לאמזון נגמרים העובדים

אני מנהל מערכת יחסים מורכבת עם אמזון. אני לקוח של החברה עוד מסוף שנות התשעים. המוצר הראשון שקניתי באמזון היה ב-19 בנובמבר 1999. זה היה ספר, כמובן. מאז קניתי שם עשרות רבות של מוצרים שנעו מספרים ועד ברגים, מצעצועים ועד מושבים לאופניים. אבל ברור לי לגמרי שהחלק שלי בסיפור הוא רק חלק אחד. החלק השני הוא החלק של העובדים.

בשנים האחרונות פורסמו אינספור כתבות וגם לא מעט ספרים שמתארים את תנאי העבודה באמזון (אחד מהם הוא Hired: Six Months Undercover in Low-Wage Britain, אחר הוא The Warehouse: Workers and Robots at Amazon וגם Seasonal Associate הוא ספר די מטלטל) והם כולם מציירים תמונה קשה, בלשון המעטה.

זו הסיבה שכאשר נתקלתי בטקסט של engadget שחושף מסמך פנימי של אמזון מתחילת 2022 לפיו קצב תחלופת העובדים בחברה עולה לה 8 מיליארד דולר מדי שנה, לא ממש הופתעתי. רק לשם המחשה, הרווח הנקי של החברה בשנת 2021 עמד על 33 מיליארד דולר כלומר הסכום הזה של 8 מיליארד דולר, מייצג כרבע מכלל הרווח הנקי שלה.

מהדוח הפנימי עולה שעובדים מתפטרים (שמכונים בשפה האמזונית התאגידית Regretted attrition) בשיעור כפול בהשוואה לעובדים מפוטרים (unregretted attrition). עוד עולה מהדוח הזה שרק אחד מכל שלושה עובדים נשאר באמזון יותר מתשעים יום. חשבו על זה לרגע: החברה מגייסת שלושה עובדים בינואר ורק אחד מהם נשאר עד אפריל.

תגידו, "ודאי מדובר על עובדי המחסנים, אלו שעל פי תחקיר של הניו-יורק טיימס עוזבים בקצב של 3% בשבוע". ובכן, מהמסמך עולה ששיעור המתפטרים באמזון גבוה בכל שכבות הארגון, גם בשכבה הנמוכה ביותר וגם בקרב סגני נשיא.

יתכן שזו הסיבה שלפני כמה חודשים, במסמך פנימי אחר של אמזון, נטען שעד לשנת 2024 יהיו מקומות בארה"ב שבהם אמזון כבר לא תוכל לשכור עובדים פשוט מכיוון ש… היא שכרה את כולם ואז פיטרה את רובם ולא נשאר אף אחד שיעבוד עבור החברה.

להבין את סין בסרט אחד

יש סרט, נכון יותר, קטעים מתוך סרט דוקומנטרי, שנהגתי להציג באחד השיעורים בסמינר המצטיינים שהעברתי בשנים האחרונות. זה הסרט של גודפרי רג'יו שאותו הפיק פרנסיס פורד קופולה, Koyaanisqatsi.

הסרט הוקרן לראשונה בשנת 1982 והוא יוצא דופן כמעט מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. אין בו דיאלוגים בכלל, אין בו מילה אחת – יש בו רק דימויים ויזואליים כשברקע נשמעת מוזיקה, שגם לה אין מילים. על פי רוב כשאני שומע תיאור מהסוג הזה אני בדרך כלל מוותר על החוויה – אין לי המון סבלנות לניסויים קולנועיים משונים – אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר לניסוי בקולנוע.

הוא נפתח בשוטים ארוכים של עולם הטבע – נהרות, עננים, מדבריות – ובהדרגה הוא מראה כיצד בני האדם השתלטו על כדור הארץ, ניצלו את המשאבים שלו והפכו את העולם שלהם לעולם שיצא מכלל איזון (זו המשמעות של המילה Koyaanisqatsi בשפת ההופי).

נזכרתי בסרט הזה כאשר צפיתי בסרט אחר, Ascention.

גם הסרט הזה הוא סרט דוקומנטרי ועדיין יש ביניהם הבדלים. ב-Ascention יש אנשים מדברים והוא לא עוסק בכל כדור הארץ אלא מתרכז רק במדינה אחת, סין. ועדיין, יש בו וייב דומה. יש בו שוטים מתמשכים, שלעתים נראים חסרי פשר (הם לא), שבהם רואים סינים כשהם עובדים. סינים שעובדים במפעל לייצור טלפונים, במפעל לבדים, במפעל שמייצר בובות מין. יש בו סינים שלומדים איך להיות שומרי ראש, איך להיות משפיעני רשת.

הסרט מתחיל מלמטה. הצופים מוזמנים להכיר את סין מהמעמד הנמוך ביותר, אלו שעומדים ברחוב ומחפשים עבודה באיזשהו מפעל, אם אפשר בכזה שאפשר לעבוד בו בישיבה, בתמורה ל-2-3 דולר לשעה, ונגמר עם משפחה שאוכלת במסעדה צרפתית ואב המסעדה אומר: "אולי אנחנו צריכים להביא לפה את המשרת שלנו כדי שילמד להכין את הקינוח הזה".

בניגוד לכותרת של הפוסט, לא תצאו מהסרט כשאתם מבינים את סין. למעשה, לאחר הצפייה בו הבנתי עד כמה אי אפשר להבין את סין, לא באמצעות סרט אחד ואולי אפילו בכלל. זו, בעיניי, התובנה האמיתית של הסרט. אני לא בטוח שהסינים מבינים את כל סין, אני לא בטוח שאפילו הם יכולים להכיל את הריבוי העצום שמתקיים בה. והם סינים!

ובכל זאת, הנה כמה תובנות שלי לאחר הצפייה בסרט.

  1. החברה הסינית היא חברה מעמדית בצורה קיצונית. אולטרה-עניים בצד אחד ואולטרה-עשירים בצד השני. כיוון שמדובר בסין מדובר בקבוצות גדולות בשני קצוות הספקטרום, אם כי, כמובן, יש פי שנדריבריליון יותר אולטרה-עניים.
  2. יחסי העבודה במעמדות הנמוכים מזכירים את מה שהתרחש במאה ה-19. בסצנה אחת שתי עובדות מדברות והאחת אומרת לשנייה שהעובדים רבים ביניהם מי יקנה לבוס ארוחת צהריים והסיבה לכך היא שהוא זה שמחליט כמה עבדת בפועל. כלומר, יכול להיות שעבדת חמישה ימים בשבוע האחרון אבל אם הבוס שלך החליט שעבדת רק ארבעה, תקבל שכר רק עבור ארבעה ימים בלבד. פלא שהם ממהרים לקנות לו צהריים?
  3. החברה הסינית עברה בתוך זמן קצר מחברה קומוניסטית וכלכלה מתוכננת, לחברה קפיטליסטית ותרבות הצריכה. זה לא "סתם" קפיטליזם; זה קפיטליזם אכזרי, קיצוני ומסויט שדוחף את הסינים לעבוד ללא הפסקה רק כדי לשרוד.
  4. העבודה במפעלים ובתאגידים הגדולים היא אירוע פשיסטי לכל דבר. בסצנה אחת נראים עובדים כשהם לובשים מדים וצועדים במצעדים כמו-צבאיים בחצר המפעל כאשר מנהל "אגף מיזוג אוויר" בוחן אותם (בעיניי זה הקטע המדהים ביותר בכל הסרט).
  5. יש עובדים, למשל בתחום האירוח, שעוברים הדרכות ושיעורים בהם מלמדים אותם מה צריך להיות גובה היד שלהם כאשר הם מנופפים לשלום וכמה חזק צריך להיות החיבוק שהם מעניקים. שוב דבר לא נשאר ליד המקרה.
  6. מצלמות נמצאות בכל מקום ובכל פינה. בחלק מהמקרים זו המדינה שמצלמת אותך ובחלק אחר זה אתה שמצלם את האחרים שמצלמים אותך בחזרה.
  7. זה לא נאמר בשום חלק בסרט אבל ניתן להבין שהערך העליון בסין הוא יציבות חברתית. זו מדינה כל כך גדולה וכל כך מגוונת, היא משתרעת על פני שטח כל כך גדול שבתוכו יש פערים כל כך גדולים, שכמעט כל אירוע שאפשר להעלות על הדעת נועד לשרת את המטרה הגדולה הזו: לשמור על היציבות. נדמה שזו הסיבה שכולם נדחפים (באגרסיביות) לשמור על הכללים ולשנן את אותן המנטרות ובעיקר להתנהג באופן קונפורמיסטי להחריד. על אף שנדמה לי שזה יהיה יומרני להסיק מסקנות מצפייה בסרט, אני מתרשם ש"אינדיבידואליזם" או "הגשמה עצמית" הם מותרות עבור חלק גדול מהסינים. הם לא חושבים במונחים האלו, זה לא מה שמעסיק אותם והם לא מנסים לגעת בזה.
  8. הדבר העיקרי שחסר בסרט הוא הצצה לתוך המרחב הביתי. אין בסרט אפילו סצנה אחת שבה רואים סינים כשהם בבית. רואים אותם רק כשהם בעבודה, בכנסים, בשיעורים, במסעדות, בבריכה. זה חבל כיוון שהסרט לא עונה על השאלה האם ועד כמה ההתנהגות במרחב הציבורי שונה בהשוואה למרחב הביתי, זה שאינו נאלץ להתמודד עם העין הבוחנת תמיד של המנהלים, של העמיתים, של המדינה.

הסרט יצא לאקרנים ב-2021. חבל שנתקלתי בו רק עכשיו. הייתי מציג כמה קטעים ממנו לסטודנטים שלי שאותם לימדתי קורס ב"חשיבה חברתית".

אני פה כדי להביא כסף

טוויטר נוהגת להציג בפניי כל מיני ציוצים של אנשים שאני לא עוקב אחריהם. לפעמים הציוצים האלו מעניינים ולפעמים לא אבל רק לעתים רחוקות אני מגיב להם. אבל לפני כמה ימים נתקלתי בציוץ שעליו התקשיתי שלא להגיב.

כתבתי כך:

לא עדיף לקצר תהליכים ולקנות ישר מניות של חברות סיגריות?".

מי שעומד מאחורי החשבון הזה ענה בקצרה. "לא". לא ויתרתי. "לא מבין למה לא", כתבתי. "אם כבר סרטן בנשמה למה לא בגוף? אם כבר חברה שמכחישה את ההשפעות שלה על בני אדם, למה לא ללכת על המקור? אני אומר תחשוב על זה. שמור על ראש פתוח. מה יש לך להפסיד?"

התשובה שלו היתה פשוטה:

"חבר, אני משקיע כדי להביא כסף הביתה. השאר מעניין, אבל לא במגרש ההשקעות".

עניתי שהוא יכול להיות רגוע; לרגע לא חשבתי אחרת.

נזכרתי בהתכתבות הקצרה הזו כאשר צפיתי בשידורים האינסופיים של הטלוויזיה הישראלית שמדווחת על המלחמה שמתרחשת באירופה בעקבות פלישתה של רוסיה לאוקראינה.

***

הרציונאל מאחורי גיבוש טיס – לפחות כך זה היה בתקופתי – הוא שאם תדחוף את האנשים עד הקצה תגלה ממה הם עשויים. אפשר לטעון שהרציונאל הזה תקף גם בנוגע לדנ"א של גופי תקשורת שברגעים מסוימים מצליחה לשקף את הלך הרוח של החברה כולה. אז הנה שלושה דברים שלמדתי בשעות האחרונות.

ראשית, המרואיינים.

בחלוף 24 שעות מהרגע שהחלו השידורים המיוחדים ואחרי שכל המגישים כבר הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחריהם שגם הם הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחרים ששאלו את אותן השאלות בדיוק וקיבלו את אותן התשובות בדיוק של המגישים שהגישו לפניהם, עורכי המהדורות החלו להזמין לאולפנים את כל מי שאי פעם עבר בטיסת קונקשן דרך קייב על מנת שיספק פרשנות מלומדת בנוגע לשאלה "מה פוטין רוצה?". זה מלמד לא מעט על הרמה של התקשורת הישראלית ועל הצורך הבלתי פוסק שלה בראשים מדברים שימלאו את זמן האוויר בין הדיווח הזה (שלא מחדש דבר) לבין הדיווח הבא (שגם הוא לא יחדש דבר). בימים מהסוג הזה כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו מול מיקרופון.

שנית, הפרובנציאליות.

חלק עצום מהדיונים עסק בשאלה "מה ישראל צריכה לעשות" או לחילופין "כיצד ישראל צריכה להגיב". כל העולם ואחותו מתעסק במלחמה קרקעית ראשונה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אלפי בני אדם מאבדים את חייהם ומיליונים הופכים לפליטים, והשאלה הכי חשובה לדיון באולפני הטלוויזיה היא האם התגובה היבשה וחסרת המשמעות של בנט או לפיד היתה נכונה או לא וכמעט אף אחד לא מסביר שכרגע ישראל, תגובותיה ומחשבותיה לא מעניינות אף אחד – אבל ממש אף אחד.

שלישית, האינטרסים.

לא מעט "מומחים", שאלוהים יודע איזה סלע הרימו כדי למצוא אותם, הסבירו שישראל צריכה לחשוב רק על האינטרסים שלה ולא שלא אף אחד אחר. צחי הנגבי הסביר שזה לא הזמן להיות מוסריים ואנשי השקעות ומומחים לכלכלה הסבירו שאנחנו צריכים לחשוב על האינטרסים הכלכליים הישראלים. "זה סיפור אירופאי", אמר אחד מהם, "אנחנו צריכים לתת להם לסגור את זה בינם ובין עצמם".

זו תשובה פנטסטית בעיניי.

כשהייתי ילד, חשבתי לא פעם על השאלות שהציגו בפנינו בבתי הספר, שאלות כמו מדוע העולם לא נזעק לעזור ליהודי אירופה שעלו בלהבות במשרפות של הנאצים, למה לקח להם כל כך הרבה זמן, מדוע הם לא הפציצו את מחנות ההשמדה אחרי שהם גילו מה מתרחש בהם. כילד לא הצלחתי לנסח תשובות מניחות את הדעת לשאלות האלו ומשום כך הנחתי שמדובר באנשים אכזריים ממש.

אני כבר לא ילד והיום אני כבר מבין שאין צורך להיות אכזרי ממש. כל שצריך הוא לגלות אדישות מוחלטת לסבלו של האחר. כל שצריך הוא להפגין חוסר אכפתיות עמוק ביחס להשלכות של המעשים שלך. אז אני משקיע בפייסבוק. אז? חבר, אני פה בשביל להביא כסף הביתה. אז כובשים מדינה באירופה, אז? אנחנו צריכים לחשוב על חור התחת שלנו ושאחרים ישמרו על חור התחת שלהם. זו רוח התקופה: אדם לאדם זאב.

לא, אני לא חושב שצריך לשלוח את בחורנו הטובים לאודסה אבל מה בנוגע ללהיות בצד הנכון של ההיסטוריה? האם זו בקשה גדולה מדי? מה בנוגע לומר את האמת הפשוטה בנוגע לדיקטטורים שלא מתקרבים לקרסוליהם של הנאצים ועדיין אין להם בעיה לפלוש למדינה אחרת כי, אתם יודעים, היא היתה פעם שלהם?

אתם יודעים מה, עזבו שטויות. בואו נעבור לכתבה שתבדוק כיצד הלחימה באירופה תשפיע על מחיר החופשה הבאה במדריד.

פייסבוק והקנס – חמש מחשבות

רשות הסחר הפדרלית בארה"ב (FTC), עומדת להטיל על פייסבוק קנס של 5 מיליארד דולר בעקבות פרשת "קיימברידג' אנליטיקה" שנחשפה במארס 2018. הפרשה הזו התפוצצה שבועות בודדים לפני ששלחתי את הספר שלי, "קוד סמוי", לעריכה ואז לדפוס ולכן החלטתי להעמיד אותה במרכז פרק הסיכום של הספר כולו.

בחודשים האחרונים אני עוקב אחריה והנה כמה מחשבות בעקבות ההחלטה של ה-FTC.

1. ההחלטה של ה-FTC היא תוצאה של משא ומתן בינה לבין פייסבוק ועל אף שהיא צריכה לקבל את אישור משרד המשפטים האמריקאי לפני שתהפוך לסופית, על פי ההערכות, היא תאושר. האם גובה הקנס הפתיע את פייסבוק? רחוק מכך. פייסבוק הודיעה בעבר כי היא שמה בצד 3 מיליארד דולר כיוון שהיא העריכה שהיא עומדת להיקנס בסכום שינוע בין 3-5 מיליארד דולר.

2. הסכום הזה, 5 מיליארד דולר הוא הסכום הגבוה ביותר שהוטל אי-פעם על חברה בגין הפרה של חוקי הפרטיות בארה"ב. לשם המחשה, הקנס השני בגובהו שהוטל על גוגל בשנת 2012 נאמד אז ב-22 מיליון דולר. גובה הסכום אמור לאותת לחברה שהרגולטור מאוד כועס עליה ולכן הוא הטיל קנס כה גבוה. זו כמובן בדיחה.

פייסבוק רושמת הכנסות של 5 מיליארד דולר בחודש עבודה אחד. למעשה, ברבעון הראשון של שנת 2019, פייסבוק רשמה הכנסות בגובה של 15 מיליארד דולר (כאמור, 5 מיליארד דולר בחודש) ועל אף שלא נעים לשלם סכום שכזה, כאשר מבינים את הפרופורציות ביחס להכנסות החברה, מבינים את הכעס שמגיע מצד המבקרים. הם טוענים, ובצדק, שזו מתנת חג-מולד שהגיעה כבר בקיץ.

אילוסטרציה: מארק צוקרברג עושה פרצוף מופתע

העובדה הזו, שהקנס שהוטל על פייסבוק גבוה פי 227 יותר מהקנס שהוטל על גוגל ועדיין זה לא מדגדג אותה, מצביע על הבעיה העיקרית שאיתה הרגולטור מתמודד: החברות האלו גדולות מדי, עשירות מדי וחזקות מדי. היכולת של הרגולטור להעניש אותן באמצעים כספיים כמעט ולא קיימת.

אם בזה לא די, הניו-יורק טיימס מדווח שעל פי הפשרה בין הצדדים לא יוטלו מגבלות משמעותיות על פייסבוק בכל הקשור לאופן שבו היא אוספת את המידע או משתפת אותו עם אחרים – שתי הסוגיות שבגינן פרשת קיימברידג' אנליטיקה עשתה כל כך הרבה רעש בשנה שעברה.

זה הזכיר לי ציוץ של רואה שחורות מהבוקר שבו הוא מפנה לציוץ של מישהו אחר שבחן את הקוד שפייסבוק שותלת בתוך התמונות שאנחנו שולחים אליה. המסקנה של הבודק, כותב ר"ש, היא זו: "אם הורדתם תמונה מפייסבוק, אפשר לדעת את זה אם תעלו את התמונה בחזרה, או תשלחו אותה בווטסאפ, או שהיא תגיע לאתר אחר כלשהו". החברה הזו, אני אומר לכם, תענוג.

3. סביב מערכת הבחירות האמריקאית נשמעים יותר ויותר קולות מהצד הדמוקרטי שקוראים לפרק את ארבעת ענקיות הטכנולוגיה – פייסבוק, גוגל, אמזון ואפל (גם דונלד טראמפ קורא להגביל אותן אבל זה בעיקר מכיוון שהוא טוען שהן עושות הכל כדי לפגוע בו – כידוע טראמפ לא מתעניין בשום דבר חוץ מטראמפ).

הקנס העצום מצד אחד, וחוסר המשמעות או האפקטיביות שלו מצד שני, ממחיש עד כמה הצעד הזה מחויב במציאות. אם הרגולטור האמריקאי רוצה באמת לטפל בבעיית הברונים השודדים שלו, הוא חייב להתייחס אליהם כפי שהוא התייחס אל הברונים השודדים המקוריים ולטפל בהם באמצעות חוקי הגבלים עסקיים.

כמובן שזה לא עניין של מה בכך. החברות האלו מעסיקות מאות אלפי עובדים, השווי המצרפי שלהן עולה על כמה טריליוני דולרים, הן משקיעות סכומי עתק בלוביסטים ובתרומות והבעיה שהן מציבות בפני ארה"ב היא בעיה פוליטית וכלכליות לא פחות משהיא בעיה רגולטורית.

4. בחודשים האחרונים שמעתי וקראתי מספר טענות ביחס להשפעה האמיתית שהיתה לקיימברידג' אנליטיקה על תוצאות הבחירות. בעוד שיש כאלו שממשיכים להחזיק בעמדה שהיתה לפעולת קיימברידג' אנליטיקה השפעה אמיתית על תפיסת הבוחרים, אחרים טוענים שלמעשה, הם לא הצליחו לעשות דבר והפעולה שלהם לא היתה מבוססת על מדע אמין, תוצאות אמינות או כלים בעלי השפעה.

להערכתי, אנחנו לעולם לא נדע מה היתה ההשפעה האמיתית של החברה על המצביעים האמריקאים ובעיניי זה בכלל לא הסיפור החשוב. הסיפור החשוב הוא מה שנמצא מתחת לפני השטח ולא מה שנמצא מעליו. הסיפור החשוב נוגע לאופן שבו פייסבוק מטפלת במידע שאנחנו מעבירים לה, לאופן שבו היא רואה בו בראש ובראשונה משאב כלכלי שנמצא בבעלותה ואחר כך, כמשאב שניתן לשתף אותו עם גורמים בעלי עניין וזאת כמעט ללא פיקוח או מחשבה תחילה.

מהבחינה הזו, שאלת ההשפעה של קיימברידג' אנליטיקה הרבה פחות משמעותית מההפקרות שהיא חשפה, הפקרות שככל הנראה כלל לא מטופלת במסגרת הפשרה בין הצדדים.

5. הפרשה נחשפה על ידי צעיר בריטי בשם כריסטופר וויילי שהיה מדען הנתונים של קיימברידג' אנליטיקה וסיפק לאובזרבר הבריטי מסמכים ועדות מיד ראשונה על מה שנעשה בחברה. החשיפה של האובזרבר שלטה בכותרות של התקשורת הבריטית והאמריקאית במשך שבועות ארוכים, ובצדק רב.

כריסטופר ויילי

אז נכון, הקנס שהוטל על פייסבוק לא ממש מדגדג אותה וממילא הפשרה עם ה-FTC רחוקה מלפתור את הבעיה העקרונית ועדיין, מעודד לראות איך גם בעידן שלנו, צעיר אחד וכלי תקשורת אחד (שאליו הצטרף גם הניו-יורק טיימס) יכולים לעורר מהומה באמצעות חשיפה תקשורתית ממוקדת, מקצועית ואפקטיבית. כמה חבל שתקשורת מהסוג הזה, וחושפי סודות מהסוג הזה, נדירים במקומותינו.

QODE (אוסטרליה) – סיכום אירוע

האירוע שבו השתתפתי השבוע, QODE בבריסביין שבאוסטרליה, היה מהמם מכל כך הרבה בחינות שקשה לסכם אותו בפוסט אחד בוודאי לא כשאני עדיין בתוך ג'ט-לג חמקמק, ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.

  • האירוע הוא תוצאה של פרויקט של אישה אחת, ג'קי טורנטו, אישה שהיא כוח טבע, שבנתה אותו מאפס ויצרה בכוחות עצמה אירוע ברמה עולמית. עם צוות קטן אבל מחויב, היא הצליחה להביא לכנס, שנמשך יומיים, אנשי ממשל, קרנות הון סיכון, יזמים, יותר מ-150 חברות סטארט-אפ שהציגו בתערוכה שהתקיימה באולם המקביל, מנכ"לים של חברות ענק (את אחד מהם, אנדרו פן, מנכ"ל ענקית הטלקום האוסטרלית, טלסטרה, ראיינתי על הבמה) ועוד. זו היתה תזכורת לכך שכנסים (במקומות אחרים בעולם) יכולים להיות תוצאה של עבודתם של יזמים בודדים ולא של מערכת משומנת של כלי תקשורת שמקדמים בעיקר את עצמם.
  • במהלך הכנס היו כמה הרצאות מעולות ממש. הרצאות של יזמים שמפתחים פתרונות בתחום של איכות הסביבה, בשר-ללא-בשר, עיר חכמה, אינטליגנציה מלאכותית, מכוניות אוטונומיות ועוד. בהקשר הזה צריך לציין את ד"ר רועי צזנה, שהיווה את הצלע השנייה במשולש הישראלי בכנס (עוד על הצלע השלישית בהמשך) ושנשא כמה הרצאות מעניינות לאורך הכנס.
  • קווינסלנד, מדינה עשירה שמתפרנסת בעיקר ממגזר פיננסי, גידולים כמו קני סוכר ובננות ומכריית משאבים טבעיים, מבינה שהיא צריכה למשוך יזמים, אנשי טכנולוגיה וחברות סטארט-אפ על מנת לבנות את העתיד שלה. בשנים האחרונות היא משקיעה מיליארדי דולרים, ממש מיליארדים, בתכניות אינקובציה ובהשקעות ישירות בחברות ובהשקעות עקיפות בתשתיות. מי שמחפש הזדמנות בתחום הטכנולוגיה צריך להביט לא רק לעבר ארה"ב אלא גם לכיוונה של אוסטרליה – ההתרשמות שלי היא שבמדינה צמאים לסוג היזמות והיזמים שיש בישראל בשפע.
  • כשחיים בבית משוגעים קשה לדמיין חיים במקום נורמלי, לפחות עד שמגיעים לאחד כזה. בעיניי בריסביין היא מקום נורמלי במובן הטוב של המילה והיא עשתה לי חשק לחזור אליה פעם נוספת. עם קצת מזל ורצון טוב של הרגולטורים המקומיים, שכמו בכל מקום, לא תמיד מאירים פנים למי שרוצה לעזור להם, QODE יתקיים גם בשנה הבאה ואז, טפו-טפו, זה גם יקרה.
  • המפגש עם האוסטרלים הוא מפגש מגניב למדי. ה-No Worries שלהם מחליף כמעט כל ביטוי שאפשר להעלות על הדעת: "סבבה", "אחלה", "מצוין", "בבקשה", "אין בעד מה", "אין שום בעיה", "בכיף", "שטויות", "בטח", "בשמחה" ועוד שורה של ביטויים שבהם אנחנו משתמשים. מצד אחד, יש בזה משהו קצת שטוח (למען השם, אתם לא יכולים לחשוב על עוד צירופי מילים?!) ומצד שני, הוא מבטא בצורה די מדויקת את הלך הרוח הכללי במקום: "אין בעיה, הכל בסדר".
  • כתבתי בפייסבוק על המפגש עם הקהל האוסטרלי שיש בו משהו מאופק כאשר הוא "קהל" ומשהו מאוד חם כאשר אתה נפגש איתם אחד-על-אחד או בהתכתבויות אלקטרוניות. ועדיין, ביום השני של הכנס, נדמה שהם התרגלו לסגנון הישראלי הקצת פרוע שלי שבהתחלה קצת הימם אותם והתוצאה היתה מפגש תרבותי מצחיק, בלתי אמצעי ומאוד חם. אגב, נפגשתי לשיחת אחד-על-אחד גם עם כמה ישראלים שיושבים בבריסביין דרך קבע. גם המפגש איתם היה פותח-עיניים ומעורר מחשבה ואני בטוח שהוא מהווה תחילתה של ידידות נפלאה.
  • אוסטרליה רחוקה מישראל, אין בכך ספק, והחשש מהטיסות הארוכות היה גדול. לא אחדש דבר כאשר אומר ש"קאת'י פסיפיק" היא חברת תעופה מצוינת ובכל זאת די מרשים לעבור חוויית טיסה אינטנסיבית שמורכבת מכמעט ארבע טיסות כמו-ניו-יורק (מבחינת האורך) שהן לא סיוט מוחלט. המושבים מרווחים, השירות מצוין ואדיב, מערכת הבידור במטוס מושלמת, האוכל טעים ושונה מטיסה לטיסה ומה שיש לו פוטנציאל להפוך לזוועה מתגלגלת הפך לחוויה סבירה ואף יותר מכך. נכון, זה אף פעם לא תענוג גדול לשבת במטוס כל כך הרבה שעות, ועדיין, לא ירדתי או עליתי על שום טיסה כשאני מקלל ומבחינתי זה חידוש עולמי.
  • אל הכנס הגעתי בשל קורא אחד של הגלוב, גלעד גרינבאום, שהיה אחראי על התוכן של הכנס. אחרי התכתבות קצרה בפייסבוק, כמה שיחות טלפון ומבלי שנפגשנו מעולם, סגרנו (בעזרתו האדיבה של דני שביט, מנכ"ל "סמל מרצים"), שאגיע לאוסטרליה. העבודה לפני הכנס ובכנס עצמו היתה אינטנסיבית אבל בזכותו של גלעד, היא היתה משעשעת, מלמדת ומאוד מספקת. אני כל כך לא מצטער שקיבלתי את ההצעה שלו ואם זה תלוי בי, אנחנו ניפגש בהזדמנויות רבות נוספות. כסף בא וגם הולך אבל העבודה עם אנשים שאתה אוהב ומעריך (גלעד וג'קי פלוס כמה חברים אוסטרלים חדשים), העבודה בסביבה תומכת, מפרגנת ומאתגרת שמוציאה ממך את המיטב וכלל לא מרגישה כמו עבודה, שווה, לפחות עבורי, הרבה כסף.
  • מהרבה בחינות ישראל היא חוויה טוטאלית. היא עוטפת אותך מכל כך הרבה כיוונים עד שאתה בטוח שישראל היא העולם. מספיקות חמש דקות מחוץ לישראל כדי להבין שהיא ממש לא העולם (שלושת נהגי המונית שפגשתי במהלך השבוע לא שמעו מעולם על מקום בשם "ישראל", לא יודעים איזו שפה מדברים בה או מה זו "ירושלים"). אני כמובן לא מדבר על טיול בחו"ל שכולנו עברנו בפורמט כזה או אחר, אני מדבר על עבודה בחו"ל – מפגש עם סגנון, תרבות ודרך מחשבה אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בשנה הקרובה אנסה להקדיש יותר זמן ומשאבים למבט החוצה ולפיתוח פרויקטים ואתגרים שאינם בהכרח מקומיים. למעשה, כבר התחלתי. יהיה דיסקו.