למה גוגל מתחילה לעלות לי על העצבים

בשבוע האחרון הבנתי. גוגל מתחילה לעלות לי על העצבים.

יש שיגידו שהתעוררתי באיחור, שגוגל עולה להרבה מאוד אנשים על הרבה מאוד עצבים כבר הרבה מאוד זמן. אבל אני משתדל לתת קרדיט לחברה שבסך הכל עשתה דברים טובים לאינטרנט ושאני נוהג להשתמש במוצרים רבים שלה ובכל זאת בשבוע האחרון הבנתי; גוגל מתחילה לעלות לי על העצבים.

גוגל, מסיבה שאני פשוט לא מצליח להבין, מתעקשת להחליף מוצרים טובים במוצרים רעים ממש ואם בזה לא די, מתעקשת שלא לתת למשתמשים שלה אופציה לבחור.

הדוגמה הבולטת היא החלפת גוגלטוק או אפליקציית טוק באנדרואיד ב"האנגאווטס" הבלתי אפשרית. גוגלטוק היה ישום שגוגל השיקה מתישהו בימי הביניים ואז לא נגעה בו. אין פלא שהיא רצתה להחליף אותו אבל האנגאווטס הוא פשוט מוצר מזעזע. אין לי כוח להיכנס לכל הסיבות שהוא מזעזע אבל אומר רק דבר אחד: אי אפשר באפליקציית האנדרואיד להחליף את הסטטוס שלך בהאנגאווטס. כלומר, אתה לא יכול להגיד "עכשיו אני עסוק" או "לא נמצא" או "בארוחת צהריים". וזו אפליקציית צ'אט, כן? שנמצאת כל הזמן ברקע, כן? איפה גוגלטוק? מתה.

לפני כשלושה שבועות גוגל דחפה למכשיר האנדרואיד שלי עדכון למערכת ההפעלה. מסתבר שאנדרואיד בגרסה 4.3 "תומכת טוב יותר" בשפות מוזרות, כמו עברית, שנכתבות מימין לשמאל. במסגרת התמיכה "הטובה יותר" כל הממשק התהפך. כפתור "אחורה" שממוקם תמיד בצד שמאל, עבר לצד ימין (ראו כאן בתמונה) ומעבר בין מסכים שנעשה על ידי העברת האצבע משמאל לימין נעשה כעת כאשר מעבירים את האצבע מימין לשמאל. הכל הפוך. עכשיו, אני מבין את ההיגיון – זו הדרך "הנכונה" לעשות את הדברים עבור מי שבשבילו כל העולם הוא "הפוך". ועדיין, העדכון הזה לא מאפשר לי שום שליטה. אם החלטתי שהמכשיר דובר עברית – הכל מתהפך. אין בשום מקום אופציה שאומרת "המכשיר תומך בעברית אבל אני רוצה שהממשק יתנהג כמו קודם". לא. אין כזה דבר. עברת לעברית – אז הכל הפוך. למה? ככה. תתרגל! התוצאה: העברתי את המכשיר שלי לשפה האנגלית.

הבוקר הסתבר לי שגוגל עשתה מהלך נוסף. היא החליטה להעיף את הממשק הישן של חיבור ההודעות בג'ימייל (Compose) לטובת הממשק החדש. אם בעבר יכולת לבחור באיזה ממשק אתה רוצה, כעת גוגל החליטה להעיף את הממשק הישן לחלוטין. כמות האנשים שמתלוננים על כך שמדובר באחד הממשקים הדפוקים, הרעים, המגעילים, הבלתי יעילים, המעצבנים, המרגיזים, המעיקים, הממש דוחים, היא בלתי נתפסת ובכל זאת גוגל החליטה שמעתה יש רק את הממשק החדש מה שממש גורם לי להתחיל ולחשוב על אלטרנטיבות. ומסתבר שאני לא היחיד.

אני בכלל לא מדבר על עניין הפרטיות שעלה לכותרות בימים האחרונים. בואו נשים את זה רגע בצד. לא אכפת לי מפרטיות, בסדר? אני אוהב שגוגל קוראת את המיילים שלי, מת על זה! כל מה שאני רוצה הוא ליהנות מהשימוש במוצר ולא לסבול ובעיקר לא להרגיש שאין לי אופציות להחליט בעצמי מה טוב בשבילי. בשלושת המקרים האלו, והם מתחילים להצטבר במהירות, גוגל גורמת לי להתחיל לחפש אחר חלופות וזה בדיוק הרגע שבו חברה מתחילה להידרדר: הרגע שבו אתה מרגיש שאתה לא יכול לסמוך עליה יותר, הרגע שבו כל שינוי שהיא עושה הוא שינוי לרעה.

גוגל יקירתי, לתשומת לבך. אני לא אעיר לך פעם נוספת!

הגלוביסומטר בשיא תפארתו

אני חולה על על "גלובס TV". באמת. אני חושב ש"גלובס TV" הוא המטאפורה הכי טובה למה שקרה לעיתונות המקוונת בישראל ואולי הוא בכלל לא מטאפורה אלא דווקא המחשה, דוגמה, הוכחה.

לכאורה, "גלובס TV" היה אמור להיות הזרוע המצולמת, הטלוויזיונית של האתר הכלכלי אבל בפועל "גלובס TV" הוא ערוץ ההגנבות הלא קשורות לשום דבר, שאין להם קשר לשום דבר שקשור לשום דבר שמזכיר אפילו במרומז כסף, או כלכלה, או עניינים פיננסים. ל"גלובס TV" אין קשר לסרטונים שמוצגים בערוץ, לא רעיוני, לא מעשי ולא אחר. זה ערוץ של דברים שבמקרה ראינו ברשת וחשבנו שיביאו לכאן גולשים ולכן אנחנו נותנים להם קישור (ולפעמים דברי קריינות) ואז אנחנו מעזים לשים מסביב את השם "גלובס TV" כדי לרמז שיש לנו איזשהו קשר לעניין.

הטקסטים שמקדמים את הסרטונים האלו נראים כאילו נכתבו על ידי אלגוריתם הגלוביסומטר שמורכב מהמשפט הבא: "צפו בסרטון ה(מביך/משעשע/מדהים/מזעזע/הורס/מצחיק/מפתיע/סוחף/מרגש/ שם תואר בנאלי אחר) שהפך בימים האחרונים ללהיט ויראלי ברשת". זהו. ואז מוצג הסרטון.

הערוץ הזה הוא הדליחות בהתגלמותה: לוקחים עבודה של מישהו אחר (עצלנות מחשבתית), שמיליוני גולשים כבר החליטו שהיא טובה (חוסר מקוריות כרוני), מקשרים אליה (קמצנות ממארת) וחוגגים כאילו מדובר בעיתונות משובחת. זה מאוד מזכיר את "חורים ברשת" אבל לפחות, כך נדמה לי, שרוב הגולשים מבינים ש"חורים ברשת" הוא פח אשפה של תוכן שיווקי שלצידו סרטונים מצחיקים. "גלובס", אמור להיות עיתון כלכלי רציני. אז אמור. מצד שני, לפעמים העצלנות, חוסר המקוריות והקמצנות מובילים לשיאי דליחות שמתעלים על הדליחות הרגילה של הערוץ.

כך לדוגמה, היום מוצג בערוץ סרטון אותו מקדם הטקסט הבא: "צפו בסרטון המביך שהפך בימים האחרונים ללהיט ויראלי ברשת: תיעוד בשידור חי של בחור המציע נישואין לחברתו מול עשרות אלפי צופים ביציע ומקבל תשובה אכזרית במיוחד".

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=b8Oi7FUJ3gE[/youtube]

כפי שאפשר להתרשם הגלוביסומטר דופק כמו שעון כמו גם התוכן של הסרטון, שיש לו קשר הדוק לעניינים הרגילים שבהם עוסק "גלובס". העניין הוא שב"גלובס" כל כך אימפוטנטים שהם אפילו לא טרחו לגגל את הסרטון. אם היו עושים זאת היו מגלים שמדובר בסרטון מבוים, אשר בוים על ידי קבוצת הבייסבול עצמה. למעשה, למרות שהסרטון עלה ב"גלובס" היום (יום שישי), ההודעה של קבוצת הבייסבול על כך שמדובר בסרטון מזויף, פורסמה כבר ביום רביעי.

ב"גלובס" כל כך עצלנים, שלמרות שבתגובה לסרטון יש כבר מישהו שמצביע על העובדה שמדובר בזיוף, הסרטון עדיין שם, עם אותה הקדמה גלוביסומטרית.

ואחר כך הם מבקשים שהגולשים יתייחסו בכבוד לניתוחים המופיעים באתר.

בטח. כבר.

עדכון: חלפו כ-12 שעות והטקסט שמקדם את הסרטון המדובר הוחלף. כעת כתוב כך:

"צפו בסרטון המביך שהפך בימים האחרונים ללהיט ויראלי ברשת: תעלול שיווקי או תיעוד אותנטי של בחור המציע נישואין לחברתו מול עשרות אלפי צופים ומקבל תשובה אכזרית במיוחד".

אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. במקום להודות שהם יודעים שמדובר בתעלול שיווקי, הם משקרים ואומרים "מעניין אם זה תעלול שיווקי. כי אנחנו? אנחנו לא יודעים. אולי כן ואולי לא".

עכשיו מעונן

אני איש של תוכנות. אני אוהב תוכנות. אני אוהב להתקין תוכנות, אוהב לשחק עם תוכנות ובעיקר אני אוהב שהתוכנות נמצאות אצלי במחשב, אצלי בדיסק הקשיח, שאני זה שמנהל אותן. אבל בהדרגה "תוכנות" הולכות בדרכו של ה-dodo והכל עובר לענן. כעת אני מבין שגם אני נשאב לשם, למרות כל אהבתי הגדולה לתוכנות.

הנה מה שקרה לי בחודש האחרון.

עד לא מזמן השתמשתי באווטלוק כדי לנהל את תיבת הדואר האלקטרוני שלי אצל ספקית האינטרנט. אני לא מקבל לשם הרבה דואר (קיבלתי הרבה יותר בעבר, אבל בהדרגה התחלתי לתת את הכתובת שלי בג'ימייל) אבל שם ניהלתי את לוח השנה שלי. מכיוון שקניתי את נקסוס 4, החיבור בו לג'ימייל הוא מובנה. לכן סנכרנתי את לוח השנה באווטלוק ללוח השנה של גוגל כדי שגם כאשר אני לא ליד המחשב שלי, אדע מה קורה איתי. אלא שכלי הסנכרון הפסיק לעבוד לפני כשבועיים (גוגל הפסיקה לתמוך בו) ולכן החלטתי לעבוד באופן בלעדי רק עם לוח השנה של גוגל. במקביל החלטתי גם לקחת את מאות אנשי הקשר שלי, שהיו שומרים באווטלוק, ולהעביר גם אותם לאנשי הקשר בגוגל.

אבל זו לא תיבת הדואר היחידה שלי. יש לי גם תיבת דואר במכללה למנהל, אותה ניהלתי עד לא מזמן באמצעות ת'אנדרבירד (כי לא רציתי להיות תלוי רק באווטלוק), אבל גיליתי שאני ממש מתבאס להשתמש בה. גם כי היא הולכת ונהיית כבדה משבוע לשבוע – בגלל כל המיילים שנאגרים בה – גם מכיוון שעכשיו, כאשר אני עומד בפני רכישה של מחשב חדש, אני צריך לעשות כל מיני גיבויים של כל מיני קבצים ולהתחיל לעשות העברות ובכלל התרגלתי לשיטת ה"שיחה" בג'ימייל שבה הוא אוסף הודעות קשורות לאשכול אחד.

התוצאה: ביצעתי הפנייה (forward) במכללה למנהל מכתובת המייל שלי במכללה לתיבה חדשה שפתחתי בג'ימייל. ביי ביי ת'אנדרבירד.

וכך, בתוך חודש אחד העברתי את לוח השנה, את אנשי הקשר ואת תיבת דואר אלקטרוני – מהדיסק הקשיח שלי – הופס, הכל לענן, הכל לגוגל.

הנה החלק המעניין. האחיזה של גוגל במידע שלי רחוקה מלשמח אותי אותי והייתי שמח להשתמש בשירותים אלטרנטיביים. outlook.com היה אחד המועמדים אבל כאן נכנסה לתמונה העובדה שיש לי טלפון סלולרי שהחיבור שלו לגוגל הוא מוחלט. אם הייתי קונה טלפון סלולרי המבוסס על חלונות 8, יתכן שכל המעבר שלי לענן היה מתבצע על פלטפורמת מיקרוסופט (שגם לה יש פתרונות ענן למייל, לוח שנה, אנשי קשר וכדומה).

בינגו.

הנה בקיצור נמרץ אחת הסיבות שבגללן החברות הגדולות (אפל, מיקרוסופט, גוגל) רודפות כולן אחר השליטה בפלטפורמה הסלולרית.

להגיד לכם שעכשיו, כאשר הכל בענן, אני רגוע? ממש לא. אבל ממש ממש לא.

היו"ר סירב בעבר לשמש כמנכ"ל אפל

יו"ר הקונצרן הידוע בשם "היו"ר", קיבל בעבר הצעה לשמש כמנכ"ל אפל אולם בחר לסרב. ההצעה הגיעה אל היו"ר לפני מספר שנים אך הוא בחר להתמקד בהוראה. היו"ר שבעברו היה יו"ר של כמה קונצרנים, תאגידים מרושעים וחברות ממש ממש רציניות וגדולות וכל זה, גרף כמה שנדיבריליונים של דרכמות אבל פספס את ההזדמנות להיות האיש הראשון שיהיה לו iOS7.

תפקידים נוספים שהוצעו ליו"ר אך הוא סירב לקבלם כדי להתמקד בהוראה הם: המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, שר ההגנה של צרפת (כל הזמן כובשים אותם, הם צריכים שר הגנה חזק), יו"ר הבנק העולמי, ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית ומלכת אנגליה. יש לציין כי היו"ר קיבל על עצמו את תפקיד מלכת אנגליה אך בסופו של דבר, מסיבות שלא נחשפו עד כה, הוא לא נכנס לתפקידו. או לשמלה של המלכה.

מלשכת היו"ר נמסר: "אכן הוצע ליו"ר להיות מנכ"ל אפל לאחר שעזב את תפקידו הקודם כמנכ"ל ספקטר אך הוא העדיף להקדיש את עצמו להוראה של סטודנטים הכמהים למידע, הצמאים לאינפורמציה, הצובאים על דלתותיו כדי שזה ילמד אותם עוד קורס, עוד שיעור, עוד מאמר אחד. בבקשה יו"ר, למד אותנו עוד מאמר אחד. לא, לא מק'לוהן, מאמר אחר. היו"ר איחל לאפל הצלחה בהמשך".

לקריאה נוספת: נפתלי בנט סירב בעבר לכהן כמנכ"ל Waze

דיכאון ע"ש פייסבוק – תיאוריה

תיאוריות תקשורתיות רבות גורסות כי בעיות חברתיות-תרבותיות נגרמות לא פעם כתוצאה מהיעדר תקשורת, קצר בתקשורת, נתק בתקשורת וכן הלאה. הפתרון הוא לכן, לתקן את הקצר, למלא את המחסור לחבר את הנתק.

הנטייה של כולנו להתגבר על מחסור על ידי מילוי מתוך הנחה שכך יפתרו הבעיות שלנו, מתנפצת על קרקע "תיאורית הדיכאון ע"ש פייסבוק"™, אותה אני מבקש לפתח בשורות הבאות. תיאוריה זו גורסת כי סוג המידע שנמסר לנו על ידי ובאמצעות פייסבוק מוביל לדיכאון, שיכול להתפתח לדיכאון קליני של ממש, וזאת מכיוון שהמידע בפייסבוק תוקף את הסובייקט בשלוש חזיתות ובשלושה שלבים במקביל ובו-זמנית:

1. כל הזמן קורה משהו: הארכיטקטורה הבסיסית של פייסבוק נשענת על שני מרכיבים – הפרופיל האישי והניוזפיד. לאחר שאתה מספק על עצמך פרטים רבים שבראשם מי מהאינדיבידואלים הנוספים הפעילים ברשת הם חברים שלך, הניוזפיד מתחיל לזרוק לכיוונך עדכונים כמעט בזמן אמת אשר נשלחו לחלל האוויר על ידי החברים שלך. עד לפני כמה שנים היית צריך לנקוט בפעולה אקטיבית (לחיצה על כפתור Refresh) כדי לרענן את העמוד ולקבל עדכונים חדשים, ואולם כיום הדבר מתבצע באופן אוטומטי ובלתי פוסק.

אפשר לחלק את העדכונים לשני סוגים מרכזיים:
א. הנה משהו שכתבתי/צילמתי.
ב. הנה משהו שמישהו אחר כתב/צילם + מה אני חושב על זה.

התוצאה של שטף העדכונים הבלתי פוסק הוא שפייסבוק דוחפת אותנו לחיות בהווה מתמשך. כן, אפשר לגלול אחורה ולראות מה קרה לפני כמה דקות או כמה שעות אבל ככל שיש לך יותר חברים, כך הגלילה אחורה הופכת חסרת תוחלת בשל היצף המידע. בפייסבוק ההווה הוא מה שחשוב ובניגוד לעבר (שכבר קרה) ולעתיד (שעוד לא קרה) הוא כל הזמן קורה.

פייסבוק מספקת לנו את ההמחשה האולטימטיבית שכל הזמן קורה משהו בשעה שאנחנו יושבים על התחת השמן שלנו ומסתכלים על הדברים האלו מבלי לעשות שום דבר יותר טוב כי אנחנו בפייסבוק. התוצאה היא תחושה בלתי פוסקת של החמצה. לחיות בפייסבוק זה לחיות בהרגשה שאם רק היית במקום אחר שעליו מדווחים החברים שלך, היית ממצה את עצמך יותר, היית עושה דבר יותר משמעותי, יותר חשוב, היית חי את החיים האמיתיים: אם רק היית עכשיו, ממש עכשיו, בהפגנה, במסעדה, בטיול, בפארק השעשועים, בסקוטלנד, בתאילנד, בהודו, בראש פינה, בבית החולים הגריאטרי כדי לבקר את סבתא, אם רק היית קורא את הכתבה הזו, צופה בסרטון הזה, מביט בשקיעה, אוכל עם אהובתך, הולך על הטיילת, מאזין להרצאה – לא היית מבזבז את הזמן שלך בלעשות שום דבר חוץ מלהיות בפייסבוק.

התחושה הבלתי פוסקת של חיים מוחמצים מובילה, כמעט בהגדרה, לדיכאון.

2. כולם מאושרים: הזכרתי קודם לכן את הנטייה הטבעית שלנו לרצות עוד ועוד מידע והתחושה בפייסבוק היא שאנחנו מקבלים את כל המידע האפשרי. זו כמובן תחושה שקרית. 

ארווין גופמן, בספרו "הצגת האני בחיי היומיום", השווה את החיים החברתיים לתיאטרון. בתיאטרון הזה כולם כל הזמן משחקים, עושים הצגות. לא לחינם, משמעות המילה "פרסונה" ביוונית היא "מסיכה". יש מי שסבור שבפייסבוק אנחנו רואים את האנשים כמו שהם, נטו, נקיים ממסיכות. גופמן היה מתפקע מצחוק. לא רק שבפייסבוק אנשים משחקים, הם על פי רוב אפילו לא טורחים להחליף מסיכות אלא לובשים את אותה המסיכה. קוראים לה "אני האדם המאושר ביותר בעולם".

בפייסבוק אתם לעולם תראו את האנשים בשיאם: יוצאים להופעה, יושבים במסעדה, מטיילים עם הילדים, מחבקים את החברה, משיקים כוסות לחיים, מחייכים אל המצלמה, מטיילים בחו"ל, נהנים מכל רגע. המסגור בפייסבוק הוא על פי רוב מסגור של חיוך, של שמחה. אבל הנה לקח שכל צלם מכיר: מה שחשוב בתמונה, כל תמונה, הוא לא רק מה שנכנס לתוכה אלא מה שנותר בחוץ. רק לעתים רחוקות נראה לא רק את התמונה המדהימה מההופעה אלא רק גם את הפקקים הבלתי נסבלים את הדוחק האיום ונורא, נקבל תיאור של הריח החמצמץ של הזיעה. אנחנו נקבל תמונה של המנה הנפלאה במסעדה אבל לא של המנה העבשה, המאכזבת, התפלה. נראה את הילדים מאושרים בטיול אבל לא נראה אותם מורטים האחד לשני את השיער, צורחים באוטו, שופכים במבה וקולה על המושב.

על אף שאנחנו יודעים שהחיים מורכבים גם, למעשה בעיקר, מהרגעים האלו, בפייסבוק אנחנו לא חשופים אליהם. בסופי שבוע הפייסבוק שלי נראה כמו אתר שנלקח מעלון פרסומי של דיסני, או לחילופין מתוך תיאור של האקסלי ב"עולם חדש מופלא". כולם מאושרים, כולם מרוצים, החיים יפים. נכון, לפעמים אנשים מקטרים ("על המצב") אבל זה עניין תקופתי. למעשה, אנחנו עוברים תקופה שכזו ממש בימים אלו שכן תקופות של מחאה חברתית הופכות את תמונת האושר השלטת בכיפה ומציגות את תמונת הראי שלה: "רע לי!". אבל, על פי רוב,  הגדרת המצב הסטנדרטית בפייסבוק היא "טוב לי!".

אין פלא שבשנים האחרונות מתחילים להופיע מחקרים המצביעים על כך שהאושר הניבט מעיניי החברים שלנו בפייסבוק הופך אותנו למדוכאים.

3. כולם מטומטמים: מתקפת המטומטמים בפייסבוק היא משהו שלא מדברים עליו. הסיבה היא שאף אחד לא רוצה להיות זה שיגיד שיש מטומטמים בפייסבוק מכיוון שמיד יגידו לו שהוא עצמו מטומטם. החלק המשעשע הוא שלא רק שזה מדויק, זה בדיוק מה שמוכיח את הטענה שלי. אני אסביר.

כל מי שנמצא מספיק זמן בפייסבוק קורא פוסטים של חברים שלו ולעתים הוא אפילו נמשך לקרוא את התגובות. בתוך התגובות אנחנו נחשפים בפעם הראשונה לכמות המטומטמים ששורצים מסביבנו. מדובר במספר אינסופי. הם כל כך מטומטמים שלפעמים אתה לא עוצר בעדך ונכנס לפרופיל שלהם. אתה רוצה לוודא שבאמת יש מישהו אמיתי שהוא עד כדי כך מטומטם. אתה בטוח שזו קריקטורה, אתה משוכנע שלא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות אדם כל כך מטומטם, שמחזיק בעמדות כל כך מטומטמות. אתה בטוח שאתה הוזה.

אתה לא. הוא באמת כל כך מטומטם.

והנה העניין: בכל פעם שאתה מסתכל בפייסבוק ורואה אינספור מטומטמים, אתה צריך להבין שעבורם, אתה המטומטם. עבור כל אדם שאתה חושב שהוא מטומטם בגלל שהוא ימני קיצוני, הוא חושב שאתה מטומטם בגלל שאתה שמאלני קיצוני. עבור כל דתי פנאט אתה חילוני כופר, עבור כל פמיניסטית ג'יהדיסטית אתה חזיר שוביניסט, עבור כל טבעוני רדיקל אתה רוצח חיות וכל צד חושב שהצד השני הוא הצד המטומטם ביותר עליי אדמות, כזה שלא מבין, פשוט לא מבין, את האמת, את הצדק, את הטיעון הטהור, המלוטש והמדויק שהכנת עבורו. הוא כל כך לא מבין עד שאין לך ברירה אלא להרים ידיים בהכנעה ולהגיד לעצמך: טוב נו, הוא פשוט מטומטם.

התוצאה היא שסיבוב בפייסבוק דומה לסיבוב בתוך הסיוט האינטלקטואלי של חייך והרגע שאתה מבין את זה הוא רגע מדכא. הבעיה היותר חמורה היא שמהרגע שאתה מבין את זה, אתה לא יכול שלא להבין את זה, אתה לא יכול לשכוח את זה. הדיכאון כאן כדי להישאר.

***

אם היה מדובר במתקפה בחזית אחת, היה אפשר להתמודד איתה אבל המתקפה שתיארתי היא מתקפה משולבת ובלתי פוסקת. אתה כל הזמן מרגיש שאתה מחמיץ משהו, אתה רוב הזמן מרגיש שאחרים יותר מאושרים ממך, ואתה כמעט תמיד מרגיש שאתה חי בחברתם של מטומטמים.

אז מה הפתרון? ובכן, אני לא פסיכיאטר ואף לא פסיכולוג קליני אבל להערכתי יש מספר אסטרטגיות לטיפול בדיכאון ע"ש פייסבוק. הנה שלוש מהן (אשמח לשמוע על אסטרטגיות נוספות):

א. הפחיתו במידה ניכרת את כמות החברים שלכם בפייסבוק. ככל שתפחיתו את מספר החברים שלכם כך תפחיתו את שטף העדכונים ("כל הזמן קורה משהו") לא תרגישו שאתם אנשים אומללים ("כולם מאושרים") ויש מצב שתצליחו להפחית, אפילו מבחינה סטטיסטית, את הסיכוי שתיתקלו במטומטמים ("כולם מטומטמים").
ב. הפחיתו את תדירות הכניסה שלכם לפייסבוק. פייסבוק, קראתי לפני כמה חודשים, דומה לפעולה שאנחנו מבצעים כאשר אנחנו פותחים את המקרר כדי לראות מה יש בתוכו למרות שאנחנו בכלל לא רעבים. אתם רוצים להיכנס לפייסבוק? סבבה. לא יותר מפעם ביום לכמה דקות.
ג. מחקו את החשבון. יש לי תחושה שהעולם ימשיך לסוב על צירו.