המניפסטים עושים קמבק

לפני ארבע שנים התפרסם מאמר שלי בכתב העת New Media & Society. כותרתו היתה: ‘We are not here for the money’: Founders’ manifestos (במקור הוא פורסם כשנה וחצי קודם לכן, באתר האינטרנט של כתב העת).

המאמר עסק בטקסטים שכתבו המייסדים של ארבע חברות טכנולוגיה – גוגל, פייסבוק, גרופון וזינגה – שבאופן יוצא דופן פרסמו אותם כמכתב למשקיעים רגע לפני שהחברות יצאו להנפקת מניות ראשונה (IPO). במאמר ניתחתי את הטקסטים שלהם, אותם כיניתי בשם “מניפסטים”, והראיתי איך על אף שהם פורסמו בהפרש של כמה שנים האחד מהשני, הם מורכבים ממספר תמות שחוזרות על עצמן, אחת מהן נמצאת בכותרת המאמר: “אנחנו לא פה בשביל הכסף”.

כל המייסדים ניסו לדגמן סוג חדש של קפיטליזם, כזה שמבוסס על שליחות שמטרתה להפוך את העולם לטוב יותר, כזה שמבוסס על כיף והנאה, כזה שלא מתכתב עם הקפיטליזם הישן שכל מה שמעניין אותו הוא הרווחים של המשקיעים, אלא ששם לעצמו למטרה להסתכל על הקהילייה, על ערכים, על טובת הכלל. זה לא שכנע אותי ובמאמר הסברתי למה.

כעת, נדמה שלפחות במקרה של פייסבוק, אנחנו חוזרים לעידן המניפסטים. בשבוע שעבר פרסם מייסד ומנכ”ל פייסבוק, מארק צוקרברג, מניפסט ארוך בן 3,000 מילה בו הוא הכריז על אסטרטגיה טכנולוגית ועסקית חדשה, כזו המבוססת… על פרטיות.

ייאמר לזכותו של צוקרברג שאפילו הוא מבין עד כמה הצהרה שכזו נשמעת מגוחכת, אבל כאן, פחות או יותר, נגמרים הדברים שאני יכול לציין לזכותו.

פייסבוק נבנתה על אידאולוגיה שהיא כמעט הניגוד המוחלט לפרטיות. למעשה, האינטרנט זרועה בהצהרות של צוקרברג אותן פלט לאורך השנים, שבהן הביע זלזול בפרטיות ובחשיבות החברתית שלה. למעשה, המהלך של צוקרברג נשען על ההנחה שכאשר הכל חשוף ופתוח, ניתן לקיים תקשורת חברתית בצורה יעילה וטובה יותר, תקשורת שיש בה תועלת אישית וכלכלית רבה יותר לכולם. אין פלא שהמודל העסקי של פייסבוק דוחף אותה לחפש דרכים חדשות, יצירתיות ומתוחכמות (ואני משתדל לנקוט כאן בלשון המעטה), לחלוב מהמשתמשים שלה עוד ועוד מידע.

ב”קוד סמוי” אני מציג לא רק כמה מהדרכים האלו אלא גם את המחיר שאנחנו משלמים כאשר אנחנו מקבלים את הנחות המוצא של פייסבוק. המחיר הזה הוא לא רק אישי הוא גם חברתי, הוא לא רק כלכלי הוא גם פוליטי, הוא לא רק תקשורתי הוא גם פסיכולוגי.

אז מדוע נראה שצוקרברג עושה פניית פרסה? הסיבה העיקרית היא הלחץ העצום שמופעל על פייסבוק בשנה האחרונה. שערוריות כמו זו של קיימברידג’ אנליטיקה (לה אני מקדיש מחצית מפרק הסיכום של “קוד סמוי”) וההבנה ההולכת וגוברת בקרב מחוקקים ומשתמשים ביחס למחיר שעליו אני מדבר, הביאה את צוקרברג לכתוב כאילו הוא אלוף הפרטיות, קיסר ההצפנה, מלך החשאיות, מגן זכויותיהם של המשתמשים אל מול התאגידים הגדולים.

גם הפעם הוא לא משכנע אותי. על מנת לעשות את מה שהוא טוען שהוא רוצה לעשות, פייסבוק צריכה להשמיד כמעט לחלוטין את האופן שבו היא חושבת ופועלת. היא צריכה לעבור ניתוח להסרת ה-DNA העסקי והתרבותי שלה ואז ניתוח נוסף להשתלת DNA חדש. בעוד שיש חברות שעברו שינויים גדולים, אני מתקשה לראות את פייסבוק עוברת שינוי דומה.

אשמח להתבדות אבל עד אז, חובת ההוכחה על פייסבוק ומי שחושב שמדובר בשינוי שיקרה ממש עוד רגע, משלה את עצמו: גם במונחים של צוקרברג מדובר יותר בהצהרת כוונות, קריאת כיוון כללית, מאשר תכנית פעולה שתבוא לידי ביטוי מחר, מחרתיים או בחודש הבא. היא נועדה בעיקר לצרכי יחסי ציבור ומצברוח פנים-ארגוני (שנמצא, כך על פי הדיווחים, בשפל) ומשום כך לא הייתי עוצר את נשמתי בהמתנה לשינוי הגודל שעומד בפתח.

חברה 5.0

לפני כחודש דיבר ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, בכינוס של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. פסקה אחת מתוך הנאום שלו תפסה את תשומת הלב שלי. הנה היא:

In Society 5.0, it is no longer capital but data that connects and drives everything, helping to fill the gap between the rich and the less privileged. Services of medicine and education, from elementary to tertiary, will reach small villages in the Sub Saharan region. Girls who have given up going to school will see, beyond their own village, a wider horizon where the sky is the limit. Through AI, IoT and robotics, the data-driven Society 5.0 will bring about a new reality for urbanity. Our cities will be made much more livable for all sorts of people from all walks of life

הפסקה הזו מרתקת בעיניי שכן היא מציגה שילוב של כמה מהרעיונות הטכנו-חברתיים שהפכו לדומיננטיים כל כך בשיח המערבי, בייחוד האמריקאי, אבל כפי שניתן לראות – לא רק בו.

היא מבוססת על הרטוריקה הטכנולוגית המוכרת של מספרי הגרסאות: החברה שלנו היא לא “החברה האנושית” אלא גרסה מתקדמת של החברה האנושית – גרסה מספר 5. בגרסה הזו החברה לא תהיה מבוססת עוד על משאבים טבעיים (פחם, נפט, גז) ואפילו לא על משאבים אנושיים (יצירתיות, חדשנות) אלא על דאטה. כמובן שניתן לטעון שדאטה היא תוצר פעולתם של אנשים אבל במובן הזה ניתן לטעון שדאטה היא גם תוצר של משאבים טבעיים (בלי חשמל, המחשבים לא יעבדו וכן הלאה). עבור אבה, “דאטה” היא דבר שעומד בזכות עצמו, בפני עצמו; אובייקט.

כמו “חדשנות” או “יזמות” לפניה, דאטה היא קופסה שחורה שלא ברור מה היא מכילה, אבל שניתן להצביע עליה ולראות בה את מקור הגאולה והישועה של כולנו. משום כך דאטה יכולה לפתור בעיות חברתיות קלאסיות כמו עוני, אלימות, חינוך, אי-שוויון ועוד. אם רק נכניס דאטה לתמונה, הבעיות האלו ייפתרו ומשום כך, אנחנו זקוקים לעוד ועוד דאטה, לעוד אנשים, חברות וארגונים שיודעים לחלץ דאטה מכל דבר ואז לנתח אותו ואז להשתמש בו כדי לפתור בעיות חברתיות.

זהו אוטופיזם טכנולוגי קלאסי, כזה שמוכר עוד מאמצע המאה ה-19, במסגרתו פוליטיקאים, משוררים, ציירים ואנשי רוח חגגו את הקדמה הטכנולוגית וטענו שהיא תוביל לישועתם של בני האדם, לקץ. העוני, לשלום עולמי, לסוף המלחמות. מיותר לציין שבחלוף כמה עשרות שנים התרגשו עלינו שתי מלחמות עולם.

כמובן שלא הייתי רוצה לחזור אל המאה ה-14. כמובן שבטכנולוגיה יש יתרונות אדירים וזו תהיה טיפשות מוחלטת לוותר עליהם וממילא אני לא חושב שהטכנולוגיה היא האויב. ואולם הצהרות מהסוג של אבה, הצהרות שאין בהן טיפה של ביקורתיות וחשיבה על המחיר של הטכנולוגיה, הצהרות שרואות בטכנולוגיה סוג של תרופה שפותרת כל בעיה, שניתן לזרוק אותה על כל תחלואה אנושית והיא כבר תדע לתקן אותה, הן הצהרות פופוליסטיות וריקות, הצהרות שבפרספקטיבה היסטורית יביטו עליהן בגיחוך מוחלט.

אינני טוען שטכנולוגיה לא יכולה לפתור בעיות – כמובן שהיא יכולה – אבל טכנולוגיה היא לא תרופת קסם לכל מצוקה אנושית. עוד דאטה לא תעזור להוריד את אחוזי הגירושין בעולם, עוד דאטה לא תעזור לילד שהוריו מכים אותו, עוד דאטה היא לא תרופה לגזענות או לשנאת נשים עוד דאטה לא תעזור ללב השבור שלי כאשר החברה שלי עוזבת אותי. אם בזה לא די, גם במקומות שבהן דאטה עוזרת, יהיה מחיר שנשלם בעבור הדאטה הזו: מחיר כלכלי, חברתי, פסיכולוגי, תרבותי.

החוק הראשון של טכנולוגיה הוא: טכנולוגיה תמיד נותנת משהו ולוקחת משהו בחזרה.

דאטה אינה שונה.

צרות של עשירים

אתמול ראיתי, סופסוף, את “ספוטלייט“, סרט על עיתונות שקיימת, כנראה ולמרבה הצער, רק בסרטים ובוודאי מעולם לא היתה קיימת כאן, בישראל.

במהלך השבוע נשלח אחד הטייקונים הגדולים בישראל לכלא והתרחשו אינספור אירועים מדהימים, מרתקים וחשובים נוספים. השער של “ידיעות אחרונות”, לעומת זאת, עסק בבואו של מטוס קרב חדש לארץ והשער של מוסף “ממון” עוסק בבדיקה של מעילי פוך. אם תחפשו משהו על דנקנר תמצאו את זה בעיקר בטור של סבר פלוצקר, שמראיין על מנכ”ל מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שמבכה על לכתו של דנקנר שתרם הרבה כסף. כן, את הכסף שלנו הוא תרם, אבל זה פחות חשוב.

ועדיין, הצלחתי בסוף שבוע הזה למצוא כמה טקסטים מעניינים, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד מזכיר בדרך שלו כמה אנחנו עניים בטקסטים מוצלחים.

ב”בלומברג” התפרסמה כתבה שהנחת המוצא שלה מקסימה: גוגל היא חברה כל כך עשירה שהיא מעולם לא היתה צריכה לחשוב במונחים של חיסכון או התמקדות במה שחשוב מבחינת ההשקעות שלה. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים (כי זה אכן כך) אבל עבור חברה שמנסה להתמקד, זו בעיה אמיתית. מנהל בכיר שהתראיין לכתבה בעילום שם מצוטט כאומר: “אף אחד לא רוצה להתמודד עם המציאות: גוגל היא חברת פרסום עם כמה תחביבים”. מצוין.

ב”וושינגטון פוסט” פורסמה עוד לפני עשרה ימים (גיליתי אותה רק עכשיו) כתבה אחרת שעוסקת בעניין לא ממש מעניין: “תשתיות”. אחת מההבטחות של טראמפ במסע הבחירות שלו היתה שהוא ישקיע בתשתיות אז ה”וושינגטון פוסט” החליטו להציג לקוראים שלהם את התשתיות הקריטיות של המדינה בצורה של מפות: טריק עיתונאי פשוט אבל כל כך אפקטיבי (שמיד העלה אצלי את השאלה: האם יום אחד נראה גם אנחנו את התשתיות של המדינה? סביר להניח שלא. סביר להניח שזה סוד. שששש!).

לבסוף, נתקלתי בכתבה באתר שאני לא מכיר, Refinery29.com ששאלה שאלה נורא פשוטה ונורא חכמה: כיצד הקול של העוזרים הדיגיטליים, סירי, אלקסה וכל שאר החבר’ה האלו, משפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים איתם. במלים אחרות, כיצד העובדה שכל החברות האלו בוחרות קול נשי, משפיעה על סוג השאלות שאנחנו שואלים אותם והאם זה לא סוג של סקסיזם דיגיטלי.

תענוג.

האלגוריתם שתקע אותי

גיזמודו פרסמו אתמול טקסט מרתק בו הם מספרים על חבורה של אנשי תקשורת שעבדו תקופה קצרה עבור פייסבוק. כידוע, פייסבוק לא מעסיקה עיתונאים באופן ישיר – אחרי הכל, אנחנו, הגולשים הרגילים, מפרסמים פוסטים שבהם אנחנו מקשרים לידיעות של עיתונאים אותם הם מפרסמים באתרים של אמצעי התקשורת. ואולם בחודשים האחרונים פייסבוק בכל זאת העסיקה עיתונאים ואנשי תקשורת. למה?

פייסבוק מאפשרת לגולשים הנמצאים בכמה מדינות דוברות אנגלית להשתמש בתכונה הנקראת Trending, תכונה שהוצגה לראשונה בינואר 2014. אם משתמשים בתכונה הזו נחשפים בצד ימין למעלה, באזור נדל”ניסטי יקר למדי באתר, רשימה של קישורים לידיעות חדשותיות בנושאים כמו פוליטיקה, מדע וטכנולוגיה, בידור וכדומה. כדי לבחור את “הידיעות החמות” של היום בתחומים השונים פייסבוק שכרה עיתונאים ובוגרים טריים של בתי ספר לתקשורת, הכניסה אותם לחדר ישיבות והטילה עליהם את המשימה לבחור את הידיעות הטרנדיות.

מהם הקריטריונים לטרנדיות? ובכן, אין כאלו. העיתונאים מחליטים. העובדים שנשכרו לצורך העבודה הזו התבקשו לנסח כותרת, לתמצת את הידיעה בשלושה משפטים ולבחור תמונה או קטע וידאו שילוו את ההפניה. אני לא נכנס כרגע לדיון כיצד פייסבוק הנחתה אותם לתת עדיפות לכלי תקשורת מסוימים על חשבון כלי תקשורת אחרים (אם כי זה דיון מעניין בפני עצמו), כיצד היא ביקשה מהם להעדיף קטעי וידאו שהועלו לאתר שלה וכן הלאה כיוון שאני מבקש להתרכז בשתי נקודות אחרות.

הראשונה היא האופן שבו אנשי התקשורת התבקשו שלא לציין בקורות החיים שלהם שהם עבדו עבור פייסבוק או ביצעו את העבודה הזו באופן ספציפי. בגיזמודו משערים שאחת הסיבות לכך היא שבפייסבוק רוצים לשמר את התחושה שמי שמייצר את אותה רשימה של חדשות טרנדיות הוא האלגוריתם שלה ולא בני אדם.

לרגע אחד, ההשערה הזו היממה אותי. במשך שנים ארגוני תקשורת ראו בשימוש באלגוריתם חיסרון בהשוואה לשימוש בבני אדם. על אף שאלגוריתמים זולים יותר ויעילים יותר, סדר היום התקשורתי שהם מייצרים הוא סדר יום טכני, נטול השראה, תפל מבחינת הטעם שלו. והנה פייסבוק, על אף שהיא משתמשת בבני אדם אמיתיים בעלי כישורים עיתונאיים, מעדיפה לייצר תחושה (כוזבת) שמי שמבצע את העבודה הוא האלגוריתם שלה ולא אנשי מקצוע וזאת כדי לתחזק את הפוזיציה הא-פוליטית, הניטראלית לכאורה, האלגוריתמית שלה גם ביחס לחדשות.

הנקודה השניה, והלא פחות מרתקת, היא שהעובדים טענו שמעבר לתת-התנאים שבהם הועסקו, ליחס המחפיר שקיבלו ולעובדה שהבטיחו להם עבודה למשך שנה ופיטרו רבים מהם כעבור שלושה חודשים, הם סבורים שהסיבה היחידה ששכרו אותם היתה כדי לאמן את האלגוריתם של החברה, כדי לשמש נקודת התייחסות מקצועית עליה יסתכל האלגוריתם של פייסבוק, יבחן וינתח אותה על מנת שיוכל ללמוד ממנה ואז, אחרי שישאב מהם את כל “סודות המקצוע”, את השיקולים המקצועיים שלהם ואת האופן שבו הם מבצעים את עבודתם, הוא יוכל לתפוס את מקומם ויחליף אותם. פייסבוק, כך זה נראה, שכרה עיתונאים כדי שהם יאמנו את האלגוריתם שלה להחליף אותם מבלי שהם הבינו שזה התפקיד שלהם.

אני לא יודע למה זה כל כך הדהים אותי, באמת שאני לא יודע, אבל זה הדהים אותי.

תרבות הסטארטאפים – מבט מבפנים

בתקופה האחרונה אני קורא יותר ויותר טקסטים שמציגים את תרבות הסטארטאפים ועמק הסיליקון מבפנים, והמראה, איך לומר, רחוק מלהיות סימפטי. הטקסט האחרון, של אנה ויינר (שאני די משוכנע שזה לא שמה האמיתי), שפורסם באתר האינטרנט של המגזין N+1, הוא טקסט מוצלח במיוחד, גם אם ארוך, והוא גורם לך להצטער שאתה לא יכולת לכתוב טקסט שכזה (טקסט מוצלח אחר מספר את סיפורו של עובד שפוטר מפייסבוק, אבל יש טקסטים רבים נוספים).

כעיתונאי סיקרתי את תעשיית הסטארטאפים בסיבוב הקודם שלה, זה של סוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. סיקרתי את עלייתה ובעיקר את נפילתה. בשנים האחרונות עמק הסיליקון שוב חוגג אבל בהדרגה, כך לפחות לתחושתי, האוויר החם שוב יוצא מהבלון. לא מדובר, כך אני מבין, בפיצוץ נוסח הפיצוץ שריסק את בועת הדוט.קום, אלא יותר בשחרור הדרגתי, לעתים חרישי יותר ולעתים מעט יותר רועש, של האוויר שמילא אותה. הכסף כבר לא כל כך קל ובעיקר, יותר ויותר קולות מתארים את המרכיבים המגוחכים, האבסורדים ממש, של תרבות חברות ההייטק / עמק הסיליקון / חברות הסטארטאפ. הטקסט של ויינר, כאמור, הוא דוגמה מוצלחת לכך. היא מתארת תרבות צבועה, רקובה, עייפה, כזו שמשחקת את המשחק אבל נשחקת במהירות, נדרסת תחת העומס, שוביניסטית להחריד ומגוחכת בשבלוניות הכאילו מקורית שלה.

ברשימת החברים שלי בפייסבוק יש לא מעט אנשים שקשורים בתעשייה הזו: או שהם מסקרים אותה, או שהם פעילים בתוכה. יש בהם אנשי הון סיכון, יזמים, עובדים מן השורה, מנהלים בכירים, אנליסטים, דוברים, יח”צנים, עיתונאים ועוד. לא כולם כותבים על העבודה שלהם אבל אלו שכותבים עליה עושים זאת תמיד באושר גדול, בשמחה מופגנת, מופגנת כל כך שאני מרגיש כאילו נותנים לי להחזיק צמר גפן מתוק בלי המקל.

בשנתיים האחרונות הייתי עד לכמעט כל כנס טכנולוגי שהתרחש ברחבי העולם מבלי שנסעתי אפילו לאחד מהם. התמונות מהכנסים תמיד נוצצות: כולם מחייכים, שמחים, מאושרים, כולם מתארים בהתלהבות את הדוברים המרתקים שעל הבמה, ומשתמשים במילים כמו “השראה” או “disruption” כאילו היו ו’ החיבור. כמתבונן מהצד אני עובר על התמונות האלו ורואה את אותם האנשים, לבושים באותם הבגדים עם אותם תגי שם ומזוודת טרולי שנגררת אחריהם, ואני מודה לכל האלים, הישנים והחדשים, שאני לא צריך לקחת חלק במפעל הזה.

אין ספק שיש בעולם הזה כמה דברים מסעירים, אין ספק שהוא יכול להזרים לתוכך כמויות מסחריות של אנדרנלין, אבל ליטרים הצביעות שהוא מכיל מוציאים לי את האוויר מהריאות. לפעמים אני מגיע להרצאות בחברות האלו ואני לא יכול שלא לחייך אל מול התרבות שלהם שבעיניי היא כמעט תמיד תרבות מפלסטיק. היא מזכירה לי יותר מכל את לאס-ווגאס: נוצצת מבחוץ אך בודדה מבפנים, זוהרת על פני השטח אבל רדודה להחריד. הלוואי והייתי יכול לגשר על הפער בין הגלאם לבין המציאות, הלוואי והייתי יכול לשחק את המשחק – יש אנשים שעושים לא מעט כסף מהדבר הזה, אבל לתחושתי הייתי קצת מת מבפנים אם הייתי מנסה.

“זה לא שמקומות עבודה אחרים טובים יותר”, מסבירים לי החברים מהתעשייה, “לפחות ככה אתה אדון לזמן שלך, לעצמך”, הסביר לי פעם אחד היזמים, “זה לא כאילו שבאקדמיה טוב יותר”, אמר לי אחר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שמי שמסתכל על האנשים שהולכים כל בוקר לעבוד בחברת ביטוח או במרפאת חיות, במשרד אדריכלים, עורכי דין או רואי חשבון, במשרד ממשלתי או באקדמיה, חושב שמדובר באנשים חסרי דמיון, שלא מציבים בפניהם אתגרים חדשים, שלא מנסים “להפוך את העולם למקום טוב יותר” (אולי הקלישאה מספר 1 של עמק הסיליקון). יכול להיות שהם צודקים. מי כמוני מכיר את החוליים של עולם העיתונות או ההשכלה הגבוהה. אבל בעיניי, המציאות שלהם מגוחכת לא פחות והיא מתוארת בצורה מוצלחת למדי בפסקה הזו של ויינר:

I attend a networking event at an office whose walls are hung with inspirational posters that quote tech luminaries I’ve never heard of. The posters say things like “Life is short: build stuff that matters” and “Innovate or die.” I am dead. Our interior designer tried hanging posters like these in our office; the front-end engineers relocated them to the bathroom, placed them face to the wall