מלחמות האקדמיה – מרצים מן החוץ

סטודנטים שנכנסים לכיתה לא יודעים איזה סוג של מרצה עומד בפניהם. למעשה, רובם לא יודעים בכלל שיש “סוגים”. מבחינתם, כל מרצה שעומד מולם הוא “מרצה באקדמיה” שמלמד בחוג, במחלקה או בבית הספר שבו הם לומדים. זה אומר שהמרצה מגיע מוכן לשיעור, הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא נבחר בגלל כישוריו ובסוף הקורס תהיה עבודה או בחינה.

אבל כל מי שנמצא באקדמיה יודע שיש סוגים של מרצים. ראשית, יש מרצים שהם מרצים בתקן, מה שהמל”ג מכנה בשם “מרצים ליבתיים”. אלו מרצים, כמוני, שמקבלים שכר 12 חודשים בשנה ובהתאם למוסד שבו עובדים הם זוכים לקביעות בצורה כזו או אחרת (במקרה שלי היא אחרת. לגמרי אחרת). שנית, יש מרצים המכונים “מרצים (או מורים) מן החוץ”, ממ”חים. הקבוצה הזו מקבלת שכר נמוך ועבודתם מבוססת על סמסטרים. זה אומר שגם אם הם מלמדים בשני הסמסטרים האקדמיים המרכזיים – סמסטר א’ וסמסטר ב’ – הם יקבלו שכר עבור שמונה חודשים בלבד. בסוף סמסטר ב’ מפטרים אותם ואז בראשית סמסטר א’ שוכרים אותם מחדש. או לא. ומה בקיץ? שיחפשו ג’וקים.

המרצים מן החוץ הם עובדי הקבלן של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל (ובעולם) ולמעשה, הרוב המוחלט של המרצים – לא משנה אם מדובר באוניברסיטה גדולה או במכללה אזורית – הם מרצים מן החוץ. אני לימדתי לפני כמה שנים באוניברסיטה בתוכנית שבה למדו מאות סטודנטים אבל אפילו לא איש סגל אחד בתוכנית היה מרצה ליבתי למעט ראש התכנית. כל המרצים, ממש כולם, היו מרצים מן החוץ. אקדמיה באווטססורסינג.

גם המרצים מן החוץ מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. ישנם מרצים מן החוץ שהם אנשי מקצוע, הם מתמחים בתחום מסוים, נניח “עריכת וידאו” והם נחשבים לטובים בתחומם, וישנם מרצים מן החוץ שהם בעלי תואר שלישי, דוקטורים שעל פי רוב לא מועסקים במשרה קבועה במוסד כלשהו. במשך שנים שימשתי כמרצה מן החוץ וזה תענוג די קטן. אתה מדלג ממוסד למוסד, לפעמים באותו היום ממש – חלקם בצפון, חלקם בדרום – פה אתה נותן קורס חובה או בחירה, שם סמינר, מנסה לאסוף כמה שיותר שעות.

מכיוון שמרצים מן החוץ הם עובדי הקבלן של האקדמיה, ישנם מוסדות, בייחוד אלו שמתנהלים כמו עסק כלכלי, שמתנהגים אליהם כמו אל עובדי קבלן מהסוג שמוכר בתעשיות אחרות.

ראשית, מקצצים בשכר שלהם באופן קבוע או מקפיאים אותו באופן כמעט מוחלט. למעשה, כיוון שמדובר בעובדי קבלן, ישנם מקומות שבהם משלמים יותר לעובד קבלן שמלמד בחוג למשפטים מאשר לעובד קבלן שמלמד בחוג לסוציולוגיה. למה? מכירים “ערך שוק”? אז ערך שוק. במהלך השנים שמעתי הסברים מנומקים מאנשי אקדמיה בכירים, כמה מהם בכירים ממש, לצד אנשי עסקים שבקושי גמרו בית ספר יסודי, שצריך לשלם למרצים לפי ערכם הדיפרנציאלי ומשום כך יש מרצים ששווים מעט מאוד – כי כמוהם יש כמו זבל ואפשר “לקנות” אותם לפי משקל – ויש מרצים ששווים יותר. לא, לא בגלל שהם טובים יותר, מנוסים יותר או מוכשרים יותר – הם פשוט מלמדים בחוג יותר נחשב.

אם בזה לא די, ישנם אנשי אקדמיה (את חלקם אתם מכירים) שמתראיינים באמצעי התקשורת ומדברים על זכויות אדם וזכויות העובדים, שכותבים מאמרים ומחקרים, שמופיעים בכנסים ומסבירים שחייבים להגן על קבוצות מוחלשות, אבל כאשר מדובר בזכויות של מרצים מן החוץ, אלו שמלמדים במוסד שלהם עצמם, הם לא רואים אותם ממטר.

כאשר אותם מרצים ליבתיים צריכים להקריב משהו מהתנאים שלהם כדי להגן על מאות המרצים האחרים במוסד, הם מתנגדים בצורה נחרצת, בקולניות ממש. מבחינתם, הם, המרצים הליבתיים, הם צריכים לקבל את כל התנאים ומרצים מן החוץ… מי אלו בכלל? הם פועלים שלקחנו מהכביש. שיגידו תודה שאנחנו מדליקים להם מזגן כאשר הם מלמדים. הצביעות שלהם עושה לי להקיא.

כמובן שעל תנאים נלווים למרצים מן החוץ אין בכלל על מה לדבר. לא קרנות, לא כסף לכנסים, לא עידוד של מחקר. מבחינת המוסד אלו אנשים שקופים כמו האנשים שמנקים להם את המשרד בשעות הערב. הם באים ואז מפטרים אותם ואז אולי שוב שוכרים אותם. אם בא לנו ואם מתאים לנו ושיגידו תודה, חשוב מאוד שיגידו תודה.

צריך להגיד ביושר: ככל הנראה ברוב המקומות לא ניתן לקיים מצב שבו כל המרצים הם מרצים ליבתיים. כלכלית המספרים לא מתיישבים ומוסד אחראי צריך להיות מוסד מאוזן אחרת הוא פשוט לא יהיה. אבל יש הבדל בין מוסד מאוזן למוסד חזירי. יש הבדל בין מוסד שמתנהג בהגינות למוסד שמתנהג בצורה נפסדת. מוסד להשכלה גבוהה שמלמד את הסטודנטים שלו קורסים באתיקה, זכויות אזרח והגנה על מיעוטים, לא יכול להיות הראשון שידרוך על העובדים שלו, שבחלק מהמקרים מלמדים את הקורסים האלו ממש!

חלק מהמנהלים שפוגעים במרצים מן החוץ הם אנשים ברוטליים, אלימים ומטונפים אבל חלקם האחר פשוט מנסה לתמרן בתוך מערכת שעלתה על פסי הקפיטליזם התאגידי. אלו וגם אלו נמדדים על פי החיסכון שהם מביאים, הם מסתכלים על עקומות ואלכסונים, הם מחפשים “החזר על ההשקעה”, בודקים את “ערך השוק” ולכן אם הם יגלו שעדיף לשכור שני עוזרי הוראה בשקל וחצי במקום מרצה מן החוץ עם ניסיון של 25 בתעשייה שעולה שנקל וחצי, הם יעשו את זה בלי להניד עפעף.

היי, חסכנו שקל!

מלחמות האקדמיה – עוזרי הוראה

כאשר נכנסתי לתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, כינסתי את כל הסגל האקדמי, הבכיר והזוטר ואמרתי להם את המשפט הבא: “התמזל מזלי והייתי בכל העמדות שהאקדמיה יודעת להציע: הייתי עוזר הוראה, מרצה מן החוץ, מרצה מן המניין, ראש התמחות וכעת דיקאן ואני אומר לכם באחריות, התפקיד הכי קשה הוא של עוזרי ההוראה”. אני עומד מאחורי המשפט הזה גם כיום.

עוזרי ההוראה (אני נוקט בלשון זכר, אבל כמובן שהכל תקף גם לנשים) הם על פי רוב מאסטרנטים ולעתים דוקטורנטים. חלקם רואים את עתידם באקדמיה בעוד שחלקם פשוט מחפשים הכנסה צדדית בזמן שהם לומדים. המערכת בנויה כך שעוזרי ההוראה תקועים באמצע: מצד אחד המרצה של הקורס ומצד שני הסטודנטים שלומדים בו.

נתחיל במרצים. יש מרצים שמתייחסים אל עוזר ההוראה שלהם כאל המשרת האישי שלהם, זה שבמקרה הטוב צריך להביא להם ספר מהספרייה, במקרה הרע לכתוב את המבחן המסכם ובמקרה הלא פחות רע, להכין להם את המצגות שהם עומדים להציג בקורס בשבוע הבא. כיוון שההחלטה מי ישמש כעוזר ההוראה היא של המרצה הראשי בקורס, עוזרי ההוראה נאלצים לעשות את כל המטלות האלו ולסתום את הפה.

במקביל, יש את הסטודנטים. בעוד שבחלק מהמקרים הקורס מתנהל על מי מנוחות ותפקידו של עוזר ההוראה מצומצם, בחלק אחר של המקרים, הקורס נתפס כקשה (או שהוא באמת קשה) ועוזרי ההוראה נאלצים לטפל בפניות של עשרות סטודנטים, להשקיע שעות על גבי שעות בסיוע ותמיכה שלא לדבר על זה שכיום מצפים מהם להיות זמינים 24 שעות ביממה (“שלחתי לו מייל לפני שעתיים והוא עדיין לא ענה!”, היא תלונה סטודנטיאלית שכיחה בהקשר הזה).

עוזרי ההוראה הם הקו האקדמי הראשון במלחמה על סקרנותם והישגיהם של הסטודנטים. כפי שמרצה רע יכול לחרב קורס שלם, כך גם עוזר הוראה. מצד שני, עוזר הוראה מעולה יכול להפוך את הקורס כולו לחוויה מהממת ולהפוך לאחד האנשים המשמעותיים בחוויה הסטודנטיאלית. מצד שני, בשדה הקרב האקדמי עוזרי ההוראה הם הטוראים: יש הרבה מהם, אין בעיה גדולה להחליף אותם (זה שקר מוחלט, אבל נשים את זה רגע בצד) ולכן אפשר לקצץ להם בתנאים ולדרוש מהם עוד ועוד מבלי למצמץ.

אין פלא לכן, שמהרגע שמכללה הופכת לארגון שרואה בעצמו בראש ובראשונה כעסק, הם הראשונים לחטוף.

אחת ההבטחות של המכללות למועמדים שמתעניינים בלימודים היא שאצלם הם יקבלו “יחס אישי”. “בניגוד לאוניברסיטאות”, כך מסבירים להם כמעט בכל המכללות, “אצלנו לא תלכו לאיבוד. יש לנו מרצים, מנטורים, ממונה על ענייני סטודנטים ועוזרי הוראה והם כולם כאן כדי לעזור לכם”.

זה נכון. בתיאוריה. בפועל מהרגע שמסתכלים על האקדמיה כעסק, אחד המקומות הראשונים שבהם מנסים לחסוך הוא בעוזרי הוראה. ראשית, יש הרבה מהם, אז בואו נקצץ. במקום שיהיה עוזר הוראה אחד לכל, נניח, 100 סטודנטים, נשים אחד על כל 200 סטודנטים.

בנוסף מתחילים לקצץ בשכר שלהם ומעלים את הדרישות מהם כמו למשל להחזיר את הבחינות כמה ימים לאחר שהבחינה הסתיימה. כך, אם פעם עוזר הוראה בדק 100 בחינות, כיום הוא בודק 200, ואם בעבר ניתנו לו שבועיים ואפילו שלושה כדי לבדוק, להעיר, לתת ציונים, למלא את כל זה בקובץ אקסל, להעלות את הקובץ חזרה למערכת ולהביא את ערימת הבחינות חזרה למוסד, כיום יש לו עשרה ימים. כולל שישי-שבת. תפסיקו להתבכיין.

התוצאה: יותר ויותר מרצים עוברים למבחנים אמריקאים, אחרים מקצצים באורך הבחינה (כאשר מדובר במדעי הרוח והחברה) או במורכבותה (בדיסיפלינות אחרות) ואם כל זה לא קורה, הבדיקה הופכת בהגדרה להרבה יותר חפיפניקית והרבה פחות מעמיקה. התוצאה: יותר ערעורים, יותר כעס, יותר תסכול. אבל ערעורים, כעס ותסכול אינם נמדדים במאזן הרווח וההפסד של הארגון. הם לא נספרים, הם לא מתורגמים לכסף וסמנכ”ל הכספים לא מדווח עליהם לדירקטוריון. הם החומר האפל הזה שמסתובב במסדרונות, מרעיל לכולם את הנשמה אבל אינו מדובר או מתורגם למספרים.

הסיפור של עוזרי ההוראה הוא סיפור טוב להבנת המערכת כולה: ההחלטות מתקבלות דרך פריזמה כלכלית-פיננסית בעוד שהמשמעויות האקדמיות שלהן, שאותן קשה להמיר למישור הזה, לא נתפסות כחשובות על אף שהתוצאה שלהן ממארת: תסכול רוחבי של המרצים, של עוזרי ההוראה ושל הסטודנטים עצמם שמרגישים שרימו אותם.

מצד שני, הצלחנו לחסוך עשרת אלפים שקל ואם זה לא הישג, אינני יודע הישג מהו.

מלחמות האקדמיה – פרויקט כלכלי

בעקבות פרסום הטקסט שלי במוסף “הארץ” קיבלתי עשרות תגובות מאנשי סגל הפועלים בעולם ההשכלה הגבוהה בישראל. חלק מהמגיבים ביקשו מידע נוסף על הנחיות המל”ג בעוד אחרים הוסיפו מידע: הם הציגו בפניי תמונה, שחלקה מוכרת לי מהמוסד שבו אני עובד אבל חלקה אחרת ושונה, על מה מתרחש במערכת ההשכלה הגבוהה, ובעיקר, על מה קורה כאשר הפרויקט האקדמי הופך לפרויקט שמנוהל דרך פריזמה כלכלית.

כדי להמחיש את האופן שבו הגדרת המשימה משנה את המשימה עצמה, אני מפנה אתכם לידיעה שפורסמה בשבוע שעבר לפיה “שגרירויות ימדדו לפי הישגים כלכליים“. נעה לנדאו דיווחה כי “שר החוץ ישראל כץ הנחה באחרונה גורמים במשרדו לגבש מדיניות חדשה, ולפיה שירות החוץ יתמקד מעתה בעיקר בקידום יחסיה הכלכליים של ישראל בעולם. זאת, בצל הקיצוץ המתמשך בתקציב ובסמכויות משרד החוץ. לפי התוכנית, הנציגויות והדיפלומטים שבראשן יימדדו לפי הישגיהם בתחום הסחר”.

מהרגע שהשגרירויות נמדדות לא לפי קידום יחסי החוץ של ישראל, הקשרים הדיפלומטיים או התרבותיים, אלא על פי מדדים כלכליים, המערכת כולה זזה לכיוונים חדשים. לנדאו עצמה סיפרה שכץ “ביקש לגייס לקורס הצוערים של המשרד מועמדים רבים יותר בעלי רקע כלכלי” – כלומר כעת, לא רק שהמדידה היא מדידה במונחים כלכליים אלא שגם האנשים שהמערכת מגייסת הם אנשים בעלי נטייה כלכלית.

וכעת לנמשל.

על פי רוב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל הגיעו לעולם על מנת לעסוק בדבר הזה שנקרא “השכלה”. למייסדים היה חזון שעסק בקידום המחקר, קידום ההוראה, מתן הזדמנויות חדשות לאוכלוסיות שבפריפריה – זה לא ממש משנה. מה שחשוב הוא שעל פי רוב, המוסדות להשכלה גבוהה בישראל לא הגיעו לעולם כפרויקט כלכלי-עסקי אלא כפרויקט אקדמי-חינוכי ואפילו, אעז ואומר, ציוני.

ההחלטה של המל”ג להעביר את השליטה במוסדות מאנשי אקדמיה לאנשי עסקים מאפשרת לקבוצה קטנה של אנשים, שהקשר שלהם להשכלה, חינוך או אקדמיה הוא מקרי לחלוטין, לנסח מחדש את הגדרת המשימה של המוסד שעליו הם מופקדים ולא פחות חשוב מכך, את המדדים הקובעים מהי “הצלחה” ומהו “כישלון”.

ניתן לחשוב על כל מיני מדדים להצלחה בתחום האקדמיה – משיעור המסיימים את התואר הראשון, דרך שיעורי ההשמה בשוק העבודה לאחר הלימודים וכלה בשיעור הסטודנטים שממשיכים לתואר שני ושלישי. אבל מהרגע שהאקדמיה הופכת לפרויקט כלכלי, גם המדדים משתנים. כעת מה שחשוב הוא כמה סטודנטים נרשמים למוסד, מהם שולי הרווח של כל חוג ובית ספר והאם ניתן להגדיל אותם. המדדים אינם עוסקים עוד בשאלת איכות ההשכלה אלא בשאלת כמות ההשכלה ויעילותה הכלכלית.

השאלות החדשות משפיעות על שורה ארוכה של ממדים שביחד מרכיבים את המוצר הזה שנקרא “השכלה”: איכות וכמות הסגל האקדמי (בכיר וזוטר), סוג השירות שניתן על ידי הסגל המנהלי, סוג שיתופי הפעולה שאותם המוסד מקדם, סוג ואיכות התשתיות הפיזיות והטכנולוגיות שעומדות לרשות הסגל והסטודנטים, סוג האנשים שעומדים בראשי המוסדות וסגנון הניהול שלהם ועוד.

בכוונתי לכתוב על כמה מהממדים האלו. חלק מהדוגמאות מוכרות לי באופן אישי ואחרות זורמות אליי מכל עבר. ישנם לא מעט אנשים שמוסרים לי מידע אך מבקשים שלא אציין את שמם (פחד ואיומים, מסתבר, הוא כלי ניהולי נפוץ למדי) ומשום כך מדי פעם אכתוב את הדברים בגוף ראשון על אף שהם מבוססים על דברי אחרים ועל מקרים שאינם קשורים כלל למוסד שבו אני עובד. רוצה לומר, הדיון הזה הוא לא דיון ספציפי במקום הספציפי אלא דיון עקרוני בשאלה מה קורה כאשר האקדמיה הופכת לעסק.

מלחמות האקדמיה – קדימון

בימים אלו מתנהלת בביתי האקדמי, המסלול האקדמי המכללה למנהל, מלחמת עולם: המנכ”ל והדירקטוריון פועלים על מנת להדיח את הנשיא בטענה שהוא לא מתפקד בעוד שהנשיא טוען שהם עושים זאת כיוון שהוא חשף מעשי שחיתות של המנכ”ל, חלקם אושרו לו על ידי אותו דירקטוריון שכעת מעוניין בלכתו.

העמדה שלי בנוגע למלחמה הזו לא ממש מעניינת (מה עוד שאני מחזיק בעמדה שהופכת אותי לבלתי פופולרי בשני צדי המאבק) וממילא מלחמות מהסוג הזה קיימות בכמעט כל מוסד להשכלה גבוהה בישראל והן לא נדירות גם בארגונים אחרים. נכון, רמת טירוף המערכות שמאפיינת את המכללה למנהל היא יוצאת דופן, בין השאר בשל הדמויות המעורבות והתרבות הארגונית של המקום, ועדיין, אני מציע לשמור על פרופורציה: המכללה למנהל היא מכללה אקדמית שיושבת בראשון לציון; היא לא סטנפורד, קורנל או MIT.

אבל מאחורי המאבקים האישיים היצריים והמטונפים, מסתתרים כמה סיפורים מעניינים. כמה מהם קשורים באופן ספציפי במכללה למנהל ולדגם הניהול הייחודי שהיא מיישמת. הדגם הזה מושך אנשים מסוימים לעמדות הניהול הבכיר במקום שבתורם מייצרים את מה שבארה”ב אוהבים לכנות בשם “סביבת עבודה עוינת”, שממנה סובלים כולם – גם אלו שמפעילים את הכוח וגם אלו שהם הנמענים שלו.

חלק אחר מהסיפורים הם מבניים ומערכתיים ונוגעים למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ולאופן שבו היא מנוהלת ומפוקחת על ידי המועצה להשכלה גבוהה, המל”ג. בשנים האחרונות יצא לי להיתקל במל”ג כמה פעמים ובכל הפעמים יצאתי נדהם, שלא לומר מזועזע.

מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל היא מערכת חשובה. מדי שנה עוברים תחת ידה יותר מ-300 אלף סטודנטים, כ-230 אלף סטודנטים מתוכם לומדים לתואר ראשון. הסטודנטים מבלים במערכת במשך שנים, חלקם מוציאים יותר מ-100 אלף שקלים על התואר שלהם, לא כולל הוצאות עקיפות הקשורות בלימודים. למערכת תפקיד מרכזי בעיצוב האישיות שלהם ולתפיסת העולם שלהם, יש לה תפקיד מרכזי בכלכלה שכן קיים מתאם ברור בין השכלת העובדים לבין יכולת ההשתכרות שלהם (וישראל מדורגת במקום השני בקרב מדינות ה-OECD בשיעור האזרחים בעלי השכלה תיכונית ואקדמית) וממילא למערכת, כל מערכת, שעוסקת בהשכלה – בין אם גבוהה ובין אם לאו – יש תפקיד חשוב.

מהסיבה הזו שלחתי טקסט שיתפרסם בסוף השבוע הזה במוסף “הארץ”. הטקסט הזה הוא קדימון, סיפור אחד שמשלב בתוכו את שני צדי הסיפור שמוכרים לי ושאותם חוויתי ואני עדיין חווה על בשרי: המועצה להשכלה גבוהה והמכללה למנהל.

אני כותב “קדימון” כיוון שבכוונתי לפרסם סיפורים נוספים שימחישו כיצד המערכת הכל כך חשובה הזו והאנשים שמופקדים עליה, מועלים גם באמונם של הסגל האקדמי והמנהלי שעובדים בה וגם באמונם של הסטודנטים והסטודנטיות שצורכים את שירותיה ומשלמים לה ממיטב כספם.

ניתן לקרוא את הטקסט המלא כאן.

טלי חרותי-סובר היא עיתונאית רצינית

אני עוצר לרגע את העיסוק בדברים שבאמת מעניינים אותי כדי לכתוב על דברים שפחות מעניינים אותי אבל מצחיקים אותי.

היום (21.3.2019) פרסם אביב הורביץ ממאקו, את הטור השבועי שלו “מי נגד מי” ובתוכו חשף סיפור מעניין על טלי חרותי-סובר, יקירת הגלוב, חברה קרובה של היו”ר ועיתונאית משכמה ומעלה.

מסתבר, שחרותי-סובר, שלפני חודשיים פרסמה טקסט מטונף ומטנף במיוחד על המכללה למנהל, העומד בראשה ובית הספר לתקשורת שבעבר שימשתי כדיקאן שלו, קיבלה בחלוף שלושה שבועות (כך רומז הורביץ) צ’ופר על הטקסט המטנף: קורס כמו-אקדמי שאותו היא מעבירה במסגרת הפרויקט הייחודי, Edge-Ucation, של המכללה למנהל. צירוף המקרים הזה לכד את תשומת לבו של הורביץ שביקש ממנה הסברים. ההסברים המלאים נמצאים בטקסט של הורביץ ומטעמי קיצור ושעמום, לא אביא אותם כאן.

באופן לא צפוי, חרות-סובר שרבבה גם את השם שלי לתגובתה כסוג של רמיזה עמומה. בהינתן שלאחר פרסום הטקסט הראשון שלה – זה שטינף על המכללה ועל בית הספר שלי – הפיצו כמה נשמות טובות ובכירות במכללה, שהמקור של חרותי-סובר הוא אני (באמת, כמה חמור צריך להיות בשביל לנסות ולמכור גללי שוורים שכאלו?), שמחתי לראות שכעת רומזת חרותי-סובר שאני הוא המקור של הורביץ. אני ממש הצב ב”צריף של תמרי” שנהג לומר “אני פה, אני שם, אני בכל מקום בעולם”.

בעוד שאני מוכן למחול על כבודי, אני סבור שחשוב שאגיב לרמיזות המכוערות של אביב הורביץ ביחס לחרותי-סובר. על זה אני לא מוכן לעבור בשתיקה.

אני מבקש לקבוע בצורה ברורה ובלי להותיר ספק אצל אף אחד: טלי חרותי-סובר היא לא מושחתת. לא! אם מישהו יגיד לי, שהיא מלמדת במכללה למנהל כדרך, אתם יודעים, קצת להשתיק אותה, אני אגיד לו “לא ולא!”. טלי חרותי-סובר היא אדם שהאתיקה היא נר לרגליו ואי אפשר להשתיק אותה בתמורה לכמה מאות שקלים בחודש. השתגעתם?!

מתוך הסרטון “טלי חרותי-סובר

לכולם ידוע שהיא שומרת הסף, המפקדת העליונה, המנהלת הראשית של האתיקה באקדמיה ובעיתונות הישראלית גם יחד. היא, שרודפת בכל פינה, בכל מזג אוויר ובכל תנאי אחרי הפרות אתיות חמורות של כל מיני מטפלים באספרגוס שמתחזים לדוקטורים, היא לא תמכור את עצמה ואת האתיקה המשובחת והידועה שלה, בשביל קורס במכללה למנהל, קורס שעל אף שהיא עצמה לא דוקטור, עשוי במקרים מסוימים להחליף קורסים שניתנים על ידי דוקטורים אמיתיים. לא ולא! אני לא מוכן לשמוע את זה!

על אף שאינני יכול להדגיש מספיק את אמונתי בפרקטיקות העיתונאיות של חרותי-סובר, אינני רוצה להאריך מדי ולכן אסכם ואומר: הטקסט של אביב הורביץ הוא טקסט קטנוני. הוא מציג עיתונאית רצינית, שפרסמה טקסט רציני, מתוחקר וממוסמך, שנשען על מקורות שעל אף שאין לזהותם, היא מזהה אותם, כעיתונאית מפוקפקת. האם אין לך בושה אביב הורביץ?

בטקסט שלו רומז הורביץ שחרותי-סובר, שהאשימה את אחד המוסדות הגדולים, הוותיקים והנחשבים בישראל כמוסד שסובל מ”צמצומים, ירידה בהישגים ומינויים תמוהים” קיבלה בחלוף שלושה שבועות בסך הכל להעביר קורס כמו-אקדמי והיא עשתה זאת בשמחה, ללא כל בעיה ובהתלהבות גדולה. יש גבול לרמיזות האלו. אי אפשר להסתובב בעולם ולהאשים בצורה מופקרת עיתונאית רצינית. קיימים צירופי מקרים ואם המקרים לא מצטרפים למקריות מקרית הרי שיש הסברים שמניחים את הדעת וטוב עשתה חרותי-סובר שהעמידה את הורביץ במקומו.

למרות תגובתה המשכנעת, אני בטוח שטלי חרותי-סובר תשתמש בכל הערוצים שעומדים לרשותה על מנת להבהיר להורביץ בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא, טלי חרוצי-סוסר, שהמוניטין שלה הולך לפניה בתוך מערכת דה-מרקר ומחוצה לה, לא תמכור את שמה הטוב, את יוקרתה, תדמיתה ועבודתה החשובה בשביל קורס. בייחוד במוסד שסובל מכל כך הרבה כשלים! באמת! בשביל קורס! במוסד כל כך בעייתי! באמת! כמה נמוך אפשר לרדת?!

אני קורא מכאן לאביב הורביץ להתנצל ואם מישהו מהקוראים יעז ללכלך בתגובות על טלי חרותי-סובר אני מודיע לכם: אמחק מיד את תגובתו. יש גבול!

וכעת, נחזור לשידורנו הרגילים.