הדוברים המרתקים שעל הבמה, ומשתמשים במילים כמו “השראה” או “disruption” כאילו היו ו’ החיבור. כמתבונן מהצד אני עובר על התמונות האלו ורואה את אותם האנשים, לבושים באותם הבגדים עם אותם תגי שם ומזוודת טרולי שנגררת אחריהם, ואני מודה לכל האלים, הישנים והחדשים, שאני לא צריך לקחת חלק במפעל הזה.

אין ספק שיש בעולם הזה כמה דברים מסעירים, אין ספק שהוא יכול להזרים לתוכך כמויות מסחריות של אנדרנלין, אבל ליטרים הצביעות שהוא מכיל מוציאים לי את האוויר מהריאות. לפעמים אני מגיע להרצאות בחברות האלו ואני לא יכול שלא לחייך אל מול התרבות שלהם שבעיניי היא כמעט תמיד תרבות מפלסטיק. היא מזכירה לי יותר מכל את לאס-ווגאס: נוצצת מבחוץ אך בודדה מבפנים, זוהרת על פני השטח אבל רדודה להחריד. הלוואי והייתי יכול לגשר על הפער בין הגלאם לבין המציאות, הלוואי והייתי יכול לשחק את המשחק – יש אנשים שעושים לא מעט כסף מהדבר הזה, אבל לתחושתי הייתי קצת מת מבפנים אם הייתי מנסה.

“זה לא שמקומות עבודה אחרים טובים יותר”, מסבירים לי החברים מהתעשייה, “לפחות ככה אתה אדון לזמן שלך, לעצמך”, הסביר לי פעם אחד היזמים, “זה לא כאילו שבאקדמיה טוב יותר”, אמר לי אחר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שמי שמסתכל על האנשים שהולכים כל בוקר לעבוד בחברת ביטוח או במרפאת חיות, במשרד אדריכלים, עורכי דין או רואי חשבון, במשרד ממשלתי או באקדמיה, חושב שמדובר באנשים חסרי דמיון, שלא מציבים בפניהם אתגרים חדשים, שלא מנסים “להפוך את העולם למקום טוב יותר” (אולי הקלישאה מספר 1 של עמק הסיליקון). יכול להיות שהם צודקים. מי כמוני מכיר את החוליים של עולם העיתונות או ההשכלה הגבוהה. אבל בעיניי, המציאות שלהם מגוחכת לא פחות והיא מתוארת בצורה מוצלחת למדי בפסקה הזו של ויינר:

I attend a networking event at an office whose walls are hung with inspirational posters that quote tech luminaries I’ve never heard of. The posters say things like “Life is short: build stuff that matters” and “Innovate or die.” I am dead. Our interior designer tried hanging posters like these in our office; the front-end engineers relocated them to the bathroom, placed them face to the wall