המסננים האנושיים

בשנים האחרונות פורסמו כמה כתבות ותחקירים שעסקו באנשים שאחראים לצפות בכל הזבל שהאנושות מעלה לפייסבוק על מנת לסנן אותו. אתמול פורסמה כתבה נוספת, הפעם ב-The Verge. הכתבה לא מוסיפה הרבה מידע חדש מעבר למה שכבר פורסם בעבר ובכל זאת, ישנם כמה דברים שלכדו את תשומת ליבי.

1. בדומה לשאר התחקירים שעסקו בנושא, גם הכתבה הזו מדגישה כיצד המסננים האנושיים הם עובדי קבלן של פייסבוק והיחס אליהם בהתאם. הם עובדים בתנאים הזויים (תא שירותים אחד לכמה מאות אנשים), הם מרוויחים סכומי כסף עלובים (15 דולר לשעה, שכר המינימום עומד על 11 דולר לשעה) והם נדרשים לעמוד בתנאי עבודה בסגנון אמזון.

2. שיטת העבודה היא כזו שכאשר עובד כלשהו מתלבט סביב סוגיה מסוימת הוא קורא לאדם בכיר ממנו ומנוסה ממנו על מנת שיסייע לו. אדם זה מרוויח דולר אחד יותר לשעה, כלומר 16 דולר לשעה. חתיכת קידום.

3. כמו בכל החברות האלו, גם במקרה הזה, הכל קשור במספרים. מודדים כל דבר שקשור בך: כמה זמן אתה נמצא בהפסקה, בכמה מקרים טיפלת, כמה פעמים הסכימו אנשי הביקורת שמעליך עם ההחלטות שלך וכמה פעמים לא וכן הלאה. סטייה מהמספרים מובילה לפיטורים.

4. העובדים צריכים לפשר בין אינסוף מדריכים, ספרי הנחיות, הוראות בכתב ובעל-פה, שחלקן סותרות האחת את השנייה. בהקשר הזה אני לא מאשים את פייסבוק שכן הניסיון להכניס את הביטוי האנושי אל תוך מדריכים ביורוקרטים שקובעים מה מותר ומה אסור, נוגע באבסורד ובבלתי אפשרי. אבל כאשר זו העבודה שלך, סוגיות פילוסופיות מהסוג הזה, פחות מעניינות אותך.

5. השמות שבהם האמריקאים משתמשים על מנת להגדיר את בעלי התפקידים השונים תמיד הצחיקו אותי ובכתבה הזו יש כמה דוגמאות נוספות לכך אבל בעיניי כל השמות האלו, שנותנים לך תחושה שאתה בעצם עובד בתוך סרט מדע בדיוני שבו כולם “מומחים”, “מנהלים” ושאר בולשיט, מטשטשים את האמת ואת העובדות האמיתיות ואלו נמצאות בסעיף 1.

בפרק מתוך “קוד סמוי” שהתפרסם ב”הארץ”, ובמקומות אחרים בספר, עסקתי בנושא הזה – באתגרים שיש לחברה כמו פייסבוק שמנסה ליצור ואז לכפות פרוטוקול אחיד לביטוי בפלטפורמה שלה, באתגרים שיש לעובדים שמנסים ליישם את הפרוטוקול הזה, ומה כל זה עושה לחברה ולתרבות שלנו.

על חשיבות הקהל

קונאן או’בריאן השיק לפני כמה שבועות פודקאסט בשם “קונאן או’בריאן זקוק לחבר” שבו הוא מדבר עם חברים שלו וסלבריטאים שפגש לאורך השנים. באחד הפרקים האחרונים הוא דיבר עם סטיבן קולבר ובמהלך השיחה, שברובה היתה מעניינת, הם החלו לדבר על הקהל, זה שמגיע על מנת לצפות בהם: על קהל טוב וקהל רע ועל האופן שבו הוא משפיע עליהם.

מעטים האנשים שמוכנים לדבר על החשיבות של הקהל, על האופן שבו הוא מגיב או לא מגיב למה שקורה על הבמה ומה קורה כאשר הוא לא מגיב בכלל. מעטים האנשים שמוכנים לדבר על האופן שבו הקהל משפיע על התחושה שלך במהלך ההופעה/הרצאה ולא פחות חשוב מכך, אחרי שהיא נגמרת.

כמי שעמד וממשיך לעמוד מול כמעט כל קהל אפשרי – מעולה, טוב, רע ואפילו נורא – הזדהיתי לגמרי עם מה שהם אמרו. היום אני יודע לחוש את הקהל שנמצא מולי תוך פחות מחמש דקות מתחילת ההרצאה וההשפעה שלו עליי, ואפילו על ההרצאה, דרמטית. משום כך החלטתי לתרגם בתרגום חופשי קטע מהשיחה ובכמה קיצורים מתבקשים.

***

קולבר: אני לא יודע מה איתך כאיש מקצוע, אבל כאשר אני עולה על הבמה, אם הקהל טוב, יש לי יותר אנרגיה כאשר אני עוזב את הבמה.

או’בריאן: בדיוק.

קולבר: אם הקהל רע ואני צריך להדביק אותם אליי ולגרור אותם במשך שעה רק כדי לשמור על אנרגיה גבוהה, אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה את התכנית שלי עוד שבוע.

או’בריאן: טוב זה ממש…

קולבר: זה קשור לקשר האנושי, ואהבה.

או’בריאן: אני כל כך שמח לדבר איתך, כי יש כל כך מעט אנשים שאני יכול לדבר איתם על זה…

קולבר: (צוחק).

או’בריאן: כאשר יש לי קהל טוב, אני מרגיש שאם היתה מחלה בגוף שלי, היא תיעלם אחרי ההופעה. נניח שהיה גדל בתוכי סרטן, אני באמת מרגיש שאם הייתי עומד מול קהל ממש טוב, בתיאטרון טוב, מקליט את התכנית שלי, והקהל היה ממש צוחק והיה לנו קשר טוב, ואז היו בודקים אותי, הם היו מוצאים שהמחלה נעלמה…. אני מסכים איתך במיליארד אחוז שכאשר אני לא מחובר לקהל, שכאשר מדד הנזקקות שלי נמצא באזור האדום כי אני לא מקבל את מה שאני זקוק לו, ואני לא מרגיש מחובר ואת הדבר האורגני הנפלא הזה, אני מרוקן אחר כך, אני לא רוצה יותר לעשות את זה לפרנסתי, אני בא הביתה ואני אומר לאשתי “אני חושב שגמרתי עם זה”. אני חוזר הביתה ולפעמים אני אומר לאשתי “אני חושב שאולי גמרתי עם זה” בכל התקופה שבה אנחנו נשואים, שזה 17 שנה, והיא אומרת לי “כן, אני יודעת. אמרת את זה לפני שלושה חודשים ואז אחרי שני לילות חזרת ואמרת שהצלחת להזיז את מסלולם של כוכבי הלכת באמצעות הקומדיה שלך”…

קולבר: אשתי אומרת לי את אותו הדבר… זה היה, אני לא זוכר, זה היה מתישהו בסתיו האחרון והיו לי כמה ימים חופשיים, והיה לי סתיו די מדכא, מיולי ועד חג המולד מסיבות שקשורות בעבודה, ואמרתי לה “אני, אני זקוק לעמוד מול קהל”. והיא אמרה “מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור?”, ואמרתי לה “את עוזרת לי, מותק, אבל אני צריך לעמוד מול הקהל, אני צריך למצוא מישהו לומר לו את זה, ולומר לו את זה בדרך שתגרום לו לצחוק, ואז אני אוכל להשתחרר מזה, ואז אני לא ארגיש שאני מטורף בגלל שאני חושב כך”, והיא אמרה לי: “אני רוצה שתזכור את זה, את הדבר הזה שאמרת לי עכשיו, בשביל הפעם הבאה שתחזור הביתה ותגיד לי שאתה לא חושב שאתה יכול לעשות עוד שבוע של הדבר הזה”.

כשהאמצעי חשוב מהמטרה

בימים האחרונים מסתובבת באינטרנט ידיעה מעניינת שקשורה באפליקציית המחשבון של אייפון. גולשים ששדרגו את גרסת מערכת ההפעלה של האייפון ל-iOS 11 דיווחו שהמחשבון לא מצליח… ובכן, לחשב.

כך לדוגמה, משתמשים שביקשו לבצע את החישוב המורכב הבא: 1+2+3 גילו שבמקום שהמחשבון יחזיר את התשובה המתבקשת, 6, הוא מחזיר תשובות אחרות כמו 23,24,16 או 32. מה קורה כאן? ובכן, ראשית, הטעות מתרחשת כאשר הגולשים מקלידים את הספרות במהירות: “1 פלוס 2 פלוס 3” במהירות. אוקיי, אז? האייפון מתקשה לחשב מספרים שמגיעים אליו במהירות ולכן הוא טועה?

לא. מה שקורה כאן הוא שבגרסה 11, אפל הוסיפה, כך אני מבין, אנימציה חדשה ומיוחדת שגורמת לכך שהכפתור שנלחץ, נניח הספרה 1, הופך לזמן קצר ללבן לאחר שלוחצים עליו. התוצאה היא שאם לחצת על הכפתור “פלוס” לפני שהאנימציה סיימה את עבודתה, האפליקציה מתעלמת ו/או לא מספיקה לקלוט שביקשת לחבר את הספרות ומשום כך, פלוס לחשב 1+2+3 היא מחשבת 1+23.

על פניו, יש כאן את אחד הבאגים היותר משעשעים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות אבל בעיניי יש כאן משהו עמוק יותר והוא הפיכת האמצעי לחשוב יותר מהמטרה.

המטרה של המחשבון היא לבצע חישובים מדויקים – בגלל זה האפליקציה הזו שם: היא שימושית, היא פופולארית, רבים אוהבים אותה. כיוון שלא מדובר במחשבון פיזי אלא רק בייצוג ספרות על המסך, האמצעי הוא חיווי שמבהיר למשתמש שהוא לחץ על ספרה מסוימת. אלא שזה חיווי כפול כיוון שישנו גם צג קטן שמציג את הספרה או את הפעולה שבה בוחרים. העניין הוא ש”אפל” כל כך מרוכזת באמצעי (עיצוב נקי, ברור ומשכנע) עד שבמקרה הזה הוא הפך למטרה בפני עצמה שקודמת למטרה המקורית. משום כך, מה שחשוב הוא שהאנימציה תוצג כנדרש ולא שהחישובים יבוצעו כנדרש.

זו דוגמה קטנה לתהליך רחב בהרבה. יותר ויותר חברות שמות דגש על האמצעי עד שהמטרה כמעט ונשכחת. חמור וחשוב מכך, הבלבול בין אמצעי למטרה משפיע גם על אנשים, מערכות וארגונים. גם הם מתחילים להתרכז באמצעי ושוכחים מהי המטרה. כך לדוגמה, מחלקות וארגונים שמטרתם לתת שירות לאזרח או ללקוח הופכים לכל כך מרוכזים באמצעים כמו טפסים, תהליכים ושאר ביורוקרטיה שהם שוכחים את הסיבה שהם באו לעולם: לעזור לנו.

מערכת החינוך: תמונת מיצ”ב

לא בטוח שרבים יודעים שראשי התיבות של מיצ”ב הן “מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית”. באתר רשות הארצית למדידה והערכה בחינוך מוסבר כי “מיצ”ב היא מערכת מדדים בית-ספריים שמטרתה לספק מידע למנהלים ולצוותים הפדגוגיים על תפקוד בתי הספר במגוון של נושאים”.

כהורה לילדה בכיתה ח’ אני יכול לדווח לרשות הארצית שאין צורך בתוצאות המבחן עצמו; כל שצריך לעשות הוא לבחון כיצד בית הספר מתכונן לאירוע הזה ומכין את הילדים למבחן על מנת לקבל את כל האינפורמציה הדרושה על מערכת החינוך הישראלית ועל בית הספר שבו לומדים ילדיכם.

בשבוע שעבר התקיים מבחן מיצ”ב במדעים לילדי כיתה ח’. איתרע מזלה של נגה ודווקא מדעים הוא המקצוע שבו היא מתקשה בו. למה? אף אחד לא יודע. היא לומדת, משקיעה, מנסה ובסוף, הציונים שלה, איך לומר, היו יכולים להיות טובים יותר.

ביום שלישי שעבר נגה סיפרה לי שהיא לא רוצה ללכת למחרת לבית הספר. למה? כי בית הספר שלה החליט לבטל את כל השיעורים שנלמדים ביום רביעי ובמקום זה לתת להם חמש שעות מרוכזות של לימודי מדעים. פנטסטי! הנה בית ספר שמבין שילדים מתקשים במקצוע מסוים והוא מחליט לקיים תיגבור מיוחד.

רק בהמשך השיחה הבנתי שביטול יום הלימודים כולו והמיקוד במדעים קשור קשר ישיר לכך שיום למחרת (יום חמישי) מתקיימת בחינת מיצ”ב במדעים ובית הספר, שמעוניין לרשום הישגים מרשימים (שכן המיצ”ב הוא אחד המדדים המרכזיים שעל פיו הוא נבחן), החליט שכל שאר המקצועות באותו היום, נניח מתמטיקה, אנגלית או לשון, הרבה פחות חשובים.

“מילא”, אמרתי לעצמי וגם לנגה, “לפחות תרוויחי חמש שעות של לימודי מדעים. בוודאי שאת הולכת”.

כאשר חזרתי מהעבודה בערב יום רביעי יצאנו להליכה קצרה ואז נגה סיפרה לי איך התנהל יום התגבור המיוחד. מסתבר, שבארבע השעות הראשונות הוכנסו לכיתה ארבעה מורים מחליפים. המורה המחליף הראשון הביא איתו שאלונים במדעים והורה לתלמידים למלא אותם. זה מה שהעסיק את התלמידים בשעתיים הראשונות (בתום השעה הראשונה הוחלף המורה המחליף הראשון במורה מחליף שני). אף אחד מהמורים המחליפים אינו מורה למדעים ומשום כך, לתלמידים, שמילאו את השאלונים, לא היה מושג האם ענו על השאלות נכון או לא כיוון שלמורה עצמו אין מושג כיוון, שכאמור, הוא לא מורה למדעים.

בשעה השלישית הגיע המורה המחליף השלישי. הוא הביא איתו עוד שאלונים והורה לתלמידים למלא גם אותם. העבודה על השאלונים האלו נמשכה גם בשעה הרביעית אז נכנס מורה מחליף רביעי. מורה זה דווקא הגיע עם התשובות לשאלות אבל כאשר התלמידים שאלו אותו מדוע תשובה מסוימת נכונה ולא תשובה אחרת, הוא לא ידע להסביר מהסיבה הפשוטה שהוא לא מורה למדעים!

נגה מספרת שבשלוש מבין ארבע השעות הראשונות רוב התלמידים שיחקו בטלפונים הסלולריים שלהם כיוון שלמורים המחליפים לא היה אכפת. לדבריה, היא דווקא ניסתה לענות על כמה שאלות בגלל שהטלפון שלה, ובכן, הוא היה בטעינה. היה רק מורה אחד שמשום מה, לא ברור למה, הציק לו שהילדים יושבים בכיתה ומשחקים בטלפון שלהם וביקש מהם להתרכז בשאלות. איש מוזר.

בשעה החמישית הגיעה סוף סוף המורה למדעים. הללויה. היא אמרה לתלמידים “כל הכבוד, תמשיכו למלא את הדפים שקיבלתם”, וכך, נגמר יום המיקוד הגדול במדעים בבית הספר שהחליט לבטל את כל השיעורים כדי להכין את התלמידים למיצ”ב שמתקיים למחרת.

אז מה היה לנו?

מערכת חינוך שמודדת את בתי הספר, את המנהלים ואת המורים לפי הישגי התלמידים במבחן הערכה ארצי.
בית ספר שכל מה שאכפת לו הוא המדדים של מערכת החינוך (ולא, נניח, אשכרה ללמד משהו את הילדים) ומשום כך מבטל יום לימודים לטובת הכנה למבחן הערכה ארצי.
תלמידים שמגיעים ליום הכנה ומגלים שההכנה מתבטאת במילוי שאלונים שלאף אחד אין מושג אם מישהו מהם ענו עליהם כשורה, ובאפס הוראה מסוג כלשהו.
מורים מחליפים שאינם מסוגלים לענות על שאלות התלמידים ושלא אכפת להם שהתלמידים כלל לא מבצעים את מה שהם אמורים לבצע.
בזבוז של יום שלם שאין לו שום קשר להוראה, חינוך או השכלה.

האם צריך את תוצאות המיצ”ב כדי לדעת מהי היעילות של בית הספר כפי שהיא נחשפת בסיפור הקטן הזה? האם יש משמעות לתוצאות כאשר המערכת, במקום לבדוק באופן ישר ואמיתי את הישגי התלמידים, מבטלת שעות על גבי שעות כדי להכין אותם למבחן שאמור לבדוק את ידיעותיהם, ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, אפילו את ההכנה הבסיסית הזו לא מבצעת? האם זה “חינוך” בעיניי משרד החינוך?

זו לא מערכת חינוך וזה לא בית ספר. זה ישראבלוף בריבוע וזה מייצג רק חלק ממה שדפוק במערכת החינוך שלנו.

שיהיה לנו בהצלחה.

ג’פניקה רוצה לראות לכם

ביום חמישי בערב, אחרי שנגמרה ההרצאה (היה שוס! תודה לכל מי שבא) רצתה כל משפחת דרור ללכת לאכול משהו. כמה נוח היה שממש לצד הפאב שבו ישבנו היה סניף של ג’פניקה, זה שצמוד לאוניברסיטת תל-אביב. אנחנו מחבבים את ג’פניקה בין השאר כי הסניף של אזור התעשייה בקיסריה מוצלח במיוחד.

אחרי שהמלצרית לקחה מאיתנו את ההזמנה, היא הציגה בפנינו את האפשרות להצטרף למועדון של ג’פניקה! נו, מועדון זה נשמע באמת יוקרתי אבל אמרתי לה שתיתן לנו לחשוב על זה. אחרי שגמרנו לאכול, הלכתי להביא את האוטו ובעודי בדרך קיבלתי הודעה שג’פניקה ממש שמחה שהצטרפתי למועדון ושאני מוזמן להוריד את האפליקציה שלהם. מסתבר שבהיעדרי, התקבלה החלטה להצטרף למועדון.

רק למחרת החלטתי לבדוק מה זו האפליקציה של ג’פניקה. זו היתה הבדיקה הקצרה בעולם. כך נראה מסך ההרשאות של האפליקציה רגע לפני שהתקנתי אותה.

זה לא מסך הרשאות של אפליקציה להזמנת סושי (שהדעות באשר לאיכותו חלוקות, אני יודע, אני יודע); זה מסך הרשאות של תוכנת ריגול של ה-NSA. מישהו בג’פניקה ירד מהפסים. רק אחרי שהחלטתי שלא להתקין את האפליקציה, קראתי את הביקורות על האפליקציה עצמה:

בקיצור, אפליקציית המעקב של ג’פניקה, שמביישת את אפליקציות הפנס הידועות לשמצה, היא בנוסף לכל, כך עולה מהביקורות, גם אפליקציה מחורבנת במיוחד.

ולג’פניקה עצמה אני רוצה לומר: לא רק שלא הרווחתם אותו כלקוח דיגיטלי, הפסדתם אותי כלקוח בסניפים שלכם.