ואז דיברנו שעתיים וארבע דקות

את דורון ניר אני מכיר עוד מעט, המממ, כמעט עשרים שנה. הכרנו לראשונה ב”זומביט” ומאז נפגשו דרכינו בכל מיני מקומות, חלקם מקצועיים, חלקם חברתיים. מעבר לעובדה שהוא חבר הוא גם אחד האנשים הכי חכמים שאני מכיר, חכמים מהסוג המרגיז לפחות בהתחלה, ואז מהסוג שמעורר הערכה, ואז מהסוג שמעורר קנאה. לפני כמה חודשים הזמנתי אותו לשבת בפאנל בבית הספר לתקשורת והצגתי אותו כחבר שלי. בסוף הפאנל ניגש אליי אחד מאנשי הסגל בבית הספר ואמר לי “יובל, אני גם רוצה שהוא יהיה חבר שלי!”. זה דורון.

אז כשדורון והשותף שלו, ראם, הזמינו אותי לקחת חלק בפודקאסט שלהם, סירוב בכלל לא עמד על הפרק. מהמשרד שבו הם בונים את אפליקציית Happysale, הם מקליטים תכנית שנמשכת כמה שבא להם. אתמול בא להם שעתיים וארבע דקות. אז דיברנו שעתיים וארבע דקות, חלקן משעשעות, חלקן לא ממש מרוכזות (בעיקר מהצד שלי – באתי עייף מדי וטרוד מדי, ולכן הייתי רחוק מלהיות במיטבי) וחלקן עפות לכל מיני כיוונים בלתי צפויים.

את התוצאה אפשר להוריד מכאן (זהירות, קובץ MP3. של שעתיים וארבע דקות) ואפשר פשוט לשמוע כאן.

יומולדת שמח לך – סוף סוף חופשי

השיר happy birthday To You הוא אולי השיר המוכר בעולם. רוברט בראונייס מבית הספר למשפטים שבאוניברסיטת ג’ורג’ וושינגטון, מספר במאמרו “Copyright and the World’s Most Popular Song” (זהירות, קובץ PDF) כיצד הפך השיר לאחת הדוגמאות הבוטות ביותר לניצול ציני של חוקי זכויות היוצרים הנהוגים בארה”ב, חוקים שגורמים לכך שכל מי שמעז לעשות שימוש כלשהו בשיר הזה, צריך לשלם תמלוגים.

מי שהפנה את תשומת לב העולם לבעייתיות הכרוכה בכך הוא לא אחר משופט בית המשפט העליון האמריקאי סטיבן בראייר, שבעמדת המיעוט שהתנגדה לפסיקת בית המשפט העליון בתיק זכויות היוצרים החשוב ביותר ב-15 השנים האחרונות, “אלדרד נגד אשקרופט”, הסביר מדוע הארכת משך זמן ההגנה שניתן ליצירות המוגנות בזכויות יוצרים ב-20 שנה נוספות חסרת כל היגיון. בראייר הסביר שאם יתקבל החוק החדש (שנגדו עתר אלדרד) יהיה שהשיר happy birthday to you, שנכתב ב-1893, מוגן עד שנת 2030, כלומר לתקופה של 137 שנה. הגנה כה ממושכת, טען בראייר, מנוגדת לחוקה האמריקאית. אלא שבראייר, כאמור, היה בעמדת מיעוט; אלדרד הפסיד והשיר נותר מוגן.

השיר נכתב לכאורה על ידי פאטי סמית’ היל יחד עם אחותה, מילדרד היל. ככל הידוע, היתה זו פאטי שכתבה את המילים ומילדרד את הלחן. אלא שבמקור כתבה פאטי מילים לשיר אחר שנקרא good morning to all. ככל הנראה המילים של השיר הוחלפו ובמאה ה-20 הוא הפך ל-happy birthday to you (האזכור הראשון לכך אותר בשנת 1912).

הזכויות על השיר נרשמו בשנת 1935 על שמה של חברת Summy-Birchard שבשנת 1988, נמכרה לחברת Warner/Chapel Music, כיום חברה בת של “סוני” הגדולה, וזאת תמורת 25 מיליון דולר. ככל הידוע לאורך השנים הניב השיר תמלוגים בגובה של כ-50 מיליון דולר, סכום התמלוגים הגבוה ביותר לשיר בודד.

מאז שבראייר הפנה את תשומת הלב לאבסורד שקיים בכך ששיר העם המוכר ביותר בשפה האנגלית, שמנוגן ומושר בכל אירוע יומולדת בארה”ב ובמדינות אחרות בעולם, מוגן על פי חוקי זכויות היוצרים, מנסים פעילים ועורכי דין לבטל את טענת זכויות היוצרים בה מחזיקה וורנר/צ’אפל. בראונייס עצמו, הציג במאמרו שלוש חולשות לטיעון המשפטי של וורנר/צ’אפל, אחת מהן היא שהחברה שמחזיקה בזכויות על השיר צריכה להוכיח שהיא אכן קיבלה לידיה את הזכויות מהיוצרים המקוריים של השיר ואולם לחברה, ככל הנראה, אין הוכחה מהסוג הזה.

אתמול, 122 שנה אחרי שהשיר בא לעולם (כאמור, תחת שם אחר ומילים אחרות) על ידי שתי אחיות אמריקאיות, פסק שופט בית משפט מחוזי בקליפורניה, ג’ורג’ קינג, שלא נמצאה כל הוכחה לכך ששתי האחיות העבירו את זכויות היוצרים שלהן על השיר לחברה שטוענת שבידיה נמצאות זכויות היוצרים.

וכך, “יומולדת שמח לך”, יצא לחופשי.

זהו מקרה מקסים ומתסכל לאוויליות שנטועה לאורכו ולרוחבו של חוק זכויות היוצרים האמריקאי, חוק שלדרקוניות שלו אין כמעט מקבילה בעולם. משמח לראות שלעתים, אחרי מאבקים ארוכים ומתסכלים, מצליחים לשחרר מתוך ידיו הדביקות של החוק נכסים תרבותיים, גם אם הם דביקים לאוזן כמו happy birthday to you.

כל הצופים כבר קמו

החיבור בין מוזיקת רוק למוזיקה קלאסית יכול להניב תוצאות מרתקות. בעולם יש כמה דוגמאות לשילובים בין להקות רוק עצבניות (יותר או פחות) לתזמורות פילהרמוניות מסוגים שונים כמו הדוגמה של אירוסמית’ עם הפילהרמונית של בוסטון, הסקורפיונס עם הפילהרמונית של ברלין, מטאליקה עם הפילהרמונית של סן-פרנסיסקו, קיס עם הפילהרמונית של מלבורן ודוגמאות נוספות.

אם אינני טועה, גם בישראל היו ניסיונות מהסוג הזה אבל רק הופעה אחת נחרטה בזכרוני והיא זו של יהודית רביץ עם התזמורת הפילהרמונית בשנת 2000. חבל שלא עושים חיבורים כאלו לעתים קרובות יותר. אני מתאר לעצמי שזו חתיכת קריעת תחת לעשות עיבודים מוזיקליים לכל כלי התזמורת אבל התוצאה היא לא פחות ממפעימה.

אחד השירים המוצלחים בהופעה של רביץ היה “סוף הסיפור”, שממחיש את הדקויות כמו גם את העוצמה שטמונים בשילוב בין זמרת אדירה לתזמורת במשרה מלאה. לצערי,  הקליפ אינו בגרסת סטריאו. מי שרוצה את גרסת הסטריאו שילחץ כאן ומי שפשוט רוצה לראות את השיר (וגם לשמוע ברמקול אחד) מוזמן ללחוץ על Play.

כוחה של פרשנות

בתכנית ראליטי המוזיקה – כוכב נולד, בית ספר למוזיקה, The Voice, אייל גולן קורא לאמא שלך וכל השאר – שומעים רק לעתים רחוקות שירים מקוריים. יש לכך סיבות רבות כמו העובדה שבחלק מהמקרים מדובר בעוללי מוזיקה שלא כתבו או שרו שיר מקורי בחייהם. אבל מעבר לכך, יש בגרסת כיסוי (cover) שני יתרונות בולטים: היכולת לשיר משהו שכולם מכירים והיכולת לתת לו פרשנות.

פרשנות היא עניין שלעתים זוכה להערכת חסר. רבים מרגישים שכל אחד יכול לתת פרשנות ומשהו שכל אחד יכול לעשות הוא לא משהו שעושים ממנו עניין גדול. אבל האמת היא שפרשנות טובה, בין אם במוזיקה ובין אם בתחומים אחרים, יכולה לטלטל את עולמך. שם טמון כוחם של פסיכולוגים, סוציולוגים, של חברים טובים שנותנים פרשנות למשהו שגם אתה רואה אבל לא בהכרח מבין.

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי על ג’וני קאש וכתבתי שהוא מעולם לא היה כוס הקפה שלי (מאז אפילו התחלתי לשתות קפה) אבל לפני כמה ימים נתקלתי בגרסת הכיסוי שלו לשיר One שאם אינני טועה, בוצע במקור על ידי להקת U2.

הביצוע של קאש, הפרשנות שלו לשיר, כל כך שונה, לפחות בעיניי, מהמקור, שזו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב למילים. זה ביצוע קסום ממש.

Johnny Cash: One
Lyrics

Is it getting better
Or do you feel the same
Will it make it easier on you now
You got someone to blame
You say

One love
One life
When it’s one need
In the night
One love
We get to share it
Leaves you baby if you
Don’t care for it

Did I disappoint you
Or leave a bad taste in your mouth
You act like you never had love
And you want me to go without
Well it’s

Too late
Tonight
To drag the past out into the light
We’re one, but we’re not the same
We get to
Carry each other
Carry each other
One

Have you come here for forgiveness
Have you come to raise the dead
Have you come here to play Jesus
To the lepers in your head

Did I ask too much
More than a lot
You gave me nothing
Now it’s all I got
We’re one
But we’re not the same
Well we
Hurt each other
Then we do it again
You say
Love is a temple
Love a higher law
Love is a temple
Love the higher law
You ask me to enter
But then you make me crawl
And I can’t be holding on
To what you got
When all you got is hurt

One love
One blood
One life
You got to do what you should
One life
With each other
Sisters
Brothers
One life
But we’re not the same
We get to
Carry each other
Carry each other

One…life

One

בחזרה לאריק קלפטון

בשבועות האחרונים אני נוסע באוטו כאשר ברקע אני שומע את מופע ה-Unplugged של אריק קלפטון. הדיסק הזה הוא אחד מחמשת הדיסקים הראשונים שקניתי לאחר שקניתי את מערכת ה-CD הראשונה שלי מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא. מדובר בהופעה חיה של קלפטון שבוצעה במסגרת שורה של מופעי אנפלאגד שארגנה MTV בראשית שנות התשעים. הוא בעיניי אחד הדיסקים המופלאים בעולם כולו (בכלל, כל פרויקט האנפלאגד של MTV הוציא תחת ידיו הופעות מדהימות).

הנה אחד השירים האהובים עליי בדיסק על אף שהוא יוצא דופן בהשוואה לשירים האחרים שהם מלנכוליים יותר, אך מקסימים לא פחות. השיר הזה עושה לך חשק ללמוד לנגן על משהו כדי שתוכל להשתתף בכזו חגיגה של כלי נגינה (אפשר להעביר את הקליפ לדקה 01:10 אז מתחיל השיר).

http://www.youtube.com/watch?v=s4KfO4ewwjo

מי שלא ראה את כל ההופעה, ורוצה לחשוף את עצמו למוזיקה קצת, טיפה יותר מתוחכמת מהארלם שיק, חייב את זה לעצמו. הנה היא כאן במלואה.