רגע לפני הסוף

/פוסט עגום/

השיח סביב דור ה-Y עוסק לא פעם בטענה שהם פועלים בתוך מציאות של ייאוש; ייאוש מלמצוא עבודה בשוק עבודה בלתי אפשרי, ייאוש מלמצוא זוגיות בעולם של אינסוף אפשרויות רדודות, ייאוש מלקנות דירה בשוק שהמחירים בו רק הולכים ועולם, ייאוש. כאשר מבינים את זה, טוענים כמה מנציגי הדור הזה, אפשר להבין טוב יותר את האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. אפשר להתווכח עם האופן שבו בני דור ה-Y מחליטים להתמודד עם המציאות הזו, אבל אי אפשר לפסול את כל הטענות שלהם על הסף, או לפחות את גרעין האמת שיש בתיאור שלהם.

אני יליד ראשית שנות השבעים, מה שהופך אותי לבן דור ה-X. הבעיה שלי (אני נזהר מלטעון שאני מייצג את כל הדור שלי, למעשה, אני חושד אוטומטית בכל מי שטוען שהוא מייצג דור שלם) היא אחרת. אני לא חי בתוך ייאוש. תחת זאת אני חי בתוך תחושה חזקה וברורה שאני רץ נגד השעון במובן הזה שלכל מקום שאליו אני מגיע, אני מגלה שנותרו לי רק עוד כמה שנים לפני שהכל ייגמר.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בעולם מגזיני המחשבים. באמצע שנות התשעים היו בישראל מספר רב של מגזיני מחשבים. היום, לדעתי, אין אפילו מגזין מחשבים מודפס אחד. משם עברתי לעיתון "הארץ" ועבדתי במוסף הכלכלה שכעבור זמן קצר פינה את מקומו לטובת מוסף דה-מרקר. שלוש שנים אחרי שנחתתי בעולם הזה פקד את עולם העיתונות משבר עצום איתו הוא מתמודד גם בימים אלו. את עולם העיתונות עזבתי ב-2008 בתחושה שכל העניין הזה של עיתונות הפרינט נמצא על סף כלייה. בקרב חבריי לדסק הכלכלה של ראשית שנות האלפיים נותרו בעיתונות רק מעטים, מעטים ממש.

עברתי לעולם האקדמיה ובתוך שנתיים-שלוש גם עולם האקדמיה נקלע לקשיים. עודף היצע, מיעוט בביקוש, קיצוץ בתקציבים ושינויים דוריים, מבניים וטכנולוגיים, מטלטלים את האקדמיה ולא ברור מה יישאר ממנה אחרי שהטלטול הזה יסתיים.

אבל זה לא רק בתחום המקצועי.

כיליד שנות השבעים הייתי ילד בזמן המהפך הפוליטי הראשון, הייתי עד למלחמת לבנון הראשונה ואז השנייה, לאינתיפאדה הראשונה ואז לשניה, לרצח רבין, לקדנציה הראשונה ואז השניה ואז השלישית ואז הרביעית של בנימין נתניהו, לנפילתה של לימור לבנת ועלייתה של מירי רגב, לנפילתו של יחיאל חזן ועלייתו של אורן חזן, למשפט דרעי, משפט בניזרי, משפט פנחסי, משפט לוי, משפט פרץ, משפט חוגי, משפט הירשזון, משפט אולמרט. אתה מסתכל סביבך ומבין שהמדינה הופכת יותר חרדית, יותר ימנית, יותר קיצונית, פחות סבלנית, פחות ליברלית, פחות נורמלית. אתה מבין שזה תהליך בלתי הפיך ושבעוד כמה שנים הפרויקט הזה שנקרא "מדינת ישראל" יראה אחרת לגמרי.

התוצאה היא שאני חי בתחושה תמידית של ימי פומפיי האחרונים. אתה חוסך לפנסיה אבל לא בטוח שתהיה לך, אתה מגדל ילדים בישראל אבל לא בטוח שאתה רוצה שהם יגדלו בה, אתה משקיע בקריירה אבל לא בטוח שהיא תהיה שם עבורך, אתה טס לחו"ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך "מה קורה כאן"?

פתאום ניהיליזם מוחלט נשמע כמו אופציה לא רעה. אם ממילא כל הדבר הזה עוד מעט נגמר, אם ממילא כמו בסרט פעולה מחורבן, אתה רואה את קצה הבניין קורס ואתה עסוק בלברוח לפני שגם הקצה שלך יקבור אותך תחתיו, אולי מה שצריך לעשות זה באמת לצאת כל לילה ולשתות עד אבדן חושים, אולי באמת עדיף לרקוד על סיפון הטיטאניק במקום לדאוג מהקרחון, אולי הפתרון של דור ה-Y הרבה יותר הגיוני מהפתרון של דור ה-X שהורג את עצמו תחת עומס עבודה, מתחים ולחצים בניסיון להדחיק את מה שהוא יודע עמוק בפנים:

שתי הבנות שלי ואני

לפני שלוש שנים הייתי בלונדון בפעם האחרונה. אז הייתי פה כדי להציג מאמר בכנס אקדמי. בסוף הביקור כתבתי כמה מחשבות על לונדון. חלפו כמעט שלוש שנים ושוב אני בלונדון, הפעם בתקופה אחרת בשנה ומסיבות אחרות לגמרי.

נתחיל בסיבות: לנגה, בתי האמצעית, היתה לפני כמה חודשים בת מצווה. כאשר לבת הגדולה שלי, מאיה, היתה בת מצווה היא רצתה לטוס לפריז כמתנת יומולדת, בין השאר כי החברה הכי טובה שלה היתה שם עם הוריה בשליחות. הייתי פעם אחת בפריז ואני מודה שלא נפלתי מהרגליים. אז אשתי ומאיה טסו לפריז. כעת הגיעה תורה של נגה והיא רצתה לונדון. אמרתי לה שעם כל הכבוד לאמא, "לונדון זה אבא". אז החלטנו לטוס ללונדון ונגה, נשמה טהורה כשכמוה, הסכימה שאחותה הגדולה תצטרף לטיול שלנו. אז הנה אנחנו; נגה, מאיה ואני בלונדון.

והתקופה? פברואר. אף פעם לא חשבתי לטוס לאירופה בכלל, וללונדון בפרט, בשיא החורף. אבל צירוף נסיבות של לוחות זמנים אקדמיים עם הבגרויות המתקרבות של מאיה הביאו אותי ללונדון באמצע של האמצע של החורף. התוצאה היתה לא פחות ממהממת.

מזג האוויר הוא באופן טבעי החשש הגדול ביותר. ארבעה מתוך חמשה הימים שהיינו כאן, היו שטופי שמש ואת רובו של היום הגשום בילינו במרכז הקניות הגדול בעיר, Westfield Straford City, כך שהגשם לא ממש הטריד אותנו. לא צריך להתבלבל – לא חם כאן. ביום טוב יש 8 מעלות במהלך היום ו-2 בלילה אבל אם מוסיפים לזה רוח זה מרגיש כמו 3-4 מעלות ביום ומינוס 2 בלילה. מצד שני, רוב הזמן זה פשוט לא הזיז לנו.

אם בזה לא די, העיר ריקה. פשוט ריקה. אף פעם לא ראיתי את לונדון כל כך ריקה מתיירים. כרטיסי הטיסה זולים, מקומות הלינה (גם ב-Airbnb בה השתמשנו) זולים ממש, מזג האוויר היה מושלם (אם כי צריך להודות שיכולנו ליפול על שבוע הרבה יותר נבזי) וביליתי חמישה ימים עם שתי הבנות הגדולות שלי. תגידו, מה עוד בנאדם צריך בחיים?

לונדון אף פעם לא אכזבה אותי. היא תמיד גאונית בעיניי, תמיד מזמינה, תמיד שמחה לקראתך. העיר שבה כאשר אתה דורך למישהו על הרגל, הוא מבקש ממך סליחה, העיר שבה יש חתיכת ארכיטקטורה מדהימה בכל פינה, מערכת תחבורה ציבורית שאפשר רק לדמיין. כן, היא יכולה להיות אפורה, היא יכולה להיות סגרירית ורטובה אבל אני תמיד מרגיש פה בבית, כל כך בבית שלונדון מתסכלת אותך כאשר אתה חושב על הבית שלך, זה שבמזרח התיכון של ביבי. אתה לא יכול שלא למות מבושה, מכאב מאכזבה.

יש לי מלונדון זכרונות רבים וכולם נעימים. אני מניח שזה מה שקושר אותנו למקומות, לאירועים, לאנשים; מה אתה זוכר מהם. מהרגע שנחתנו הרגשתי שאני מציג את לונדון כאילו שיש לי בה מניות. בכל פעם שרכבת תחתית הגיעה שניות אחרי שהגענו לרציף, היבטתי ברכבת בגאווה, חייכתי אל הבנות ואמרתי "תגידו, יש דבר יותר מופלא מזה?". אחרי כמה ימים כאן, מאיה, שחזרה עם טראומה קטנה מהמטרו הצרפתי, מוכנה לומר שרכבת תחתית זה לא כל כך נורא ונגה כבר יודעת לנווט את דרכה במחילות התחתית בלי שום בעיה. היום היא הכריזה "אני אוהבת את לונדון". מלאכתי הושלמה.

בימים האחרונים ביקרנו בשווקים, מרכזי קניות, מוזיאונים, מחזות זמר, גשרים, פארקים ואטרקציות מסוגים שונים. טרפנו את העיר הזו שרק מזמינה אותך לקחת עוד. אפילו הספקתי לבקר בשני מקומות חדשים עבורי (גריניץ? זה לא לתאר כמה שהיא יפה). אם היא רק היתה טיפה יותר זולה (לא באמת, העיר הזו יקרה שזה פשע) הייתי מתחתן איתה.

ומה בנוגע לאוכל? למרות שארוחות בוקר אכלנו בעיקר בבית (המטורף) ששכרנו, את ארוחות הצהריים והערב אכלנו בחוץ. כיוון שלא היתה לנו כוונה למשכן את לוחות הזמנים שלנו לטובת מסעדות, אכלנו בעיקר במסעדות שבהן נתקלנו, חלקן טובות ממש (wahaca בקובנט-גרדן, מסעדה מקסיקנית מע-ולה, היחידה שבחרנו מבעוד מועד) חלקן סתמיות. ובכל זאת, היתה ארוחת ערב אחת שהחלטנו לאכול בבית ששכרנו – ארוחת הערב האחרונה שלנו בעיר.

אחרי שחזרנו מהייד פארק, שנמצא במרחק 60 מטר מהבית ששכרנו, קפא לנו התחת ולמרות שהיתה לנו תכנית לצאת גם הערב, מאיה שאלה "אולי נאכל הערב במקום חם? כמו הבית הזה?!". וואלה, הילדה צודקת. יצאתי לסופרמרקט הקרוב, קניתי מצרכים והכנתי לנו ארוחת ערב לתפארת. דיברנו על כל המקומות שאותם ראינו ושבהם בילינו והתגלגלנו מצחוק. עוד מעט נרד על הבן-אנד-ג'ריז שקניתי לקינוח.

זו ללא ספק היתה הארוחה הטעימה ביותר שאכלנו כאן, שתי הבנות שלי ואני.