שתי הבנות שלי ואני

לפני שלוש שנים הייתי בלונדון בפעם האחרונה. אז הייתי פה כדי להציג מאמר בכנס אקדמי. בסוף הביקור כתבתי כמה מחשבות על לונדון. חלפו כמעט שלוש שנים ושוב אני בלונדון, הפעם בתקופה אחרת בשנה ומסיבות אחרות לגמרי.

נתחיל בסיבות: לנגה, בתי האמצעית, היתה לפני כמה חודשים בת מצווה. כאשר לבת הגדולה שלי, מאיה, היתה בת מצווה היא רצתה לטוס לפריז כמתנת יומולדת, בין השאר כי החברה הכי טובה שלה היתה שם עם הוריה בשליחות. הייתי פעם אחת בפריז ואני מודה שלא נפלתי מהרגליים. אז אשתי ומאיה טסו לפריז. כעת הגיעה תורה של נגה והיא רצתה לונדון. אמרתי לה שעם כל הכבוד לאמא, “לונדון זה אבא”. אז החלטנו לטוס ללונדון ונגה, נשמה טהורה כשכמוה, הסכימה שאחותה הגדולה תצטרף לטיול שלנו. אז הנה אנחנו; נגה, מאיה ואני בלונדון.

והתקופה? פברואר. אף פעם לא חשבתי לטוס לאירופה בכלל, וללונדון בפרט, בשיא החורף. אבל צירוף נסיבות של לוחות זמנים אקדמיים עם הבגרויות המתקרבות של מאיה הביאו אותי ללונדון באמצע של האמצע של החורף. התוצאה היתה לא פחות ממהממת.

מזג האוויר הוא באופן טבעי החשש הגדול ביותר. ארבעה מתוך חמשה הימים שהיינו כאן, היו שטופי שמש ואת רובו של היום הגשום בילינו במרכז הקניות הגדול בעיר, Westfield Straford City, כך שהגשם לא ממש הטריד אותנו. לא צריך להתבלבל – לא חם כאן. ביום טוב יש 8 מעלות במהלך היום ו-2 בלילה אבל אם מוסיפים לזה רוח זה מרגיש כמו 3-4 מעלות ביום ומינוס 2 בלילה. מצד שני, רוב הזמן זה פשוט לא הזיז לנו.

אם בזה לא די, העיר ריקה. פשוט ריקה. אף פעם לא ראיתי את לונדון כל כך ריקה מתיירים. כרטיסי הטיסה זולים, מקומות הלינה (גם ב-Airbnb בה השתמשנו) זולים ממש, מזג האוויר היה מושלם (אם כי צריך להודות שיכולנו ליפול על שבוע הרבה יותר נבזי) וביליתי חמישה ימים עם שתי הבנות הגדולות שלי. תגידו, מה עוד בנאדם צריך בחיים?

לונדון אף פעם לא אכזבה אותי. היא תמיד גאונית בעיניי, תמיד מזמינה, תמיד שמחה לקראתך. העיר שבה כאשר אתה דורך למישהו על הרגל, הוא מבקש ממך סליחה, העיר שבה יש חתיכת ארכיטקטורה מדהימה בכל פינה, מערכת תחבורה ציבורית שאפשר רק לדמיין. כן, היא יכולה להיות אפורה, היא יכולה להיות סגרירית ורטובה אבל אני תמיד מרגיש פה בבית, כל כך בבית שלונדון מתסכלת אותך כאשר אתה חושב על הבית שלך, זה שבמזרח התיכון של ביבי. אתה לא יכול שלא למות מבושה, מכאב מאכזבה.

יש לי מלונדון זכרונות רבים וכולם נעימים. אני מניח שזה מה שקושר אותנו למקומות, לאירועים, לאנשים; מה אתה זוכר מהם. מהרגע שנחתנו הרגשתי שאני מציג את לונדון כאילו שיש לי בה מניות. בכל פעם שרכבת תחתית הגיעה שניות אחרי שהגענו לרציף, היבטתי ברכבת בגאווה, חייכתי אל הבנות ואמרתי “תגידו, יש דבר יותר מופלא מזה?”. אחרי כמה ימים כאן, מאיה, שחזרה עם טראומה קטנה מהמטרו הצרפתי, מוכנה לומר שרכבת תחתית זה לא כל כך נורא ונגה כבר יודעת לנווט את דרכה במחילות התחתית בלי שום בעיה. היום היא הכריזה “אני אוהבת את לונדון”. מלאכתי הושלמה.

בימים האחרונים ביקרנו בשווקים, מרכזי קניות, מוזיאונים, מחזות זמר, גשרים, פארקים ואטרקציות מסוגים שונים. טרפנו את העיר הזו שרק מזמינה אותך לקחת עוד. אפילו הספקתי לבקר בשני מקומות חדשים עבורי (גריניץ? זה לא לתאר כמה שהיא יפה). אם היא רק היתה טיפה יותר זולה (לא באמת, העיר הזו יקרה שזה פשע) הייתי מתחתן איתה.

ומה בנוגע לאוכל? למרות שארוחות בוקר אכלנו בעיקר בבית (המטורף) ששכרנו, את ארוחות הצהריים והערב אכלנו בחוץ. כיוון שלא היתה לנו כוונה למשכן את לוחות הזמנים שלנו לטובת מסעדות, אכלנו בעיקר במסעדות שבהן נתקלנו, חלקן טובות ממש (wahaca בקובנט-גרדן, מסעדה מקסיקנית מע-ולה, היחידה שבחרנו מבעוד מועד) חלקן סתמיות. ובכל זאת, היתה ארוחת ערב אחת שהחלטנו לאכול בבית ששכרנו – ארוחת הערב האחרונה שלנו בעיר.

אחרי שחזרנו מהייד פארק, שנמצא במרחק 60 מטר מהבית ששכרנו, קפא לנו התחת ולמרות שהיתה לנו תכנית לצאת גם הערב, מאיה שאלה “אולי נאכל הערב במקום חם? כמו הבית הזה?!”. וואלה, הילדה צודקת. יצאתי לסופרמרקט הקרוב, קניתי מצרכים והכנתי לנו ארוחת ערב לתפארת. דיברנו על כל המקומות שאותם ראינו ושבהם בילינו והתגלגלנו מצחוק. עוד מעט נרד על הבן-אנד-ג’ריז שקניתי לקינוח.

זו ללא ספק היתה הארוחה הטעימה ביותר שאכלנו כאן, שתי הבנות שלי ואני.

האויבים של האויבים שלי הם החברים שלי

בחודשים האחרונים אני לא ממש מחובר לחדשות. סיפרתי על זה בראיון ל”דה-מרקר” וחטפתי על זה מרני רהב (“איך אדם שאינו רואה חדשות, אינו צופה בטלויזיה ואינו מתייחס לתוכניות ריאליטי יכול להיות מחובר להוויה הציבורית בישראל ולכהן כדיקאן בית הספר לתקשורת של המכללה למינהל?”). גם אחרים העירו לי שזה לא מסוג הדברים שאומרים בראיון עיתונאי. תקפצו לי כולכם.

אני לא מחובר לחדשות כי עייפתי מהם. אני משתדל לא לצפות בחדשות בטלוויזיה כי הם סנאף, אני לא קורא עיתונים כי הם עמוסים בתוכן שיווקי ובאחרונה אפילו הפסקתי להקשיב לתכניות המלל ברדיו והחלפתי אותם בפודקאסטים מעולים. מדי פעם אני מתעדכן בכותרות, וממשיך הלאה. החיים שלי עמוסים, מתוחים ומלאי בעיות גם כך (אם הייתם אומרים לי לפני שלוש-ארבע שנים שכך אדבר, לא הייתי מאמין לכם. אני מחזיק מעצמי אדם מעורב, פוליטי ודעתני).

אבל כאשר קמתי היום בבוקר לתוך הידיעה על הקמפיין האחרון של “אם תרצו” נגד אמנים ואנשי תרבות, החלטתי שממש נשבר לי התחת מהפאסיביות של עצמי. ולכן לפני כמה דקות תרמתי כסף ל”שוברים שתיקה” ואז תרמתי כסף ל”אגודה לזכויות האזרח“.

אני מודה: אני לא מעורה בפרטי הפרטים של הפעילות שלהם, אני לא יודע אם הם תמיד מדייקים או לא (כאילו שיש מישהו שתמיד מדייק). אבל כאשר ארגונים פשיסטיים מתלבשים על ארגונים כמו אלו, כאשר הם יוצאים בקמפיין נגד אנשים שתומכים בארגונים כמו אלו, אני מבין שאני לא יכול עוד להישאר בצד. אם הם היו מתלבשים על “האגודה הישראלית למאבק בחרצוגבית הביצות” הייתי תורם להם, אם הם היו יוצאים נגד אביגדור ליברמן בגלל שהוא תומך ב”קרן הישראלית לניצולי פתח תקווה”, הייתי תורם לאביגדור ליברמן. למה? כיוון ש”אם תרצו”, הזרוע הביצועית של ראש ממשלת ישראל, הם האויבים שלי, הם האויבים של כולנו, כיוון שבכל פעם שתראו אספסוף מתארגן, תוכלו למצוא אותי בצד השני.

אני לא מכיר את מקורות המימון של הארגונים להם תרמתי אבל אני מכיר את עצמי ואין לי בעיה שבפעם הבאה שמפיקים פוסטרים מטונפים בהם כותבים את שמותיהם של אנשים שתורמים לארגונים האלו, יציינו גם את שמי. למעשה, אני מתחבר לטענה העיקרית של “אם תרצו”: זה לא בסדר שהארגונים האלו מקבלים מימון רב ממקורות זרים. הם צודקים. הם צריכים לקבל מימון גדול יותר מארגונים ואזרחים ישראלים. אני אזרח מדינת ישראל. ככזה, אני תורם למי שבראש שלי, אני אומר וכותב מה שבראש שלי, אני תומך במי שאני רוצה. בינתיים, כך אני מתרשם, זה עוד מותר.

הנה קישור לעמוד התרומות של “שוברים שתיקה”.
הנה קישור לעמוד התרומות של “האגודה לזכויות האזרח”.

שלוש בנות בשלוש מערכות

דנה: אבא?
אני: מה?
דנה: איך כותבים “סחרחורת”?
אני: אהה, זו באמת מילה קשה. ס-ח-ר-ח-ו-ר-ת.
דנה: סמך, חית, ריש…
אני: סמך, חית, ריש… סחרחורת… חית, וו, ריש…
דנה: כן, אבל על החית, יש את השתי נקודות האלו, או קמץ קטן?
אני:
דנה:
אני:
דנה:
אני: אני חושב ששתי נקודות.
דנה: תודה!
(דיאלוג עם דנה, בת 8)

נגה: אבא?
אני: מה?
נגה: אפשר להזמין פיצה היום לארוחת ערב?
אני: לא.
נגה: אבל למה?!?
אני: את יודעת שאנחנו מזמינים פיצה לעתים רחוקות.
נגה: אז שהערב יהיה לעיתה רחוקה!
(דיאלוג עם נגה, בת 12)

מאיה: אבוש?
אני: מה?
מאיה: קח אותי לצופים.
(דיאלוג עם מאיה, בת 16)

ואז דיברנו שעתיים וארבע דקות

את דורון ניר אני מכיר עוד מעט, המממ, כמעט עשרים שנה. הכרנו לראשונה ב”זומביט” ומאז נפגשו דרכינו בכל מיני מקומות, חלקם מקצועיים, חלקם חברתיים. מעבר לעובדה שהוא חבר הוא גם אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, חכמים מהסוג המרגיז לפחות בהתחלה, ואז מהסוג שמעורר הערכה, ואז מהסוג שמעורר קנאה. לפני כמה חודשים הזמנתי אותו לשבת בפאנל בבית הספר לתקשורת והצגתי אותו כחבר שלי. בסוף הפאנל ניגש אליי אחד מאנשי הסגל בבית הספר ואמר לי “יובל, אני גם רוצה שהוא יהיה חבר שלי!”. זה דורון.

אז כשדורון והשותף שלו, ראם, הזמינו אותי לקחת חלק בפודקאסט שלהם, סירוב בכלל לא עמד על הפרק. מהמשרד שבו הם בונים את אפליקציית Happysale, הם מקליטים תכנית שנמשכת כמה שבא להם. אתמול בא להם שעתיים וארבע דקות. אז דיברנו שעתיים וארבע דקות, חלקן משעשעות, חלקן לא ממש מרוכזות (בעיקר מהצד שלי – באתי עייף מדי וטרוד מדי, ולכן הייתי רחוק מלהיות במיטבי) וחלקן עפות לכל מיני כיוונים בלתי צפויים.

את התוצאה אפשר להוריד מכאן (זהירות, קובץ MP3. של שעתיים וארבע דקות) ואפשר פשוט לשמוע כאן.

הם היו הפול ניומן שלנו

לפני קצת יותר משנה חשבתי על השקת סדרה של מפגשים עם בכירי תעשיית התקשורת, שיגיעו לדבר בפני מי שנמצאים בראשית דרכם כדי לחלוק מניסיונם. הדגם העקרוני היה זה של Inside the Actors Studio עם ההתאמות הנדרשות. בעזרת צוות מוכשר ונמרץ הרעיון המקורי שוכלל, תפס צורה והפך ל”הפינצטה”, סדרה מרתקת שתפתח עונה שניה בחודש הבא.

זכרתי מי היה האורח הראשון בסדרת ה-Actors Studio – פול ניומן (לפניו היה אלק בולדווין שהיה סוג של פיילוט). כאשר פול ניומן מגיע לסדרה שכזו, ברור שמדובר בבמה שאתה רוצה לקחת בה חלק. משום כך היה לי ברור שהמפגש הראשון של “הפינצטה” צריך להיות פיצוץ, צריך לתת את האות לכל המפגשים שיבואו אחריו, הוא צריך את הפול ניומן שלו. לנו יש שניים ומשום כך יצאתי לדרך במטרה להשיג את שניהם.

התחלתי עם ירון. עם ירון, הערכתי, לא תהיה בעיה. פדגוג אמיתי ואוהב מפגש בלתי אמצע עם קהל, ירון היה הקליינט הקל. אבל כדי להשיג את האפקט שרצינו היינו צריכים את שניהם, את ירון ואת מוטי ביחד, על אותה הבמה. כאשר שוחחתי עם ירון והצגתי בפניו את הרעיון שאלתי בחשש “תגיד, אתה חושב שמוטי יהיה מוכן לבוא?”. “אני חושב שכן”, ענה ירון. “תרים לו טלפון”.

חלפו יומיים עד שמצאתי את העוז לעשות את זה. לא שפחדתי ממוטי – מוטי מעולם לא הטיל עליי אימה (וזה לא שהוא לא ידע להטיל מורא – הוא בהחלט ידע) – אבל בתוך תוכי הבנתי שהשיחה הזו תהיה ה-make or break של הסדרה כולה ולשם כך אצטרך להציג טיעונים משכנעים שמסבירים את חשיבות העניין.

הוא ענה לטלפון במהירות. התחלתי להציג בפניו את הרעיון אבל כבר באמצע המשפט השני הוא עצר אותי ואמר “יובל, עזוב אותך. אנחנו בדרך כלל מסרבים לכאלו הזמנות אבל בשבילך נבוא לאן שאתה רוצה ומתי שרק תגיד”.

והם באו, שניהם, מתי שביקשנו. הם עלו על הבמה וכבשו את האולפן, אותי ואת הסטודנטים, תוך חצי דקה. הם שיתפו פעולה עם המשחקים שרצינו לשחק איתם, עם ההפעלות של הקהל, הם היו הפול ניומן שלנו. אחרי שהם הגיעו, לא היה אורח אחד שסירב להזמנה.

כמה ימים אחרי המפגש עם מוטי וירון ניגשה אליי סטודנטית ואמרה לי שהיא ממש נהנתה ושהיא לא מבינה את מי שלא הגיע לאולפן (שהיה, אגב, מלא עד אפס מקום). אמרתי לה שגם אני לא מבין. “הם לא יהיו פה לנצח, את יודעת. אם זה ללמוד מהם, זה ללמוד מהם עכשיו”.

אנחנו לא נוהגים להעלות תכניות שלימות לערוץ היוטיוב של בית הספר לתקשורת, אלא רק כמה קטעים קצרים וערוכים. אתמול ביקשתי להעלות לערוץ שלנו את המפגש כולו, כמעט שעה וחצי של שאלות ותשובות. התיעוד המלא מופיע בתחתית הפוסט ואפשר לצפות בו גם אם תלחצו כאן.

למרבה התסכול האישי שלי, לא אוכל להשתתף מחר בלוויה של מוטי וגם לא בשבעה. בחצות אני עולה על טיסה לארה”ב, שאת המועד שלה אינני יכול לשנות, לכמעט שבועיים של פגישות, סיורים מקצועיים ועבודה. את מוטי אבקר כאשר אחזור ומן הסתם גם מאוחר יותר; אחרי הכל, אנחנו כמעט שכנים.

לבי ומחשבותיי עם משפחתו של מוטי, עם חברו הטוב ירון, ועם חבריי היקרים לצוות המוכשר והכואב של “לונדון את קירשנבאום”. אני מאחל לירון עוד הרבה הרבה שנים של בריאות ופעילות תקשורתית ענפה ומודה מעומק הלב לשניהם על הנדיבות והמתנה הנפלאה שהשאירו לבית הספר שלנו לפני קצת פחות משנה.