תרבות הסטארטאפים – מבט מבפנים

בתקופה האחרונה אני קורא יותר ויותר טקסטים שמציגים את תרבות הסטארטאפים ועמק הסיליקון מבפנים, והמראה, איך לומר, רחוק מלהיות סימפטי. הטקסט האחרון, של אנה ויינר (שאני די משוכנע שזה לא שמה האמיתי), שפורסם באתר האינטרנט של המגזין N+1, הוא טקסט מוצלח במיוחד, גם אם ארוך, והוא גורם לך להצטער שאתה לא יכולת לכתוב טקסט שכזה (טקסט מוצלח אחר מספר את סיפורו של עובד שפוטר מפייסבוק, אבל יש טקסטים רבים נוספים).

כעיתונאי סיקרתי את תעשיית הסטארטאפים בסיבוב הקודם שלה, זה של סוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים. סיקרתי את עלייתה ובעיקר את נפילתה. בשנים האחרונות עמק הסיליקון שוב חוגג אבל בהדרגה, כך לפחות לתחושתי, האוויר החם שוב יוצא מהבלון. לא מדובר, כך אני מבין, בפיצוץ נוסח הפיצוץ שריסק את בועת הדוט.קום, אלא יותר בשחרור הדרגתי, לעתים חרישי יותר ולעתים מעט יותר רועש, של האוויר שמילא אותה. הכסף כבר לא כל כך קל ובעיקר, יותר ויותר קולות מתארים את המרכיבים המגוחכים, האבסורדים ממש, של תרבות חברות ההייטק / עמק הסיליקון / חברות הסטארטאפ. הטקסט של ויינר, כאמור, הוא דוגמה מוצלחת לכך. היא מתארת תרבות צבועה, רקובה, עייפה, כזו שמשחקת את המשחק אבל נשחקת במהירות, נדרסת תחת העומס, שוביניסטית להחריד ומגוחכת בשבלוניות הכאילו מקורית שלה.

ברשימת החברים שלי בפייסבוק יש לא מעט אנשים שקשורים בתעשייה הזו: או שהם מסקרים אותה, או שהם פעילים בתוכה. יש בהם אנשי הון סיכון, יזמים, עובדים מן השורה, מנהלים בכירים, אנליסטים, דוברים, יח”צנים, עיתונאים ועוד. לא כולם כותבים על העבודה שלהם אבל אלו שכותבים עליה עושים זאת תמיד באושר גדול, בשמחה מופגנת, מופגנת כל כך שאני מרגיש כאילו נותנים לי להחזיק צמר גפן מתוק בלי המקל.

בשנתיים האחרונות הייתי עד לכמעט כל כנס טכנולוגי שהתרחש ברחבי העולם מבלי שנסעתי אפילו לאחד מהם. התמונות מהכנסים תמיד נוצצות: כולם מחייכים, שמחים, מאושרים, כולם מתארים בהתלהבות את הדוברים המרתקים שעל הבמה, ומשתמשים במילים כמו “השראה” או “disruption” כאילו היו ו’ החיבור. כמתבונן מהצד אני עובר על התמונות האלו ורואה את אותם האנשים, לבושים באותם הבגדים עם אותם תגי שם ומזוודת טרולי שנגררת אחריהם, ואני מודה לכל האלים, הישנים והחדשים, שאני לא צריך לקחת חלק במפעל הזה.

אין ספק שיש בעולם הזה כמה דברים מסעירים, אין ספק שהוא יכול להזרים לתוכך כמויות מסחריות של אנדרנלין, אבל ליטרים הצביעות שהוא מכיל מוציאים לי את האוויר מהריאות. לפעמים אני מגיע להרצאות בחברות האלו ואני לא יכול שלא לחייך אל מול התרבות שלהם שבעיניי היא כמעט תמיד תרבות מפלסטיק. היא מזכירה לי יותר מכל את לאס-ווגאס: נוצצת מבחוץ אך בודדה מבפנים, זוהרת על פני השטח אבל רדודה להחריד. הלוואי והייתי יכול לגשר על הפער בין הגלאם לבין המציאות, הלוואי והייתי יכול לשחק את המשחק – יש אנשים שעושים לא מעט כסף מהדבר הזה, אבל לתחושתי הייתי קצת מת מבפנים אם הייתי מנסה.

“זה לא שמקומות עבודה אחרים טובים יותר”, מסבירים לי החברים מהתעשייה, “לפחות ככה אתה אדון לזמן שלך, לעצמך”, הסביר לי פעם אחד היזמים, “זה לא כאילו שבאקדמיה טוב יותר”, אמר לי אחר. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שמי שמסתכל על האנשים שהולכים כל בוקר לעבוד בחברת ביטוח או במרפאת חיות, במשרד אדריכלים, עורכי דין או רואי חשבון, במשרד ממשלתי או באקדמיה, חושב שמדובר באנשים חסרי דמיון, שלא מציבים בפניהם אתגרים חדשים, שלא מנסים “להפוך את העולם למקום טוב יותר” (אולי הקלישאה מספר 1 של עמק הסיליקון). יכול להיות שהם צודקים. מי כמוני מכיר את החוליים של עולם העיתונות או ההשכלה הגבוהה. אבל בעיניי, המציאות שלהם מגוחכת לא פחות והיא מתוארת בצורה מוצלחת למדי בפסקה הזו של ויינר:

I attend a networking event at an office whose walls are hung with inspirational posters that quote tech luminaries I’ve never heard of. The posters say things like “Life is short: build stuff that matters” and “Innovate or die.” I am dead. Our interior designer tried hanging posters like these in our office; the front-end engineers relocated them to the bathroom, placed them face to the wall

המקום הכי רומנטי בניו-יורק

המקום הכי רומנטי בניו-יורק, לפחות מהפרספקטיבה של איש תקשורת, הוא ללא ספק “הניו-יורק טיימס”. במסגרת הביקור שלי ושל עמיתי, ד”ר דן ערב, בחוף המזרחי, ביקור במסגרתו נפגשנו עם מספר רב של אנשים מתחומי התקשורת, האקדמיה והתעשייה, ביקרנו גם במערכת הניו-יורק טיימס.

כבר בתחילת הביקור לקחו אותנו לקומה ה-16 שם נכנסו ל”חדר צ’רצ’יל”. מסתבר שארתור סולצברגר היה מעריץ גדול של וינסטון צ’רצ’יל והאמין שהוא הציל את הציווליזציה המערבית. משום כך, בקומת ההנהלה של הטיימס, הוא הקים חדר שלם שמוקדש לאיש הכולל מהדורות ראשונות של ספריו ועוד. באותו החדר תלויה על הקיר גם המהדורה הראשונה של הניו-יורק טיימס. התאריך הוא ה-18 בספטמבר 1851.

בהמשך הקומה תלוי על הקיר הסיפור הגדול שהפך הניו-יורק טיימס לעיתון חשוב ומוכר כאשר עיתונאי העיתון חשפו שערוריית שחיתות עצומה. על הקיר תלוי לא רק הגיליון המקורי אלא גם כל הרשימות בכתב יד שערכו העיתונאים כחלק מהתחקיר שלהם. השנה היא 1872.

קומה אחת למטה, על קיר ארוך מופיעות תמונותיהם של כל העיתונאים של העיתון שזכו בפרסי פוליצר, משנת 1913 ועד היום. מכיוון שאין על הקיר מספיק מקום, התמונות החלו לפלוש לקירות נוספים.

מעבר למסורת שאי אפשר לקנות בכסף ושאי אפשר לשחזר, הארכיטקטורה של הבניין משקפת רומנטיות עיתונאית שקשה שלא להתרגש ממנה. הבניין מחולק לשניים: צד המערכת והצד של מוכרי המודעות, הפרסום, השיווק וכן הלאה. הבניין בנוי כך שאין דרך לעבור מצד אחד לצד השני. משום כך יש צורך לרדת לקומת הקרקע, לעבור לצד השני של הבניין ולקחת מעליות אחרות, נפרדות, שמאפשרות לך להגיע לצד המסחרי. זו ההפרדה מוחשית, פיזית ממש, בין ה-church ל-state שפעם היתה אבן יסוד בעולם העיתונות וכיום הפכה למטרד ממש. למעשה, אפילו העיתונאים שאיתם דיברנו טענו שהזמן שאנשי הטיימס מבזבזים במעליות השונות ודאי עולה לעיתון מיליוני דולרים מדי שנה.

ואז אתה מגיע למערכת עצמה. שלוש קומות מפוצצות במאות עיתונאים, עורכים ואנשי דיגיטל. רק צוות הווידאו של הטיימס מונה 80 איש והוא גדול כמעט כמו כל העיתונאים שעובדים בעיתון “הארץ”. אתה לא יכול להיות עיתונאי ולא להתרגש מחדר החדשות של הטיימס, אתה פשוט לא יכול.

את הביקור חתמנו במחלקת ה-R&D של העיתון, מחלקה שמונה שבעה אנשים בסך הכל מתחומי העיצוב, טכנולוגיה ודיסיפלינות נוספות, שאנשיה חשפו בפנינו פיתוחים מדהימים ממש: משולחן שמאזין לשיחה ומתרגם קול לטקסט בזמן אמת ועד הצגת ויזואלית של מידע בזמן אמת כולל חיתוכים שנעשים על הנתונים בזמן שהם מתקבלים. מהמם.

בניו-יורק טיימס מבינים היטב את הבעיות שלהם, מבינים היטב את עוצמת האיום שיש עליהם, מבינים לא רע את התחרות שאיתה הם מתמודדים ואת היתרונות של המתחרים. הם רחוקים מלהיות מושלמים, רחוקים מלעשות כל דבר בצורה הכי טובה, הם אינם נקיים מטעויות בשיקול דעת וטעויות עיתונאיות. ועדיין, הניו-יורק טיימס הוא בעיניי המקום הכי רומנטי לבקר בו אם אתה עיתונאי בעבר, בהווה או בעתיד.

החלק המעניין הוא שגם מי שעובד בטיימס מבין את זה ולתובנה הזו יש צדדים טובים (אנשים מגיעים לעבודה בתחושת שליחות עמוקה) וצדדים פחות מוצלחים (אנשים מאמינים שהשמש זורחת להם מהישבן ושאף אחד לא יכול עליהם). ובכלל, יש להודות, רומנטיקה זה יופי, אבל לא תמיד קל להתפרנס ממנה.

ועדיין, למרות שהייתי יותר מעשר שנים עיתונאי פעיל והשארתי את הפרק הזה מאחוריי, אם הניו-יורק טיימס יקרא לי לעבוד אצלו, אני ככל הנראה אאלץ להיפרד מכולכם בנימוס, אעלה על טיסה, אנחת במערכת ואתחיל לעבוד כמו משוגע. קשה להתפרנס מרומנטיקה, זה נכון, אבל כמה מקומות עבודה הייתם מתארים במילה הזו, “רומנטיקה”?

ניו-יורק | 3.10.2015

יומולדת שמח לך – סוף סוף חופשי

השיר happy birthday To You הוא אולי השיר המוכר בעולם. רוברט בראונייס מבית הספר למשפטים שבאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון, מספר במאמרו “Copyright and the World’s Most Popular Song” (זהירות, קובץ PDF) כיצד הפך השיר לאחת הדוגמאות הבוטות ביותר לניצול ציני של חוקי זכויות היוצרים הנהוגים בארה”ב, חוקים שגורמים לכך שכל מי שמעז לעשות שימוש כלשהו בשיר הזה, צריך לשלם תמלוגים.

מי שהפנה את תשומת לב העולם לבעייתיות הכרוכה בכך הוא לא אחר משופט בית המשפט העליון האמריקאי סטיבן בראייר, שבעמדת המיעוט שהתנגדה לפסיקת בית המשפט העליון בתיק זכויות היוצרים החשוב ביותר ב-15 השנים האחרונות, “אלדרד נגד אשקרופט”, הסביר מדוע הארכת משך זמן ההגנה שניתן ליצירות המוגנות בזכויות יוצרים ב-20 שנה נוספות חסרת כל היגיון. בראייר הסביר שאם יתקבל החוק החדש (שנגדו עתר אלדרד) יהיה שהשיר happy birthday to you, שנכתב ב-1893, מוגן עד שנת 2030, כלומר לתקופה של 137 שנה. הגנה כה ממושכת, טען בראייר, מנוגדת לחוקה האמריקאית. אלא שבראייר, כאמור, היה בעמדת מיעוט; אלדרד הפסיד והשיר נותר מוגן.

השיר נכתב לכאורה על ידי פאטי סמית’ היל יחד עם אחותה, מילדרד היל. ככל הידוע, היתה זו פאטי שכתבה את המילים ומילדרד את הלחן. אלא שבמקור כתבה פאטי מילים לשיר אחר שנקרא good morning to all. ככל הנראה המילים של השיר הוחלפו ובמאה ה-20 הוא הפך ל-happy birthday to you (האזכור הראשון לכך אותר בשנת 1912).

הזכויות על השיר נרשמו בשנת 1935 על שמה של חברת Summy-Birchard שבשנת 1988, נמכרה לחברת Warner/Chapel Music, כיום חברה בת של “סוני” הגדולה, וזאת תמורת 25 מיליון דולר. ככל הידוע לאורך השנים הניב השיר תמלוגים בגובה של כ-50 מיליון דולר, סכום התמלוגים הגבוה ביותר לשיר בודד.

מאז שבראייר הפנה את תשומת הלב לאבסורד שקיים בכך ששיר העם המוכר ביותר בשפה האנגלית, שמנוגן ומושר בכל אירוע יומולדת בארה”ב ובמדינות אחרות בעולם, מוגן על פי חוקי זכויות היוצרים, מנסים פעילים ועורכי דין לבטל את טענת זכויות היוצרים בה מחזיקה וורנר/צ’אפל. בראונייס עצמו, הציג במאמרו שלוש חולשות לטיעון המשפטי של וורנר/צ’אפל, אחת מהן היא שהחברה שמחזיקה בזכויות על השיר צריכה להוכיח שהיא אכן קיבלה לידיה את הזכויות מהיוצרים המקוריים של השיר ואולם לחברה, ככל הנראה, אין הוכחה מהסוג הזה.

אתמול, 122 שנה אחרי שהשיר בא לעולם (כאמור, תחת שם אחר ומילים אחרות) על ידי שתי אחיות אמריקאיות, פסק שופט בית משפט מחוזי בקליפורניה, ג’ורג’ קינג, שלא נמצאה כל הוכחה לכך ששתי האחיות העבירו את זכויות היוצרים שלהן על השיר לחברה שטוענת שבידיה נמצאות זכויות היוצרים.

וכך, “יומולדת שמח לך”, יצא לחופשי.

זהו מקרה מקסים ומתסכל לאוויליות שנטועה לאורכו ולרוחבו של חוק זכויות היוצרים האמריקאי, חוק שלדרקוניות שלו אין כמעט מקבילה בעולם. משמח לראות שלעתים, אחרי מאבקים ארוכים ומתסכלים, מצליחים לשחרר מתוך ידיו הדביקות של החוק נכסים תרבותיים, גם אם הם דביקים לאוזן כמו happy birthday to you.

פרדריק טיילור סופרסטאר

אחד הספרים שהשפיעו עליי במיוחד במהלך לימודי התואר הראשון שלי היה “אידיאולוגיות הניהול בעידן הרציונאליות” של פרופ’ יהודה שנהב (שמאוחר יותר היה אחד ממנחי התזה שלי). סוציולוגיה ארגונית מעולם לא עניינה אותי במיוחד ובכל זאת, הספר הזה, ובייחוד הפרק על פרדריק טיילור, הימם אותי.

טיילור, שנולד בשנת 1856, הוא אבי שיטת “הניהול המדעי” וכפי שכתב שנהב, הדוקטרינה שלו היא אחת הדוגמאות הבוטות לשימוש אידיאולוגי בשמו של המדע, והמדע שהוא מביא איתו הוא הנדסה שבמרכזה, איך לא, ערך היעילות. העובד אינו נתפס כאדם בעל צרכים רגשיים או חברתיים אלא כמרכיב בתוך המכונה שצריך להביא אותו לדרגת האופטימיזציה המלאה שלו. לשם כך טיילור משתמש בשיטות מדעיות, כמובן שמדעיות, כדי למדוד כל דבר, לפרק ולהרכיב מחדש משימות, לתזמן ולתכנן מחדש את סביבת העבודה ואופן ביצועה.

פרדריק וינסלאו טיילור (1856-1915)

שנהב מספר:

“בעדות לפני ועדת הקונגרס הוא מדגים את אחד מניסויו המפורסמים, אשר בוצעו בעובד בשם שמידט, גרמני מפנסילבניה, אשר עבד במפעל הפלדה בית לחם. טיילור בוחר את שמידט, איש גדול-גוף, אשר נראה רענן גם בתום יום העבודה, ומציע לו העלאה בשכרו מ-1.15$ ל-1.85$ ליום (תוספת של 60%). בתמורה הוא קובע לשמידט הגדלת התפוקה מהעמסת 12.5 טונות פלדה ליום ל-48 טונות (כ-400%). שמידט מצליח לעמוד בכך וטיילור חוגג את ניצחון שיטתו” (עמ’ 57).

בחלוף הזמן הפכה שיטת הניהול המדעי לסדין אדום במדעי החברה, דוגמה מזוויעה לאופן שבו משתמשים בהיפר-רציונאליות ובמדע מדויק כדי להפוך אנשים למספרים, לאובייקט, לנתון בתוך תא בתוך גליון אקסל שאין לו שם ואם יש לו, הוא לא מעניין אף אחד.

נזכרתי בטיילור כאשר קראתי את כתבת התחקיר שפורסמה אתמול ב”ניו-יורק טיימס” ושעוסקת בתנאי העבודה באמזון. הכתבה המהממת הזו מציגה את האופן שבו ג’ף בזוס, מייסד ומנכ”ל אמזון, יצר מערכת מורכבת ומשוכללת שכל תפקידה לדחוק את העובדים אל קצה גבול היכולת שלהם תוך רמיסת האישיות שלהם, חיי המשפחה שלהם ורווחתם האישית.

הכתבה מתארת כיצד עובדי החברה נדרשים, כחלק מהתרבות הארגונית הנהוגה בה, להתלונן על חבריהם, ללא ידיעתם, בפני המנהלים שלהם (הם מסבירים לעובדים איך בדיוק לעשות את זה), לעבוד בשעות מטורפות, להכיר כל נתון ומספר הקשור בתחום התמחותם בעל-פה, ובעיקר להילחם בכל דרך בהרמוניה שיוצרת לטענת בזוס, ארגונים פחות טובים.

 ג’ף בזוס

לצד תנאי עבודה מלחיצים על גבול הבלתי אפשריים (בכתבה מתוארת עובדת ששכרה על חשבונה, וללא ידיעת החברה, עובד בהודו כדי שיעזור לה להזין נתונים לאחר שלא ישנה ארבעה לילות), אמזון מודדת את העובדים בדרכים שונות ומגוונות. במחסנים שלה היא עוקבת באופן אלקטרוני ומדויק אחר כל תנועה (תרתי משמע) של המחסנאים כדי לוודא שהם עומדים במכסה היומית שלהם ומבצעים את עבודתם בצורה אופטימלית. במטה עוקבת אמזון אחר כל דיווח וכל פעולה של כל עובד. הכל נמדד ונשלח אוטומטית לתיק העובד שנבדק בזמן ההערכה התקופתית זאת כדי שהחברה תוכל לבצע פיטורים שיטתיים בקרב העובדים המדורגים במקומות הנמוכים ביותר. שיטה זו, המכונה stack ranking, זכתה לביקורת כה גורפת בחברות אחרות, דוגמת מיקרוסופט, שהפסיקו להשתמש בה. בין השאר היא גורמת לכך שעובדים יוצרים ביניהם בריתות כדי “לקבור” עובד אחר בהערכות שליליות ולשבח האחד את השני. אם זה נשמע כמו “הישרדות”, זה לא מקרה.

כך מתואר בכתבה התהליך הניהולי:

Preparing is like getting ready for a court case, many supervisors say: To avoid losing good members of their teams — which could spell doom — they must come armed with paper trails to defend the wrongfully accused and incriminate members of competing groups. Or they adopt a strategy of choosing sacrificial lambs to protect more essential players. “You learn how to diplomatically throw people under the bus,” said a marketer who spent six years in the retail division

“אתה לומד איך לזרוק בדיפלומטיות אנשים מתחת לאוטובוס”. מדהים.

בכתבה ישנן עדויות רבות לאופן שבו אמזון נפטרת מעובדים שעוברים תקופה קשה בחייהם (הפלה, מחלת סרטן וכדומה) כיוון שהם אינם יכולים להקדיש את כל כולם לחברה. בצוות הניהול הבכיר של החברה אין נשים ובכלל נראה שלהיות אישה, ובוודאי אמא, זה לא גליק גדול כיוון שהן נאלצות, מדי פעם, להיות בבית. בכתבה מצוטטים אנשי חברות כוח אדם שאומרים שהם נזהרים מלגייס עובדי אמזון לשעבר כיוון שהם חונכו להיות כל כך קרביים וחסרי חמלה כלפי עובדים אחרים.

למעשה, באמזון ייצרו מערכת המעודדת דרוויניזם חברתי שמבוססת על מדידה בלתי פוסקת של כל דבר בכל ברגע, לצד הפעלת לחץ פסיכולוגי בלתי פוסק על העובדים לקרוע האחד לשני את הצורה זאת בשם מטרה, כלומר mission, להיות הכי טובים עבור הלקוחות שלהם.

זו לא הכתבה הראשונה שאני קורא על אמזון שמתארת בצורה מהממת את מה שמתרחש בתוך החברה. קשה להכחיש שאמזון היא חברה שטובה עבור הלקוחות שלה (ואנחנו נחשפים רק לקמצוץ מיכולותיה, בארה”ב היא מזמן הקמעונאי הגדול ביותר במדינה), אבל כאשר מבינים את המחיר שהיא גובה מהעובדים שלה כדי שלקוח הקצה שלה ישמח, מתחילים לשאול שאלות באשר לאחריות שלנו כצרכנים. יש מי מאיתנו שמגלים רגישות ביחס למוצרים שמיוצרים בסדנאות יזע כאלו או אחרת במזרח הרחוק. לתחושתי, אמזון היא סדנת יזע שכזו אבל במקום להעסיק ילדים במזרח הרחוק, היא מעסיקה מבוגרים בחוף המערבי של ארה”ב.

אמזון היא דוגמה קיצונית לשימוש בנתונים כדי לנהל עובדים אבל המגמה העקרונית מכה שורש גם במקומות עבודה פחות סטליניסטיים. היכולת הטכנית למדוד כל דבר והטענה ש”מה שלא נמדד לא מנוהל”, מאיימת להמיר את יחסי העבודה, שהם יחסים אנושיים מטבעם, ליחסי הנדסה. באופן אישי אני חושב שמדדים הם עניין חשוב ככלים תומכי החלטה, כאלו המספקים נראות ביחס למתרחש בארגון שעליו אתה מופקד ושמאפשרים לך לגלות היכן אתה נמצא ביחס לאחרים. אבל כאשר המדדים הופכים לחזות הכל ובשמם, ורק בשמם, מתקבלות החלטות, הגורם האנושי מושלך החוצה מתוך המשוואה ובמקומו מומלכת רציונאליות קרה וחסרת נשמה, שרואה בעובד משאב זמני ומתכלה.

לא הייתי רוצה לעבוד בארגון כזה. לא הייתי רוצה לעבוד באמזון. כעת אני כבר לא בטוח שאני רוצה להיות צרכן שלה.

זה כן אישי

כבר הרבה מאוד שנים, מאז שאקיל או’ניל וקובי בראיינט (ולפני כן שושלת מייקל ג’ורדן) שלא ראיתי משחק בגמר NBA. צירוף של לילה ללא שינה ודיוויד בלאט גרם לי לצפות בחלקים במשחק הגמר הראשון של ה-NBA, קליבלנד נגד גולדן-סטייט. לא ממש נהניתי.

הסיבה שלא ממש נהניתי, כך נראה לי, היא שאני מתקשה לראות במה שהתפתח ממשחק הכדורסל כפי שמשחקים אותו ב-NBA, כמשחק מעניין במיוחד. אולי זה תמיד היה כך ואולי זה רק החריף בשנים האחרונות (כאמור, אני לא ממש עוקב), אבל המשחק נראה כמו שתי קבוצות שבהן שחקן אחד לוקח את הכדור מול שחקן אחר, שמונה שחקנים אחרים מסתכלים ואז השניים ההם משחקים אחד-נגד-אחד. זה פשוט משעמם תחת.

נכון, שני השחקנים שמשחקים אחד-נגד-אחד הם שחקנים מהשורה הראשונה. הם אתלטיים, הם מסוגלים לעשות דברים מדהימים, הם אלילים. אבל זה פשוט משעמם לראות ככה משחק שלם. אמנם אצל קליבלנד זה בולט במיוחד עם לברון ג’יימס הבלתי נסבל ולכן בעיניי קליבלנד היא קבוצה הרבה, הרבה יותר משעממת והרבה פחות מוצלחת מגולדן סטייט, אבל נראה שזו הפכה לפילוסופיה בשני הצדדים של המגרש. הפילוסופיה אומרת שיש שני מהלכים במשחק:

א. אני לוקח את הכדור נגד השחקן שלי, מנסה לעבור אותו כשהשאר מסתכלים.
ב. אני חודר פנימה לסל, מוציא את הכדור למישהו שעומד מאחורי הקשת והוא מנסה לקלוע שלשה.

כאמור, יתכן שזה תמיד היה ככה ופשוט לא שמתי לב, אבל לראות משחק שלם שמבוסס על שני תרגילים, זה פשוט לא מעניין. אולי זו לא היצטרפות של מקרים שהשנה כמעט ולא יכולתי לראות משחקים של מכבי תל-אביב בכדורסל עד הסוף כיוון שלא היתה שם קבוצה. תחת זאת היה שם אחד פרגו, שנתנו לו את הכדור ולפעמים הצליח לו יותר ולפעמים הצליח לו פחות. את מי זה מעניין? אמנם על פי רוב בקבוצות המלהיבות בהיסטוריה היה כוכב אחד גדול במיוחד (נראה לי שזה נכון גם בכדורגל) שלעתים האפיל על כל השאר, ועדיין תמיד היתה שם קבוצה מסביבו, היה אירוע קבוצתי.

מעניין האם זה מקרי שדווקא בארה”ב האולטרה-אינדיבידואליסטית, הפך משחק הכדורסל למשחק כל כך אישי ולכן כל כך לא מעניין.