ממילא אף אחד לא בא לכאן

בימים האחרונים נתקלתי ביותר ויותר אתרים בהם מתרחשים דברים שהדבר היחיד שיכול להסביר אותם הוא שמי שאחראי עליהם אומר לעצמו “ממילא אף אחד לא בא לכאן, אז מה ‘כפת לי?”. הנה שלוש דוגמאות קצרות ודי מייצגות לרמת המקצועיות והמחויבות של כמה מהאתרים הגדולים בישראלים.

ב”וואלה” ספורט יש אגף שלם שמוקדש למשחקי מכבי ביורוליג. אולי מכיוון שמשחקי מכבי ביורוליג לא מעניינים אף אחד, הרשה לעצמו מי שאחראי על הערוץ, לקדם את המשחק בין מכבי תל-אביב לריאל מדריד באמצעות תמונה של ליאור אליהו, שזה ממש אחלה חוץ מזה שמתחילת העונה (שעוד מעט מגיעה לסופה), ליאור אליהו הוא שחקן של הפועל ירושלים. (תיקון: מסתבר שהכתבה הזו מהשנה שעברה, למעשה כל הערוץ הזה מהשנה שעברה. ערוץ ארכיוני. הגיוני).

דוגמה אחרת. באתר “רשת” יש ערוץ מיוחד שנקרא “ויטאלי ויראלי” (מה?!). בערוץ הזה יש אוסף סרטוני וידאו ויראלים, ברור שוויראלים. בעמוד השלישי בערוץ מופיע קישור לסרטון הורס. קוראים לו “בדיקה”.

מי שנכנס ל”בדיקה” מגלה שיש אמת בפרסום ומדובר בפוסט בדיקה שבדק שמישהו מסוגל לעמוד במטלה הטכנולוגית המורכבת ולהעלות סרטון וידאו ואפילו תמונה. הפוסט הוויראלי הזה עלה לפני חודש לערוץ ואף אחד לא טרח להסיר אותו. מצד שני, אף אחד גם לא טרח להגיב לו. מצד שלישי, אף אחד לא טורח להגיב לאף סרטון ב”ויטאלי ויראלי”. אולי מכיוון שאף אחד לא נכנס ל”ויטאלי ויראלי”. אולי בגלל שקוראים לו “ויטאלי ויראלי” (מה?!?).

נקנח ב”גלובס”.

ביום שישי העלה אתר האינטרנט של העיתון דיווח על מזג אוויר סוער במיוחד באילת שבא לידי ביטוי ברוחות, עצים נופלים ומטיילים שנזקקו לחילוץ. מכיוון שמדובר באילת והיא, איך לומר, תקועה די רחוק, ממש ליד אילת, נאלץ העורך התורן להסתפק בתמונת אילוסטרציה.

מה נשים כתמונת אילוסטרציה, מה נשים. תנו לי רגע לחשוב.

אה הא! אפשר לשים תמונת אילוסטרציה של אילת! לא, זה לא מספיק מעניין. אפשר לשים תמונה של רוחות עזות שנושבות בענפי העצים שעוד רגע נופלים! המממ, לא. אפשר לשים תמונה של מטיילים! במדבר! ליד נחל! ומעליו מסוק! ומתחתיו שימון פרס! מחזיק בציור! של מארק שאגאל! הממממ, בנאלי.

רגע! מצאתי!

מדריך לוויראלי המתחיל

ויראלי. היום הכל צריך להיות ויראלי. אם זה לא ויראלי אין קליקים ואם אין קליקים אין מפרסמים ואם אין מפרסמים אין כסף. מה עושים? עושים ויראלי, מה זאת אומרת. ב”גלובס TV” למשל, יודעים לעשות ויראלי כמו שצריך. אלופים בוויראליות. הם לוקחים סרטים משומשים שהם מוצאים באינטרנט, מדביקים כמה מילות מפתח – בעיקר “צפו בסרטון שהפך לוויראלי”, כי לעשות ויראלי זה להאמין שהגולשים קצת קצת מטומטמים – והופסילה, יש לך ויראליות בקופסה (יצאתי קצת גייז עם ה”הופסילה” הזה אבל בכיף).

מי שרוצה מדריך לוויראלי המתחיל, מוזמן לקרוא את הטקסט הגאוני, אני אומר גאוני, שאמור למשוך את הגולשים לצפות בסרטון שבו רואים שני אנשים נדרסים. הנה הוא לפניכם:

“הסרטון שהדהים את העולם: שרדו תאונה שלא תיאמן. תאונת דרכים כזו עוד לא ראיתם: אישה מבוגרת וילד בן 5 שמהלכים ברחוב נקלעים בהפתעה לתאונת דרכים שמסתיימת בנס גדול. צפו בתיעוד הנדיר ומעורר הצמרמורת”.

מאסטרפיס של ויראליות.

סרטון? יש. הרי אין ויראליות בלי סרטון.
מדהים? יש. חייב להיות מדהים.
עולם? יש. זה לא מקומי – זה ככככלללל העו-לם.
תאונה? וואיי, חבל על הזמן.
לא תיאמן? ברור. מה שווה דברים שיאמנו? רק דברים שלא יאמנו.
עוד לא ראיתם? בוודאי. אם ראיתם, מה עשינו?
אישה? יש. אמנם אין ציצים וקצת מבוגרת, ועדיין – אישה!
ילד? יש. תמיד גונב את ההצגה. או שזה כלב? שיהיה ילד.
הפתעה? כמובן! איך לא?
נס? בהחלט. נס משמיים, לא סתם.
נס גדול? נו, ברור שבהחלט! אמרתי נס משמיים, לא?!
תיעוד נדיר? כן. אין כאלו דברים.
מעורר צמרמורת? באררור.

ומה קיבלתם? כולם ביחד: ו-י-ר-א-ל-י-ו-ת.

מישהו צריך לתת שם למישהו העלאה. או פוליצר. או להקיא עליו קצת. מה שיוצא קודם.

איזה פחד – מכורים לאינטרנט (3)

אחד היתרונות בתחזוק בלוג במשך כל כך הרבה זמן הוא פרספקטיבה. לפני כמעט שמונה שנים כתבתי בפעם הראשונה בגלוב על הנטייה של אמצעי התקשורת לספר סיפורים מפחידים על מכורים לאינטרנט. כמה חודשים אחר כך כתבתי על כך שוב. מי שחושב שההפחדות האלו, הפאניקה המוסרית הזו נעלמת, כנראה לא יודע איך אמצעי תקשורת עובדים.

“התמכרות לאינטרנט” הוא סיפור מדף. תמיד אפשר לצלם כזה אייטם, לשים אותו על המדף וביום מן הימים להוריד אותו מהמדף ולשדר. הוא תמיד נכון, תמיד עדכני, תמיד מעניין ותמיד תמיד שטחי, שגוי, מפחיד ללא סיבה, מגוחך ממש.

אתמול שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבת “המכורים לאינטרנט” החצי-שנתית. היא השתמשה בכל השטיקים והטריקים הרגילים של הכתבות מהסוג הזה: צילום של צלליות וקול מעוות של אנשים שמתוודים שהם מכורים לאינטרנט, שימוש ב”מומחים” שמצהירים הצהרות בומבסטיות על היקף התופעה, שימוש בטרמינולוגיה פסבדו-מדעית כדי לחזק טענות, הצגת אנשים נורמטיביים לכאורה שמתוודים על התמכרותם ולבסוף הצגת קביעות מוחלטות שאין עליהן מחלוקת.

    (אילוסטרציה: אינטרנט בשקית)

אז קדימה – אל הפאניקה!

“במחשב אני יכול להיות מה אני רוצה. אני אלוהים בעצם”, כך מתחילה הכתבה של משה זאב ובן מיטלמן. מיטלמן (אני חושב שהוא הקריין), מסביר שלקח למ’ ממרכז הארץ הרבה זמן עד שהבין שהוא מכור. מה הקשר בין המשפט הזה, שכל אחד יכול לומר אותו, לבין התמכרות לאינטרנט אין לי מושג, אבל כנראה שהוא ממחיש התמכרות. בהמשך מספר מ’ שהוא לא עזב את המחשב במשך שעות. “הייתי יוצא מהמשרד, ישן שעתיים בבית וחזרתי לעבודה”. לי נשמע שהוא מכור לעבודה מכיוון שככל הידוע לי אינטרנט יש גם בבתים, אבל מילא.

מיטלמן מספר שמ’ הגיע למרכז הגמילה “רטורנו” ושם החלו לטפל בבעיה.

המממ, רטורנו? ובכן מסתבר שרטורנו הוא “הגוף הדתי היחידי בארץ לטיפול בהתמכרות לסמים, אלכוהול והימורים”. אין באתר שלהם כל התייחסות להתמכרות לאינטרנט. יש גמילה מהתמכרות להימורים באינטרנט ולא לגמילה מה-אינטרנט. למה? כי על פי רוב התמכרות היא התמכרות היא התמכרות (הסבר יבוא מיד). מצד שני, התמכרות לאלכוהול זה לא מעניין. גם לא התמכרות לסמים. גם לא להימורים. התמכרות לאינטרנט!? אייטם.

“בשום ספר פסיכיאטריה שתפתחו לא תמצאו מחלה שנקראת התמכרות לאינטרנט, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: מתהלכים בינינו אנשים שלא מסוגלים לצאת מהרשת”, מסביר מיטלמן ומשתמש בטכניקה מעניינת כדי לשכנע את הצופים שיש בעיה. הטכניקה היא זו: המדע מסכים שיש צורך במחקר נוסף כדי להחליט האם מדובר בהפרעה (disorder, מיטלמן, לא disease), אבל אנחנו, כאן בחדשות 2, יודעים את “העובדות” (נו ברור, הן מדברות בעד עצמן): מתהלכים בינינו אנשים שלא מסוגלים לצאת מהאינטרנט.

הרעיון ש”מתהלכים בינינו” אנשים שלא מסוגלים לצאת מהאינטרנט הוא כמובן רעיון מבהיל (מתהלכים בינינו גם אנשים עם הפרעות אכילה, אנשים שהוכו כשהיו ילדים, אנשים שחולים בשפעת, אנשים שנוהגים לגנוב מחנויות בגדים, אנשים שמתקשים ביצירת קשר עין, דיסלקטים, עיוורי צבעים וכאלו שאומרים “אני עוד מעט יבוא” – הם מתהלכים בינינו. ברררררר) אבל כנראה שזה לא מפחיד מספיק. לשם כך יש את רקפת בן-גיא מהטיפול בשירות בהתמכרויות ממשרד הרווחה: “התמכרות לאינטרנט היא בתוך הבית”, היא מסבירה, “יכול לשבת מולך הילד שלך, להתמכר, הוא יושב על המחשב, אתה לא יודע בכלל שהוא ברמה של איזושהי סכנה”.

אתם מבינים מה זה? ההתמכרות הזו יכולה לתקוף את הילד שלך, בתוך הבית! הוא יושב מול המחשב ומתמכר! זה קורה לו ממש עכשיו. היי, מה אתה עושה שם? אתה מתמכר! תקום מיד מהמחשב! מה למה? אתה מתמכר עכשיו. מה זאת אומרת אתה בודק האם המורה עדכנה ציונים באתר הבית ספרי? אתה בסכנת התמכרות! תעזוב את המחשב! אתה נמצא ברמה של איזושהי סכנה!

נמשיך.

“גם ג’ שמטופל באותו המרכז של משרד הרווחה סבל מאותם הסימפטומים” (איזה מרכז של משרד הרווחה, לא ברור. אין שום הסבר על “אותו מרכז”). “הוא נהנה מכל מה שיש לאינטרנט להציע, מאתרי אקטואליה דרך בידור, משחקי רשת, רשתות חברתיות ועד פורנוגרפיה”. דמוניזציה דתית קלאסית: יש פיתויים, יש הנאות אבל הן מסוכנות, הן ממכרות. זו שירת סירנה והיא תטביע אתכם במצולות. גורו לכם.

הגיע הזמן לשלם דיבידנד לארגון רטורנו: “אנחנו יודעים שאותו מרכז דופמיני שנדלק כשבן אדם משתמש בקוקאין או בהרואין, נדלק בדיוק אותו מרכז כשאדם משתמש בצורה אובססיבית או קומפולסיבית באינטרנט”, אמר הרב איתן אקשטיין, מנכ”ל ארגון רטורנו.

אה הא, סוף סוף הצדקה מדעית. אי אפשר שלא להתרשם. מצד שני אי אפשר שלא לצחוק.

60 שניות על מרכזים במוח שנדלקים:

ויקיפדיה מסביר: “מערכת החיזוק או מערכת התגמול היא מכלול המבנים והמסלולים העצביים במוח שיוצרים תחושה של עונג בתגובה לגירויים מסוימים. מערכת זו משפיעה על ההתנהגות בכך שהיא “מחזקת” התנהגויות מסוימות ומגדילה את הסיכוי שיחזרו על עצמן בעתיד”. ולמה זה חשוב? מכיוון ש”מערכת החיזוק מופעלת לא רק בתהליכים תקינים של למידה וחיזוק התנהגותי, אלא ממלאת תפקיד פעיל גם ביצירת תופעות של התמכרות”. איזו התמכרות? ובכן, כמעט כל התמכרות (גם התמכרות לטלוויזיה, גם לשוקולד, גם לקניות, גם לבולים). למה זה? ככה זה. אבל תגיד בטלוויזיה “קוקאין והרואין” יחד עם “אינטרנט”, תערבב עם מילים מדעיות כמו “מרכז דופמיני” וקיבלת סלט ירקות פסבדו-מדעי שמשודר במהדורת החדשות המרכזית של ישראל. לא עדיף?

הלאה.

“בסין מדובר במגפה ידועה”, קובע מיטלמן. ובכן חברים, זו כבר מגפה. חלפו 35 שניות מאז שהיא הוכרזה על ידו כמחלה (שאף אחד לא מכיר בה) ועכשיו זו כבר מגפה. לא סתם מגפה, מגפה ידועה. אחרי הכל זה אינטרנט – הדברים זזים פה ממש מהר.

שוש שלם, במאית הסרט “לכודים ברשת”, שעסק במכורים לאינטרנט בסין, מספרת כך: “התופעה קיימת בישראל ולפי מחקר שנעשה על ידי האיחוד האירופי, כמות המשתמשים בארץ היא פי שניים מאשר במדינות שונות באירופה”. קודם כל, על בסיס מה מחליטה שלם שהתופעה קיימת בישראל – אף אחד לא יודע. היא קובעת וזהו. שנית, “כמות המשתמשים בארץ היא פי שניים מאשר במדינות שונות באירופה”. מה?!? מה זה אומר בכלל? זה ג’יבריש. אין למשפט הזה כל משמעות. כמות המשתמשים באינטרנט באנגליה גדולה פי כמה מכמות המשתמשים בישראל כי יש יותר אנגלים מישראלים. אז מה המשפט הזה אומר? המילים מתחברות האחת לשניה אבל הן מייצרות כלום מוחלט שאין לו שום משמעות. זה כמו שאני אגיד: “לפי מחקר שנעשה על ידי האיחוד האירופי, עומק הבניינים בארץ רחב פי שלושה מאורך המגדלים באירופה”. מה?!

לקראת סוף הכתבה מוצגים שני אנשים, האחד “מכור לפייסבוק” (כך במקור. מכור לפייסבוק בתוך מירכאות) והשניה “מכורה לאינסטגרם”. מה הם מספרים? תמר, הקונדיטורית מספרת “כל מקום שאני הולכת אליו, אני מסתכלת על דברים וישר חושבת איך אוכל להעביר אותו באינסטגרם”. מכורה! מכשפה! העלו אותה על המוקד ושירפו אותה!

הגיע הזמן לחתום את כתבת המופת. הנה הסיכום:

יש פסיכיאטרים שכבר מצאו להתמכרות הזאת שם: ההרואין האלקטרוני. כמו תמיד, קל להתמכר – קשה להיגמל. מה גם שבניגוד להתמכרויות אחרות, מהאינטרנט כמעט בלתי אפשרי להתנקות לחלוטין. זוהי ההתמכרות הגדולה של המאה ה-21.

אתם כבר יודעים מה אני אעשה עם המשפט הזה, נכון?

* “יש פסיכיאטרים” – דרך נחמדה לומר, אני לא מכיר אף אחד כזה, אבל אמרו לי שיש כאלו.
* “הרואין אלקטרוני” – החיבור הקסום, סמים ואינטרנט.
* “קל להתמכר קשה להיגמל” – קל גם לעשות כתבות מטומטמות, קשה לעשות עבודה עיתונאית אמיתית.
* “מה גם שבניגוד להתמכרויות אחרות, מהאינטרנט כמעט בלתי אפשרי להתנקות לחלוטין” – להתנקות, טרמינולוגיה של סמים.
* “זוהי ההתמכרות הגדולה של המאה ה-21” – הו, אלוהים.

בכתבה הזו חסרה רק בחורה עם ציצים כדי להמחיש את כל מה שרע, דפוק, שטחי, רדוד וצהוב בעיתונות. חבל.
מאידך, ארבע מתוך חמש – כבוד.

כמה רעש

בשבוע שעבר חשף “הוושינגטון פוסט” עוד שקופית משקופיות אדוארד סנואדן. השקופית הזו לימדה כי ה-NSA הצליח להתחבר לשרתים של גוגל ויאהו והחל לעשות בהם כבשלו. החשיפה הזו היתה האחרונה בשורה של חשיפות שהשורה התחתונה שלהן דומה: ה-NSA מאזין לכולם. הוא מאזין לטלפונים הסלולריים של מנהיגי העולם, בין אם זו קנצלרית גרמניה ובין אם זה האפיפיור, הוא עוקב אחר אזרחים אמריקאים, הוא שולף, ברשות או שלא, מידע שמאוחסן בשרתי חברות האינטרנט הגדולות.

(ביום חמישי האחרון הייתי באולפן “לונדון וקירשנבאום” וניסיתי להסביר מי נגד מי בסיפור המוזר הזה)

 

אם נראה שיש כאן “טובים” ו”רעים”, אם לרגע יש מישהו שחושב שהמדינות האירופאיות הן קרבן של תוקפנות אמריקאית, מגיע סנואדן עם חשיפה נוספת לפיה גם המדינות האירופאיות משתפות בינן ובין עצמן פעולה כדי להאזין האחת לשניה ובעיקר כדי להתחבר לסיבים האופטיים של האינטרנט כדי לדלות מהם מידע. את השורה התחתונה של הסיפור הבלתי-נגמר הזה סיכם ג’ייסון קובלר בקצרה: “כולם עוקבים אחרי כולם ואז משתפים את זה“.

מעבר לעובדה שהסיפורים האלו הם הלחם והחמאה של כל מי שאי פעם האמין באיזושהי תיאוריית קונספירציה, מעבר לעובדה שהסיפורים על ה-NSA יגדלו עכשיו דור חדש של אנשים שמאמינים ב”ממשלה עולמית” (world government) ששולטת בכל, ההדלפות האלו הן המחשה לאחת התכונות הבסיסיות של העידן שבו אנו חיים, תכונה שאני מדבר עליה עם הסטודנטים שלי: מידע בסדרי גודל עצומים.

חשבו על כמויות המידע שארגוני הביון האלו מתמודדים איתם, חשבו על עוצמת המחשוב, עוצמת האלגוריתמים, עוצמת הכלים הטכנולוגיים שצריכים להפעיל על המידע שנאסף, ואז מנותח, ואז נאגר למטרות ניתוח נוספות. בעיקר חשבו על האנרגיה שהגופים האלו צריכים להפעיל כדי להפריד בין רעש לאות. למרות שמדובר בגופים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם (בייחוד ה-NSA) יש לי הרגשה שעל אף כל המאמצים שלהם, הם עדיין סובלים מאינסוף רעשים דיגיטליים שאותם הם לא מצליחים לנפות, שמעוותים את התמונה, ששולחים אותם למרדפי שווא, שגורמים להם להשקיע מאמצים בכיוונים לא נכונים, שמעסיקים אותם ללא שום סיבה.

אנחנו חיים בעידן שבו המפעל הגדול בעולם הוא מפעל לעיבוד מידע: הוא שואב את המידע ישירות מהסיב האופטי, הוא אוגר אותו במחסנים זמניים, מסנן אותו כמו שמסננים עגבניות – חלק לייצוא, חלק לשוק המקומי, חלק נמעך במידע אחר והופך לקטשופ – הוא מעביר אותו הלאה להמשך בירור, ניתוח ואינטגרציה.

רק המחשבה על כמויות הרעש איתן צריכים להתמודד הארגונים האלו עושה לי כאב ראש.

ואולי זו בכלל הדרך היחידה להתמודד עם הפרקטיקה התוקפנית הזו: לייצר כל כך הרבה רעש עד שמאמצי הסינון של ארגוני הביון יקרסו אל תוך עצמם.

#פצצה
#בן-לאדן
#קירשנבאום

למה “דה-פייס אוף פייסבוק” קצת מדכא

אתר האינטרנט The Face of Facebook זכה בימים האחרונים להרבה מאוד פרסום עד שלפרקים הוא פשוט לא עלה. האתר מציג את כל הגולשים שיש להם פרופיל בפייסבוק כשורה צפופה של פיקסלים (שאפשר לעשות לתוכם זום-אין כדי לראות את תמונת הפרופיל שלהם, ואז ללחוץ על תמונת הפרופיל כדי להיכנס לחשבון הפייסבוק שלהם) ומסדר אותם לפי סדר הצטרפותם. כך למשל אפשר לראות שכל המצטרפים הראשונים, כולם ללא יוצא מהכלל הם בוגרי הרווארד, עובדה לא מפתיעה בהתחשב בהיסטוריה של פייסבוק. מי שממש רוצה יכול לראות את מיקומו המדויק בסדר המצטרפים לפייסבוק.

האתר הזה מרתק ומרגש מבחינה אחת וקצת מדכא מבחינה אחרת.

הוא מרתק ומרגש מכיוון שתיאורטית הוא מאפשר לך לעשות את מה שבהיסטוריה האנושית היה בלתי אפשרי: לעבור אדם אדם, יותר ממיליארד ומאתיים מיליון בני אדם, ולהתרשם מחייהם: מתמונותיהם, מאהבותיהם, מקרובי משפחתם. הוא מאפשר לך להכיר, אמנם מהצד ועדיין בצורה כמעט אינטימית, יותר ממיליארד בני אדם. זה בלתי נתפס.

אז מדוע הוא קצת מדכא? משלוש סיבות.

ראשית, האתר הזה הזכיר לי את האתרים הנפלאים שמנסים להמחיש כמה כדור הארץ קטן ביחס לדברים אחרים שקיימים ביקום. כאשר אתה רואה כמה אנשים יש בעולם, ובפייסבוק, כמובן, לא נמצאים כל האנשים בכל העולם, אתה מבין כמה אתה קטן ובסך הכל, חסר חשיבות. מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית הקלאסית.

שנית, האתר מספק תזכורת מתמדת ומאוד ויזואלית לכך שיש כל כך הרבה אנשים שאולי אם היית מכיר אותם היית הופך לחבר הכי טוב שלהם, היית מגלה שהחיים שלהם מרתקים, שהם אנשים מרתקים. האתר הזה הוא תזכורת ויזואלית למה לכל החוויות שלא תחווה, לכל מה שאתה בעצם מחמיץ. אני יודע, זו מחשבה די מדכאת, אבל ככה זה עם דיכאון, מה אני יכול לעשות.

ולבסוף, כאשר אתה עושה זום-אין לתוך תמונות הפרופיל ואז לתוך החשבונות של האנשים אתה מגלה שאותה גלובליזציה שבתוכה פועלת פייסבוק, אותה גלובליזציה שמאפשרת גם לגולשת מאיטליה וגם לגולש מברזיל להיכנס ברגע זה ממש לאותו האתר ולבחון אותו, הופכים את שניהם לדומים כל כך. ביקור חטוף (אני מודה, הוא חטוף) בחייהם של אנשים ממקומות כל כך שונים מלמד עד כמה כולנו כל כך דומים: מעלים לקיר שלנו את אותן ממים ויראליים, מצלמים את עצמנו באותן התנוחות, באותם מקורות תיירותיים, אוהבים את אותן סדרות טלוויזיה אוכלים את אותו אוכל מהיר ומתלבשים באותם מותגים.

כל זה לא באמת מפתיע (וזו כמובן הכללה גסה) אבל כאשר אתה רואה את זה מול העיניים, אתה מבין עד כמה העולם הפך לגוש אחד גדול ומסיבי של טעמים זהים, וזה, איך לומר, קצת מדכא. כל אחד מהפיקסלים שונה ומכיל בתוכו עולם ומלואו שבתוכו יש ודאי ניואנסים חשובים, ובכל זאת, המכונה העצומה הזו של הגלובליזציה הופכת אותנו לכל כך דומים.