על חשיבות הקהל

קונאן או’בריאן השיק לפני כמה שבועות פודקאסט בשם “קונאן או’בריאן זקוק לחבר” שבו הוא מדבר עם חברים שלו וסלבריטאים שפגש לאורך השנים. באחד הפרקים האחרונים הוא דיבר עם סטיבן קולבר ובמהלך השיחה, שברובה היתה מעניינת, הם החלו לדבר על הקהל, זה שמגיע על מנת לצפות בהם: על קהל טוב וקהל רע ועל האופן שבו הוא משפיע עליהם.

מעטים האנשים שמוכנים לדבר על החשיבות של הקהל, על האופן שבו הוא מגיב או לא מגיב למה שקורה על הבמה ומה קורה כאשר הוא לא מגיב בכלל. מעטים האנשים שמוכנים לדבר על האופן שבו הקהל משפיע על התחושה שלך במהלך ההופעה/הרצאה ולא פחות חשוב מכך, אחרי שהיא נגמרת.

כמי שעמד וממשיך לעמוד מול כמעט כל קהל אפשרי – מעולה, טוב, רע ואפילו נורא – הזדהיתי לגמרי עם מה שהם אמרו. היום אני יודע לחוש את הקהל שנמצא מולי תוך פחות מחמש דקות מתחילת ההרצאה וההשפעה שלו עליי, ואפילו על ההרצאה, דרמטית. משום כך החלטתי לתרגם בתרגום חופשי קטע מהשיחה ובכמה קיצורים מתבקשים.

***

קולבר: אני לא יודע מה איתך כאיש מקצוע, אבל כאשר אני עולה על הבמה, אם הקהל טוב, יש לי יותר אנרגיה כאשר אני עוזב את הבמה.

או’בריאן: בדיוק.

קולבר: אם הקהל רע ואני צריך להדביק אותם אליי ולגרור אותם במשך שעה רק כדי לשמור על אנרגיה גבוהה, אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה את התכנית שלי עוד שבוע.

או’בריאן: טוב זה ממש…

קולבר: זה קשור לקשר האנושי, ואהבה.

או’בריאן: אני כל כך שמח לדבר איתך, כי יש כל כך מעט אנשים שאני יכול לדבר איתם על זה…

קולבר: (צוחק).

או’בריאן: כאשר יש לי קהל טוב, אני מרגיש שאם היתה מחלה בגוף שלי, היא תיעלם אחרי ההופעה. נניח שהיה גדל בתוכי סרטן, אני באמת מרגיש שאם הייתי עומד מול קהל ממש טוב, בתיאטרון טוב, מקליט את התכנית שלי, והקהל היה ממש צוחק והיה לנו קשר טוב, ואז היו בודקים אותי, הם היו מוצאים שהמחלה נעלמה…. אני מסכים איתך במיליארד אחוז שכאשר אני לא מחובר לקהל, שכאשר מדד הנזקקות שלי נמצא באזור האדום כי אני לא מקבל את מה שאני זקוק לו, ואני לא מרגיש מחובר ואת הדבר האורגני הנפלא הזה, אני מרוקן אחר כך, אני לא רוצה יותר לעשות את זה לפרנסתי, אני בא הביתה ואני אומר לאשתי “אני חושב שגמרתי עם זה”. אני חוזר הביתה ולפעמים אני אומר לאשתי “אני חושב שאולי גמרתי עם זה” בכל התקופה שבה אנחנו נשואים, שזה 17 שנה, והיא אומרת לי “כן, אני יודעת. אמרת את זה לפני שלושה חודשים ואז אחרי שני לילות חזרת ואמרת שהצלחת להזיז את מסלולם של כוכבי הלכת באמצעות הקומדיה שלך”…

קולבר: אשתי אומרת לי את אותו הדבר… זה היה, אני לא זוכר, זה היה מתישהו בסתיו האחרון והיו לי כמה ימים חופשיים, והיה לי סתיו די מדכא, מיולי ועד חג המולד מסיבות שקשורות בעבודה, ואמרתי לה “אני, אני זקוק לעמוד מול קהל”. והיא אמרה “מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור?”, ואמרתי לה “את עוזרת לי, מותק, אבל אני צריך לעמוד מול הקהל, אני צריך למצוא מישהו לומר לו את זה, ולומר לו את זה בדרך שתגרום לו לצחוק, ואז אני אוכל להשתחרר מזה, ואז אני לא ארגיש שאני מטורף בגלל שאני חושב כך”, והיא אמרה לי: “אני רוצה שתזכור את זה, את הדבר הזה שאמרת לי עכשיו, בשביל הפעם הבאה שתחזור הביתה ותגיד לי שאתה לא חושב שאתה יכול לעשות עוד שבוע של הדבר הזה”.

המדען העירום

בשנה האחרונה הייתי עסוק בכתיבת ספר חדש, הספר הרביעי שלי, שנמצא בימים אלו בשלבי עריכה וכולי תקווה שיצא לאור בחודשים הקרובים. לפני כמה חודשים נכנסתי לפאב תל-אביבי כדי לשוחח עם בן שני על כמה מהנושאים שבהם עסקתי בכתיבת הספר השיחה התקיימה במסגרת סדרת ההרצאות המכונה “המדען העירום” שהיא חלק מפרויקט “האוניברסיטה המשודרת” של גלי צה”ל.

בשעה וחצי שהיינו שם, הקלטנו שתי תכניות ששודרו לאחרונה בגלי צה”ל. אני חייב להודות שמכל פלטפורמות המדיה שבהן התנסיתי, ואני חושב שהתנסיתי בכולן חוץ מקולנוע, רדיו הוא מדיום שאני אוהב במיוחד ובכל פעם שיוצא לי להתנסות בו באופן אינטימי, אני נכבש ברומנטיקה שלו.

ביקשתי מגלי צה”ל את את קבצי האודיו על מנת שאוכל להעלות אותם גם בגלוב.

מי שמעוניין להאזין לתכנית הראשונה (שודרה במקור ב-11.6.2018), מוזמן ללחוץ כאן.
מי שמעוניין להאזין לתכנית השנייה (שודרה במקור ב-18.6.2018), מוזמן ללחוץ כאן.

אז יש לך מכונת זמן

בחודשים האחרונים אני מאזין לפודקאסט של Radiolab. לפני שבועיים עשיתי מה שאני עושה לעתים רחוקות, מה שכולנו עושים לעתים רחוקות, ותרמתי לפודקאסט וליוצרים שלו כסף. עשיתי את זה כיוון שהפודקאסט הזה ושני מנחיו המעולים, מארחים לי לחברה בנסיעות ארוכות ועושים את זה, ב-98% מהמקרים (יש להם נפילות לעתים ממש רחוקות) בצורה מבריקה ממש. כיוון שהם מעלים תכניות רק אחת לשבוע, בערך, האזנתי לכל התכניות שהם העלו משנת 2013 ואני ממשיך לרדת במורד הארכיון שלהם.

פודקאסט אחר שאני מאזין לו הוא This American Life, גם הוא ממש מוצלח וגם במקרה שלו אני צולל אל תוך הארכיון שלו. אחת התכניות האחרונות שהאזנתי להן, The Leap, משנת 2014, עסקה, בין השאר, בסקר שבוצע בארה”ב ושבדק עניינים הקשורים לטכנולוגיות עתידניות. השאלה האחרונה בסקר שאלה את האמריקאים את השאלה הבאה: “אם הייתם יכולים להשתמש בטכנולוגיה עתידנית אחת, מה היא היתה?”. זו היתה שאלה פתוחה, ללא אפשרויות והסתבר שבמקום הראשון, 9% מהאמריקאים היו שמחים הם היתה להם מכונת זמן. 9% מהאמריקאים, משהו כמו 30 מיליון אמריקאים ציינו את הטכנולוגיה הזו בכוחות עצמם.

אז נניח שיש לך מכונת זמן ונניח שיש לך רק נסיעה אחת, לאן אתה נוסע? האם קדימה, אל העתיד, או אחורה, אל העבר? רוב האנשים, מסתבר, מעדיפים לחזור אל העבר. חלק גדול מהם אומרים: “נחזור אל העבר ונהרוג את היטלר כשהוא עוד ילד” או “נהרוג את אמא של היטלר כדי שלא תוליד אותו” (מסתבר שזו תשובה ממש פופולארית בקרב האמריקאים). אחרים יחזרו לרגע מסוים שהם רוצים לתקן, רגע שבו הם ביצעו בחירה שגויה ויש מי שרוצים לחזור לתקופה מאושרת בחייהם. האנשים האלו הם “אנשי העבר”.

מהצד השני יש את “אנשי העתיד”. מסתבר, שאין הרבה מהם. אולי, כך הסבירו בפודקאסט, זה בגלל שכאשר אתה חוזר לעבר אתה מכיר את העלילה, אתה יודע להיכן אתה מגיע (גם אם אתה חוזר 250 שנה אחורה) בעוד שאם אתה בוחר לנסוע 250 שנה אל העתיד, אתה יכול למצוא את עצמך באמצע שממה רדיואקטיבית שנוצרה כתוצאה מפצצה גרעינית – אתה בעצם נוסע אל הלא-נודע.

ניסוי המחשבה גרם לי לחשוב לאילו מבין שתי הקטגוריות האלו אני שייך. לצערי, אני חייב להודות, שאני שייך לאנשי העבר; אני הייתי חוזר לעבר. אבל מהרגע שאתה חוזר לעבר, אתה צריך להתמודד עם שאלות המשנה: לאיזו תקופה ולאיזו מטרה. אם אתה חוזר לעתיד, אתה פשוט יורה לאוויר שנה, חוגר חגורה, וקדימה, אל העתיד, אבל אם אתה חוזר לעבר, אתה בדרך כלל לא עושה את זה בצורה אקראית; אתה מבקש להגשים מטרה – בין אם כדי לקחת חלק באירוע היסטורי מסוים, כדי לחוות תקופה, ובין אם מדובר במטרה אישית יותר.

שאלת המשנה הזו הובילה אותי לניסוי מחשבה נוסף: אם הייתי חוזר לעבר, האם הייתי רוצה להיפגש עם עצמי הצעיר, ואם כן, באיזה גיל? מה הייתי אומר לעצמי?

אגב, אחת המסקנות שהגיעו אליהן בפודקאסט הוא שניסוי המחשבה הזה מעצבן או סתם לא מעניין אנשים מבוגרים, כלומר קשישים ממש. כשאתה מעלה בפניהם את הרעיון הזה ומבקש מהם תשובה, חלקם הגדול מסרבים לשתף איתך פעולה; הם מבטלים אותו ואומרים שהוא מטופש.

מה שאומר שיש לי עוד שנה-שנתיים להתעסק עם ניסוי המחשבה הזה.

לא יוכל למצוא את אשר אבד

יש כמה שירים שכאשר אני גומר לשמוע אותם, אני מחזיר להתחיל, כדי לשמוע שוב. “זמר נוגה” (“התשמע קולי”) של “החלונות הגבוהים” הוא אחד מהם. הסיבה לכך, מבחינתי לפחות, נורא ברורה: יש לו התחלה ייחודית ומקסימה עם הגיטרה של שמוליק קראוס ויש לו סוף ייחודי ונפלא עם “לדודהההההה” של ג’וזי כץ כאשר ברקע אריק איינשטיין ושמוליק קראוס, שגורמים לך לומר, קצת כמו הטלטאביז, “עוד פעם! עוד פעם!”. וזה בדיוק מה שאני עושה בנגן המוזיקה שלי כאשר אני שומע את השיר באוטו (כפי שקרה לי היום בבוקר).

על הלחן המקסים אמון שמוליק קראוס ואת המלים כתבה המשוררת רחל. ויקיפדיה מספרת כי בשנת 1913 יצאה רחל מארץ ישראל כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטת טולוז בצרפת. בלימודיה פגשה והתאהבה במיכאל ברנשטיין, שהיה מהנדס במקצועו, ואף שקלה להינשא לו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופסקו הלימודים ורחל חזרה לאביה ברוסיה, שם עבדה בבית יתומים. עם תום המלחמה חזרה רחל לארץ ישראל, אולם ברנשטיין סירב להצטרף אליה ונשאר ברוסיה. עד ליום מותה לא פגשה בו עוד.

בגרסה ראשונית של השיר, כך נכתב בוויקיפדיה, הייתה השורה החותמת אותו “כאשר חיכתה סולוויג לדודהּ”. סולוויג הייתה אהובתו של פר גינט, גיבור מחזהו של הנריק איבסן, שחיכתה לו בזמן מסעותיו בעולם, וכינוי זה מופיע במכתביו של מיכאל ברנשטיין לרחל: “הרחק-הרחק חיה סולוויג”; “סולוויג מן הצפון, שהלכה לארץ התמרים”. רחל מסרה גרסה זו לאחייניתה שרה ושאלה אותה לדעתה על השיר, וזו השיבה שלדעתה עדיף לסיים את השיר עם דמות מן הספרות העברית ולא מן הספרות האירופית. בעקבות זאת שינתה רחל את השורה האחרונה ל”כחכות רחל לדודה”, וזאת בהתייחס לסיפור התנ”כי על עבודת יעקב באהבתו לרחל, בנוסף לרמז לשמה של המשוררת רחל עצמה.‏

בביצוע עצמו יש כמה דברים שתמיד משכו את תשומת לבי כמו העובדה שג’וזי כץ שרה בבית השלישי “כבר קרוב היום של דמעות פרידה” אבל מבטאת את המילה “פרידה” לא עם צירה על האות ר’ אלא עם חיריק, ואיינשטיין וקראוס מחרים מחזיקים אחריה.

לפני כמה שנים צץ ביוטיוב תיעוד וידאו נדיר של “החלונות הגבוהים” בהופעה בפריז והחזירה את השיר לתודעה זאת על אף שגם כך הוא נצרב בציבוריות הישראלית כשיר שאותו ביקשה להשמיע רונה רמון, לבעלה אילן, כאשר זה התעורר בוקר אחד על מעבורת החלל “קולומביה”, אותה מעבורת שהתפוצצה כאשר חזרה לכדור הארץ.

האזינו לשיר ותראו באיזו מהירות אתם הופכים לטלטאביז.

ואז דיברנו שעתיים וארבע דקות

את דורון ניר אני מכיר עוד מעט, המממ, כמעט עשרים שנה. הכרנו לראשונה ב”זומביט” ומאז נפגשו דרכינו בכל מיני מקומות, חלקם מקצועיים, חלקם חברתיים. מעבר לעובדה שהוא חבר הוא גם אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, חכמים מהסוג המרגיז לפחות בהתחלה, ואז מהסוג שמעורר הערכה, ואז מהסוג שמעורר קנאה. לפני כמה חודשים הזמנתי אותו לשבת בפאנל בבית הספר לתקשורת והצגתי אותו כחבר שלי. בסוף הפאנל ניגש אליי אחד מאנשי הסגל בבית הספר ואמר לי “יובל, אני גם רוצה שהוא יהיה חבר שלי!”. זה דורון.

אז כשדורון והשותף שלו, ראם, הזמינו אותי לקחת חלק בפודקאסט שלהם, סירוב בכלל לא עמד על הפרק. מהמשרד שבו הם בונים את אפליקציית Happysale, הם מקליטים תכנית שנמשכת כמה שבא להם. אתמול בא להם שעתיים וארבע דקות. אז דיברנו שעתיים וארבע דקות, חלקן משעשעות, חלקן לא ממש מרוכזות (בעיקר מהצד שלי – באתי עייף מדי וטרוד מדי, ולכן הייתי רחוק מלהיות במיטבי) וחלקן עפות לכל מיני כיוונים בלתי צפויים.

את התוצאה אפשר להוריד מכאן (זהירות, קובץ MP3. של שעתיים וארבע דקות) ואפשר פשוט לשמוע כאן.