גורמים המקורבים לאינטרנט

פרשיית סטטוסים מצייצים מדוברת בכל מקום ואין לי הרבה מה להוסיף על העניין חוץ מכך שמדובר באייטם הצבוע של השנה. בהתחשב שהשנה עוד לא החלה ושזו שנת בחירות, אין אלא להסכים שזה חתיכת הישג לקטוף כבר כעת את התואר. הצביעות היא של כולם: של סטטוסים מצייצים, של אמצעי התקשורת המסורתיים, של פייסבוק, של אמצעי התקשורת הדיגיטליים – ממש כולם משתתפים באורגיה של צביעות. צפו למנדבוצ’קס.

אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על זה. וגם במקרה הזה לא רציתי לדבר על תוכן הידיעה, שמספרת על כך שאבי לן היה במגעים למכור את עמוד הפייסבוק המצליח שלו (ולא הצליח. ועכשיו גם אין לו עמוד), אלא על סגנון הידיעה.

כתבי טכנולוגיה סובלים לעתים מקנאת כתבים צבאיים וכתבים פוליטיים. כל הלילות וכל הימים הם כותבים על מגה-פיקסלים והשקות של מוצרים ופתאום נופלת להם ליד פרשה עסיסית שכזו שמאפשרת להם לכתוב בז’רגון אחר לגמרי. התוצאה מגוחכת טילים.

“עמוד “סטטוסים מצייצים” הועמד למכירה בחודשים האחרונים – כך עולה מבדיקה של “גלובס” מול גורמים מובילים בתעשיית האינטרנט”

מה זה לכל הרוחות “גורמים מובילים בתעשיית האינטרנט”? קודם כל מה זה “תעשיית האינטרנט”? זה סטארטאפים? זה ספקיות האינטרנט? זה ג’ף גולדבלום? אולי זו חנטל? היא ללא ספק גורם מוביל בתעשיית האינטרנט. בקיצור, רוצה רועי גולדנברג לכתוב “אמרו לי אנשים שקשורים באתרי התוכן, כאלו שמתים לדפוק את אבי לן כי הוא גונב להם מפרסמים” אבל שששששש! אסור לו!! הם ביקשו להישאר אנונימיסטים! התוצאה היא צירוף מילים שהוא ג’יבריש חסר משמעות אבל נפוח מחשיבות עצמית.

ובהמשך: “כך למשל, גורם המקורב לוואלה”. סירייסלי? גורם המקורב לוואלה? יש גורמים שמקורבים לוואלה? כי מה, וואלה זה לשכת הרמטכ”ל? לדעתי, אין אפילו חרצית מצויה שמקורבת לוואלה. זה בסדר, בהמשך יש גם “גורם המקורב לאתר ynet”. הו, אלוהים.

האמת שזה עשוי להיות די מבדר לכתוב ידיעות שלימות על “תעשיית האינטרנט” בז’רגון צבאי או פוליטי.

הממממ.

לא להיות בעניינים

זה מוזר לא להיות בעניינים. לא רק בעניינים של החדשות, אלא גם בעניינים של הרשת. זה לא שאני לגמרי מנותק מהעניינים של הרשת אבל אחרי שקצת קראתי את עיתוני סוף השבוע הבנתי שהייתי אמור להיות ער לאיזשהו דיון עליו ועליה ועל מה שהוא עשה לה ושהיא כתבה עליו ושהוא הגיב ושזה הגיע לכל מקום ברשת, אבל הנה עובדה – זה לא הגיע אליי. זה לא הגיע אליי לא מפני שהחברים שלי לא עסקו בזה (אין לי מושג אם הם עסקו בזה) אלא מכיוון שלי לא היה זמן להתעדכן בעניינים האלו.

וזה מוזר. כי הרבה מאוד שנים הייתי בעניינים ותמיד קצת זלזלתי באלו שטענו שאין להם זמן להיכנס מדי פעם לכל הפייסבוקים והטוויטרים של העולם ולראות מי נגד מי – אפשר לחשוב כמה זמן זה כבר גוזל. אבל עכשיו אני מבין שבעצם להיכנס לכל הפייסבוק והטוויטרים של העולם זה משהו שאתה עושה כשיש לך זמן ואם נגמר לך רוב הזמן וכל מה שיש לך זה קצת זמן אז אתה מעדיף להשקיע את הקצת זמן הזה בדברים אחרים שהם לא בהכרח להתעדכן באיזשהו פוסט שמישהי שאתה לא מכיר, כתבה על מישהו שאתה לא מכיר, ועכשיו כל מיני אנשים שאתה לא מכיר כותבים עליהם למרות שגם הם לא מכירים אותם ואתה, שלא מכיר אף אחד מביניהם, צריך להתעניין בכל העניין הזה למרות שזה לא העניין שלך.

אז אולי זה דווקא טוב לא להיות בעניינים?

דיברתי השבוע עם מישהי וסיפרתי לה שהיה אירוע בבית הספר לתקשורת על חופש הביטוי ובאירוע השתתפו קובי אריאלי ואלדד יניב. והיא שאלה אותי מי זה אלדד יניב. ואמרתי לה: “?!?” והיא אמרה, “נו, מי זה אלדד יניב?!”. אמרתי לה, “זה העורך דין שהיה היועץ של ברק, זה שהקים מפלגה, זה שכמעט נכנס לכנסת, זה שפרסם את כל הסרטוני וידאו האלו שעשו המון רעש?”. והיא ענתה: “לא מכירה”.

“איך זה יכול להיות?”, שאלתי.

“אני מכירה בקיומם רק של אנשים שאני פוגשת. אם אני לא פוגשת אותם הם לא קיימים מבחינתי. אבל זה לא רק אנשים. זה גם חברות וכאלו”, היא ענתה.

חשבתי שזה די מוזר כי להיות בעניינים של מה שנעשה בפייסבוקים ובטוויטרים זה להכיר בקיומם של המון אנשים שאתה לא באמת יודע מי הם ובכל זאת אתה יודע עליהם המון דברים שבמצב עניינים רגיל לא היה סיכוי שתדע עליהם. אבל עכשיו, כשאני קצת פחות בעניינים ובכלל לא שמעתי על ההיא שטוענת שההוא עשה לה ככה וההוא בכלל טוען שזה לא היה ככה, אני שואל את עצמי אם זה כל כך נורא.

לא יודע. אולי זה לא כל כך נורא. ואולי אני סתם לא בעניינים.

למה זה חשוב מאיפה באים הגולשים

דה-מרקר מפרסם ידיעה מתורגמת מסוכנויות הידיעות שמספרת על דוח חדש של Shareaholic שקובע כי:

“מספר הגולשים שמופנים ומבקרים באתרי אינטרנט בארה”ב אחרי חיפוש במנועי חיפוש צנח בתוך שישה חודשים בשיעור משמעותי. כמה משמעותי? בדצמבר, התנועה לאתרי אינטרנט מתוצאות החיפוש של גוגל היתה 37.49% ומאז נרשמה ירידה עקבית עד ששיעור התנועה לאתרים בעקבות חיפוש בגוגל הגיע ל-31.04%, כלומר צניחה של 17.2%”.

האם זה צריך לעניין אותנו? גוגל, כך מרגישים רבים, ממילא חזקה מדי ואם היא נחלשת קצת, שום דבר רע לא יקרה; בדיוק ההפך. גם הידיעה מתייחסת לשאלת ההכנסות: האם פייסבוק עומדת לגנוב הכנסות מגוגל ומה זה אומר וכן הלאה. זה ממש לא מה שמעניין אותי.

מה שמעניין אותי הוא למה כל זה קורה ומה המשמעות של זה. כמובן שאף אחד לא יודע בדיוק למה זה קורה, אבל הנה הערכה, ספקולציה, שמבוססת בחלקה גם על מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות. אנחנו מעדיפים את החברים שלנו, אנחנו סומכים יותר על החברים שלנו, אנחנו חושבים שהם אובייקטיביים יותר, אמינים יותר מכל גורם אחר.

עד לא מזמן גוגל נתפסה כגורם אובייקטיבי ולו בגלל שאין שם עובד שקוראים לו “יוסף גוגל” שמחליט מי למעלה ומי למטה – הרי זה אלגוריתם וידוע לכל שאלגוריתמים הם אובייקטיביים לגמרי, נכון? רק שאנחנו כבר מבינים שזה לא בדיוק כך. תעשיית ה-SEO הלגיטימית יותר והלגיטימית פחות, התחושה שבגוגל החזקים הופכים לחזקים יותר ואת החלשים לחלשים יותר, החדירה לפרטיות שרק הולכת ומתעצמת, כל אלו נצברים לכלל הרגשה לפיה לא בטוח שאפשר ו/או שצריך לסמוך על גוגל או על מנועי חיפוש בכלל.

אבל זה לא רק זה. בשנים האחרונות עבור רבים השפע של המידע הפך לחיסרון. הכמות לא הפכה לאיכות אלא הפכה לרעש וברעש יש משהו משתק. אתם נאלם דום מולו. לכאורה, גוגל מסוגלת לסנן את הרעש אבל כדי שהיא תסנן את הרעש אנחנו צריכים להפעיל את המסננת, כלומר להפעיל את גוגל וזה, איך לומר, קצת מתיש בעולם שבו יש לנו פחות ופחות זמן. זה דורש קצת מיומנות, קצת שכל ישר, קצת ניסיון – בקיצור זה דורש מאיתנו קצת יותר מדי.

לא יותר פשוט לקבל מן המוכן? קישורים לסיפורים טובים, לאפליקציות נחמדות, לראיון מעניין, לכתבות נחמדות – את כל זה עושים החברים שלנו בפייסבוק ובטוויטר, והם עושים את זה לא בגלל שאנחנו מבקשים מהם אלא פשוט בגלל שזה מה שעושים במרחבים האלו.

למגמות האלו, אם הן אכן מסבירות את המספרים, ואם המספרים אכן מדויקים, יש שתי משמעויות שאליהן אתייחס בשורה וחצי ואולי בהזדמנות אחרת ארחיב עליהן את הכתיבה: הראשונה היא שהצרכנים באינטרנט הופכים פחות אקטיביים. הם לא מחפשים, הם לוחצים על קישורים שמגיעים אליהם מאנשים שהם מכירים או מאנשים שהם סומכים עליהם. אם זו אכן המגמה, זה לא ייעצר בחיפוש. השנייה היא שיותר ויותר אנשים עלולים להיקלע אל תוך “תיבת התהודה” שבה הם נחשפים לסיפורים, רעיונות ואתרים שמומלצים על ידי אנשים שדומים להם. הגיוון והחיפוש אחר דבר מה שמונחה על ידי סקרנות, זוכים למשקל נמוך יותר.

האם זה טוב ליהודים? אני בכלל לא בטוח.

הבלוגים הטובים ברשת – תשע שנים אחרי

חיפשתי בגוגל המלצות לבלוגים הטובים ביותר שיש היום בעברית והגעתי לכתבה הזו. היא פורסמה לפני קצת פחות מתשע שנים, ב-25.8.2005. הכתבה הזו מעניינת בגלל כמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהיא פורסמה ב”חיים ברשת”, מדור הטכנולוגיה של נענע שהיה פעם אחד מאתרי התוכן על טכנולוגיה הטובים בישראל וכבר לא. פעם שנייה כי ה-25.8.2005 הוא היום המדויק שבו השקתי את הגלוב ופעם שלישית כי מעניין לראות מה קרה לעשרת הבלוגים הטובים בעברית תשע שנים לאחר שהוכרזו ככאלו.

מקום ראשון: לגמרי לבד. הקישור מפנה להודעת שגיאה.
חביב הקהל: חשמלית ושמה תשוקה. הקישור מפנה להודעה שמדובר בבלוג פרטי.
מקום שני: בלוג העבודה של פאבליק. הפוסט האחרון פורסם במארס 2014. לפני כן בדצמבר 2012.
מקום שלישי: תום ממורמר. הפוסט האחרון פורסם בספטמבר 2006.
מקום רביעי: זרובבלה. (מפנה לבלוג הישן). בבלוג החדש הפוסט האחרון פורסם בנובמבר 2013. לפני כן בנובמבר 2012.
מקום חמישי: צילום וציור דיגיטלי של עמית. הפוסט האחרון פורסם במארס 2014. לפני כן באוקטובר 2013.
מקום שישי: רק ליונים יש כוח לחרבן עליך. הפוסט האחרון פורסם בספטמבר 2010.
מקום שביעי: הצביץ השואג. הפוסט האחרון פורסם באפריל 2014. לפני כן בספטמבר 2013 וספטמבר 2012.
מקום שמיני: חדר 404 (מפנה לקישור לא נכון). הפוסט האחרון בבלוג הנכון פורסם לפני שלושה ימים.
מקום תשיעי: זושה. הפוסט האחרון פורסם בספטמבר 2011.
מקום עשירי: ישראלים באפלה – עופרניקוס. הפוסט האחרון פורסם לפני שבועיים.

אז מה אפשר ללמוד מכל זה?

קודם כל שחודש ספטמבר הוא חודש קשה לבלוגרים. חוץ מזה, שכתיבה לאורך זמן היא עניין מאוד מורכב ובעייתי. גם הטובים שבטובים מתעייפים, עוברים הלאה, משנים כתובת, משנים פאזה, נשחקים. קשה מאוד להתמיד. לבסוף, שיש תחלופה; את השחקנים הישנים החליפו שחקנים חדשים ויש בבלוגוספירה הישראלית כמה בלוגים מעולים. אולי תמליצו על כמה?

רוצים קוביות בבטן?

בשנים האחרונות הפך ציבור הקוראים למודע יותר להטיות מהן סובלים אמצעי התקשורת השונים, בעיקר ההטיות הפוליטיות. אבל עזבו אתכם מפוליטיקה. באמת, למה זה טוב? בואו נעסוק בדברים שבאמת מעניינים אתכם, בואו נעסוק בדברים שחשובים לנו, לכולנו. אבל איך יודעים מה חשוב לכולנו? אהה, זו לא בעיה. אחרי הכל, בשביל מה יש את Ynet אם לא כדי לצרוך עיתונות רצינית, מעמיקה וחוקרת שבודקת מה חשוב לנו ואז מספקת לנו מידע רלוונטי?

מכיוון ש-Ynet הוא אתר חדשות רציני, הוא מתעסק בדברים רציניים, וכאשר אני אומר “מתעסק בדברים רציניים” אני מתכוון לכך שכאשר הוא מחליט לטפל בנושא, הוא לא מניח לו; הוא בודק אותו, מנתח אותו, מראיין מומחים, מבצע תחקירי עומק ומביאים את הנתונים.

אתם בוודאי רוצים דוגמה. בצדק. אני אתן דוגמה.

קוביות בבטן. כן, קוביות בבטן זה נושא רציני. הוא בנפשנו.

עוד לפני 11 שנה, באוגוסט 2003, החל Ynet במסע העיתונאי שלו אל הקוביות בבטן עם תחקיר העומק “10 דברים שלא ידעתם על חיטוב הבטן“. נשאלה בו השאלה הדרמטית: “מה באמת הסיכוי להשיג ריבועים בבטן” והתשובה היתה “לא גדול”. יאיר להב, דיאטן קליני, רכז הוראת חדרי כושר ותזונה במכון וינגייט ובעבר “מר ישראל” לפיתוח הגוף הסביר כי “אף אחד לא יכול לשרוף שומנים ‘רק בבטן’. זה פשוט לא עובד ככה”, אבל ממתי “זה פשוט לא עובד ככה” מפריע לעיתונאים חוקרים?

חולפות שלוש שנים ובדצמבר 2006 מפרסמת סמדר כהן-טרקל טקסט תחת הכותרת: “דיאטת ה-ABS: כך משיגים ריבועים בבטן” שגם בו מצוין כי בעצם הדיאטה הזו לא עובדת. אז מה?! חולפת חצי שנה וביולי 2007 מתפרסם ב-Ynet טקסט נוסף תחת הכותרת: “רוצים קוביות בבטן? 12 חוקים לשריפת שומנים נכונה“. חולפים חמישה חודשים ובאתר צץ טקסט נוסף תחת הכותרת: “רוצים ריבועים בבטן? 10 שאלות ותשובות חשובות“. הטקסט נכתב על ידי: “יעל דרור שהיא דיאטנית קלינית וספורט בקבוצת שירותי בריאות כללית. ייעוץ מקצועי: דני טל. ייעוץ מקצועי נוסף: דנה לרר, מאמנת כושר מוסמכת”, מה שאומר שמה שקראתם בכלל לא תוכן שיווקי, אתם מתבלבלים.

הלאה.

פברואר 2009: “הסוד לריבועים בבטן ב-5 דקות, פעמיים בשבוע“. בטקסט מסביר ד”ר איתי זיו, סגן מנהל קמפוס שיאים במרכז להכשרת ספורט ותנועה באוניברסיטת תל-אביב כי “חבל על הזמן… כדי לראות ריבועים בבטן, נשים צריכות להגיע לפחות מ-20 אחוזי שומן ואילו גברים לפחות מ-12 אחוז. זה יכול לקרות אצל ספורטאים מקצועיים או אצל מי שמקפידים על תזונה באופן כמעט לא אנושי, כך שמדובר בעצם באשליה”, אבל ממתי אשליות מפריעות ל-Ynet לקדם את האג’נדה החשובה שלו? נמשיך.

ספטמבר 2009: “קוביות בבטן: 5 מיתוסים ו-7 תרגילים מנצחים“. הכותב הוא צחי נחום שהוא “מומחה לפיזיולוגיה של המאמץ ברשת ‘גו אקטיב'”. כן, שוב התבלבלתם. אתם מבולבלים, זה מה שקורה כשקוראים כל הזמן על ריבועים בבטן. מארס 2010: “רוצים קוביות בבטן? סדנת וידאו לאימון ביתי“. נהדר.

יולי 2012: “אימונים לא עזרו: טום קיבל קוביות בבטן – בניתוח“, סיפור קסום על צעיר בן 23 שלא הצליח להשיג ריבועים בבטן (מעניין למה!) אז הוא עבר ניתוח שיצר לו ריבועים בבטן. התחקירנית עדנה אברמסון ראיינה רופא (שבצירוף מקרים עשה את הניתוח לאותו צעיר) והוא הסביר לה מה הוא עושה, למה זה כדאי וכמה זה עולה. חודשיים חולפים. ספטמבר 2012: “עובדים רק על קוביות בבטן: 5 טעויות באימון כושר“. חולף חודש (כן, 2012 היתה שנה טובה לקוביות בבטן) והנה לפניכם: “6 תרגילים שישיגו לכם 6 ריבועים בבטן” שהתפרסם על ידי “מנהל חדר כושר, ‘הולמס פלייס’ דיזנגוף”. תפסיקו להיות מבולבלים כל הזמן! זה לא תוכן שיווקי!

נמשיך. פברואר 2013: “להשיג קוביות בבטן: תוך 6 שבועות – בלי כפיפות“, ולבסוף, הנה זה בא, היום התפרסם טקסט ממש מפתיע תחת הכותרת: “5 העקרונות שיעזרו לכם להשיג בטן מושלמת“. הפעם הכותב הוא “מאמן כושר שיקומי”. ב-Ynet אפילו נתנו, ככה על הדרך, בלי תמורה, קישור לעמוד הפייסבוק של מאמן הכושר השיקומי. ואתם אומרים שעיתונאים לא יודעים לפרגן. טפו.

אז בפעם הבאה שמישהו או מישהי הוא מישהם מעזים לומר לכם שאין בישראל עיתונות חוקרת, עיתונות שמחליטה לחזור ולטפל ושוב לטפל ושוב לטפל בנושאים שעל סדר היום, תשאלו אותם: “רוצים קוביות בבטן?”.