דרך חדשה

בשלוש השנים האחרונות אני משמש כדיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל. זה בית ספר מפואר, עם היסטוריה מפוארת, סגל מקצועי ומסור בצורה מעוררת השתאות, תכנית לימודים מהטובות שיש כיום באקדמיה הישראלית וסטודנטים שמרגש ללוות אותם ולראות את ההתפתחות שלהם כבני אדם, כסטודנטים, כאנשי אקדמיה ומקצוע לעתיד.

לא רבים מבינים את היקף ומשמעות התפקיד של “דיקאן”. גם אני לא הבנתי.

לשמש דיקאן במכללה כמו המכללה למנהל, זה בעצם לשמש מנכ”ל של “מפעל”. ל”מפעל” הזה יש עשרות רבות של עובדים (מנהליים, אקדמיים, בכירים, זוטרים), יש לו מאות “לקוחות” (סטודנטים), יש לו “מוצרים” (תכניות לימודים), יש לו תקציב, תשתיות, פרוטוקולים לשירות, תכניות פיתוח, שיתופי פעולה, אירועים ועוד. זה תפקיד מרתק שנוגע כמעט בכל תחום שקיים בעולם הניהול. אני ממש שמח שהציעו לי אותו וממש שמח שנעניתי להצעה.

נכנסתי לתפקיד בספטמבר 2014. קדנציה של דיקאן נמשכת שלוש שנים ומשום כך בסוף ספטמבר 2017 תסתיים כהונתי. הגיע הזמן להיפרד.

חוויית הניהול היא חוויה מסעירה. כאשר הודעתי שקיבלתי את התפקיד פרסמתי פוסט שכותרתו היתה “האתגר הגדול בקריירה שלי“. אפילו לא ידעתי עד כמה אני צודק.

כעת, בנקודה שאליה הגעתי, אני מבין מדוע יש כל כך הרבה ספרי ניהול: לא רק בגלל שיש קהל צרכנים רב לספרים האלו אלא גם מפני שאחרי שאתה חווה את החוויה הזו, יש לך אינספור תובנות חדשות, שלא היו לך רק לפני רגע, ובא לך לשתף אותן עם אחרים. גם לי יש כאלו: איך מרימים ארגון שנקלע למשבר, אין מבצעים בו מהפכה, איך בונים צוותים, איך יוצרים אווירה של עשייה, איך מנהלים נכון את הזמן ואת המשאבים, איך מתמודדים עם חיכוכים, איך מתנהלים מול מנהל עוין, איך יוצרים איזון בין כל הלחצים שמגיעים מכל הכיוונים, איך מגייסים כוח אדם ואיך נפרדים ממנו, איך מטפלים בעובדים לא מוצלחים ואיך מקדמים עובדים מצטיינים, איך מתמודדים עם סכסוך עבודה, איך מתמרנים ואפילו צומחים בתוך מגבלות תקציביות ועוד.

אני מניח שביום מן הימים אבקש לחלוק כמה מהחוויות והתובנות שהגעתי אליהן, לעתים דרך הצלחות מתוקות ולעתים דרך כישלונות צורבים. צברתי כל כך הרבה סיפורים שהם יכולים למלא ספר שלם (הממממ).

בשלב זה כל שנותר לי לעשות הוא להודות לאוסף אנשים מדהים מבית הספר לתקשורת ובמכללה למנהל, שליוו אותי וסייעו לי במהלך השנים האחרונות, להיפרד מהסטודנטים שהיו מקור הכוח והמוטיבציה שלי, להתפנות לחופשה לה אני זקוק כמו אוויר לנשימה ולמלא מצברים לקראת הדבר הבא.

אינני יודע עדיין אם אמשיך ללמד בשנה הבאה אבל ברור לי שאני רוצה למצוא אתגר ניהולי גדול וחדש להתנפל עליו. אם יש לכם רעיונות, הצעות ומחשבות לכיוונים עתידיים, אשמח לשמוע אותן, בכל דרך או טכנולוגיה בה תבחרו. בתור התחלה אפשר למצוא אותי ב-yuval.dror אצל ג’ימייל.קום.

הנה זה מתחיל.

(לפוסט ולתגובות בפייסבוק)

עיתונאות כחלטורה – מקרה בוחן

בשבועיים האחרונים החלה כתבת דה-מרקר, טלי חרותי-סובר, לדווח על המתרחש במכללה למינהל. המכללה למינהל נקלעה, למרבה הצער, לסכסוך עבודה. עמדתי האישית ביחס לסכסוך אינה חשובה ובטקסט הזה לא אדון בסכסוך עצמו. הדבר היחיד שארצה לעסוק בו הוא רמת הדיווח העיתונאי שמפגינה חרותי-סובר.

חרותי-סובר מדווחת בהרחבה על מערכת ההשכלה הגבוהה. על הכוונת שלה, בין השאר, אנשים שמתדהרים בתארים לא להם, בעיות במוסדות להשכלה גבוהה ועוד. אין ספק שהמטרה ששמה לעצמה היא ראויה וחשובה. הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל בטקסט שלה, שמתייחס לנושא אותו אתה מכיר היטב, מכיר לפרטי-פרטים, או אז אתה מגלה שרמת הדיוק שהיא מפגינה הוא מתחת לכל ביקורת, וזו לשון ההמעטה הכי ממעיטה שהצלחתי למצוא.

הנה עשר טעויות של טלי חרותי-סובר בשלושה טקסטים נפרדים.

כך נפתח הטקסט הראשון שפרסמה ביום ה-13.11.16:

בשבוע השלישי לשנת הלימודים סוערות הרוח במסלול האקדמי המכללה למנהל בראשון לציון, כאשר  ועד דור א’ של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבתי הספר לתקשורת ומינהל עסקים, מאיים בשביתה. האיום אינו כולל את ועד דור ב’ של המרצים או את הסגל המנהלי, וכן בתי ספר אחרים כמו משפטים, מדעי המחשב או עיצוב.

1. במכללה למנהל אין מרצי דור א’ ומרצי דור ב’. במכללה למנהל יש שני סוגים של הסכמים. הסכם קיבוצי בו כלולים ארבעה בתי ספר והסכמים אישיים בארבעה בתי הספר האחרים (סה”כ שמונה בתי ספר). אני נכנסתי למכללה למנהל בשנת 2010 ומכיוון שנכנסתי לבית הספר לתקשורת, שכלול בהסכם הקיבוצי, נכנסתי מיד ובאופן אוטומטי להסכם הקיבוצי (גם אם הייתי רוצה אחרת, כי אני חושב שמגיעים לי מיליונים, אין לי ברירה).

על פי טלי חרותי סובר, אני, שנמצא שבע שנים במכללה, אני נחשב ל”מרצה דור א'”(כלומר מהוותיקים) בעוד שמרצה ממשפטים או כלכלה, שאינם בהסכם הקיבוצי אך נמצאים יותר מ-20 שנה במכללה, הם “מרצי דור ב'” (מהחדשים, אלו שבאו אחרי דור א’), שלא לדבר על מרצה מפסיכולוגיה שנקלט לפני שנתיים, גם הוא, על פי הטקסט של חרותי-סובר, גם הוא “מרצה דור א'”. במהלך כל הטקסט שלה, מתחילתו ועד סופו, חוזרת חרותי-סובר על עניין “דור א'” ו”דור ב'” למרות שאין לו שחר.

2. למרצים שאינם כלולים בהסכם הקיבוצי אין ועד. אני חוזר, בניגוד למה שחרותי סובר כותבת (“האיום אינו כולל את ועד דור ב’“) למרצים שאינם בהסכם הקיבוצי אין ועד וממילא הם לא מרצים דור ב’.

3. בניגוד למה שחרותי-סובר כותבת (“ועד דור א’ של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבית הספר לתקשורת ומינהל עסקים”) ועד הסגל האקדמי מייצג גם את המרצים בבית הספר למדעי ההתנהגות ובבית הספר לפסיכולוגיה – וממילא אלו לא מרצים דור א’.

4. כותבת חרותי סובר: “המכללה היא מוסד פרטי בו משלמים הסטודנטים כ-40 אלף שקל בשנה”. לא נכון (פרטים בטעות מס’ 8).

5. טרם פרסום הידיעה, חרותי-סובר לא פנתה לד”ר מאיר קוגמן מוועד הסגל האקדמי על מנת לקבל את תגובתו, זאת למרות שהזכירה את שמו בטקסט. למה היא לא פנתה אליו? האם הפרקטיקה העיתונאית לא מחייבת בקשת תגובה מצד מי שמזכירים אותו בשמו? כנראה שלא. התגובה שמופיעה כעת בסוף הידיעה, נוספה שעות ארוכות (אם לא ימים) אחרי פרסומה המקורי.

יום למחרת, פרסמה חרותי-סובר ידיעה שניה.

6. בידיעה הזו כותבת חרותי-סובר: “הוועד, אליו שייכים בעיקר מרצים מבתי הספר למינהל עסקים, תקשורת וכן פסיכולוגיה”. נו, בית הספר לפסיכולוגיה הצטרף להסכם הקיבוצי. אולי בידיעה השלישית היא תוסיף את בית הספר למדעי ההתנהגות. נחכה ונראה.

7. שוב, כל הידיעה מתייחסת ל”מרצי דור א'” ו”מרצי דור ב'”. לא היה ולא נברא.

8. כותבת חרותי סובר: “המכללה למנהל היא גוף פרטי המבקש מהסטודנטים שכר לימוד מהגבוהים בשוק (38 אלף שקל בשנה באופן רשמי, 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד)”. אוקיי, אלו כבר לא 40 אלף שקל אלא 38 אלף שקל, כלומר לא 38 אלף שקל, אלא 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד. איזה כיף לקבל הנחה של 18 אלף שקל בשכר הלימוד בתוך 24 שעות?

היום התפרסמה הידיעה שלישית.

9. כך נפתחת הידיעה:

לפני למעלה מחודשיים הכריזו מרצי דור א’, המיוצגים בהסכם קיבוצי, על סכסוך עבודה מול הנהלת המכללה למינהל. מדובר במרצים מבתי הספר למינהל עסקים (כולל תלמידי ראיית חשבון), תקשורת ומדעי ההתנהגות. מרצים בבתי הספר אחרים – משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד – אינם מאוגדים בהסכם קיבוצי, ולכן אינם צד לסכסוך או לשביתה.

הו! שמחה גדולה. בית הספר למדעי ההתנהגות הצטרף להסכם הקיבוצי. אבל אבוי, בית הספר לפסיכולוגיה, שרק לפני שמונה ימים היה בהסכם הקיבוצי, נזרק ממנו. נראה שככה זה אצל חרותי-סובר, העניינים מתקתקים! הם דינמיים! זזים מהר! בתי ספר נכנסים להסכם הקיבוצי, יוצאים מהסכם הקיבוצי! הופ, אתה מרצה דור א’, רגע רגע, הופ! שביזות, אתה מרצה דור ב’.

10. חרותי-סובר מונה את בתי הספר שוועד מרצי דור א’ (אין מרצי דור א’) מייצג בהסכם – מנהל עסקים, תקשורת ומדעי ההתנהגות – ומונה את בתי הספר האחרים שאינם מיוצגים בהסכם – “משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד“. כמה חבל שבמכללה למנהל יש רק שמונה בתי ספר. אין “עוד“. רק שמונה. סורי. אבל תודו ש”ועוד” נשמע מאוד מרשים! דינמיות, אני אומר לכם, דינמיות.

כאמור, אני נמנע מלכתוב כאן את עמדתי האישית; היא לא רלוונטית. זאת ועוד, אין בכל הטעויות שעליהן הצבעתי משהו שקשור ב”עמדה” או “דעה”, אלא רק בעובדות שעליהן אין מחלוקת ושהופעתן בצורה מעוותת בטקסטים של חרותי-סובר מביכה אותי כעיתונאי לשעבר וכמי שעוסק בהוראת המקצוע בהווה.

ומה עם השביתה? כולי תקווה שהיא תמנע ושאם היא בלתי נמנעת, שתהיה קצרה, ממש ממש קצרה.

תיקון: בפוסט המקורי נכתב ששמה של הכתבת הוא “טלי חירותי-סובר”. שמה של הכתבת הוא “טלי חרותי-סובר” ועם טלי והיוד המיותרת סליחה.

גילוי דעת

ביום רביעי האחרון בצהריים הרגשתי שכבר אי אפשר יותר. שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לכל ראשי החוגים, המחלקות ובתי הספר בכל המוסדות להשכלה הגבוהה בישראל שמלמדים תקשורת. זו שעת חירום, כתבתי להם, ואנחנו לא יכולים לשתוק. בתוך 24 שעות ניסחנו במשותף טקסט, וכל ראשי היחידות, למעט שתיים, חתמו עליו. כעת נותרה שאלת הפרסום שלו.

יצרתי קשר עם עמוס שוקן, מו”ל עיתון “הארץ”. כתבתי לו שאני חושב שגילוי דעת מהסוג הזה, של כל ראשי היחידות שמלמדות תקשורת בישראל, גילוי דעת שמביע דאגה עצומה נוכח הפגיעה בחופש הביטוי של כלי התקשורת בישראל, צריך להתפרסם ב”הארץ” אבל שאין לנו משאבים לפרסם אותו. ידעתי שהבקשה שלי בעייתית. גילויי דעת מהסוג שלנו הוא הלחם והחמאה של “הארץ”, הוא בסופו של דבר הפרנסה של העיתון. ידעתי שרוב הסיכויים שאקבל תשובה שלילית.

אבל עמוס הוכיח פעם נוספת עד כמה הוא יוצא דופן בנוף התקשורת הישראלית, עד כמה הוא מו”ל אחר. אפשר להסכים איתו, אפשר להתווכח איתו, אפשר לאהוב אותו או לא, אבל אי אפשר שלא להעריך את המחויבות שלו לדמוקרטיה. עמוס שוקן הסכים לפרסם את גילוי הדעת שלנו על פני רבע עמוד, בעמוד 4 בעמודי החדשות, על חשבונו, ללא כל חיוב או עלות.

תקשורת, בדומה לשאר הדיסציפלינות של מדעי החברה כמו מדע המדינה, סוציולוגיה או כלכלה בדומה לאמנות, עיצוב או קולנוע, היא דיסציפלינה פוליטית. היא פוליטית לא במובן המפלגתי, של “ליכוד” מול “מחנה ציוני” או ימין מול שמאל. היא פוליטית במובן הזה שהיא עוסקת ביחסי הכוח בחברה. היא מנתחת אותם, מייצגת אותם, דנה בהם, חוקרת אותם, מדברת עליהם. עיתונאים ואנשי תקשורת מלמדים אצלנו ביחידות, הם מלמדים מהו חופש ביטוי, הם מראים עד כמה ריבוי דעות ופעולה חופשית של אמצעי התקשורת, הם תנאים הכרחיים לפעולתם.

אטומים אינם צריכים את תמיכת הפיזיקאים כדי לנוע ואינם זקוקים לאישור הממשלה. מולקולות אינן זקוקות לתמיכה ציבורית והביולוגים אינם נדרשים לצאת להגנתן. אבל אני לא פיזיקאי ולא ביולוג ועיתונאים הם לא אטומים או מולקולות, ומשום כך במאבק הזה על חופש הביטוי אני לא ניטרלי. יש לי עמדה, עמדה אינטלקטואלית וערכית ברורה ומשום כך אני וראשי יחידות אחדות שמלמדות תקשורת, לא יכולים, אדרבא אסור לנו, להישאר בצד כמשקיפים המתבוננים על המתרחש בשתיקה.

גילוי הדעת שלנו הוא לא התארגנות נגד “אנשי ימין” (נתניהו, ליברמן, רגב) או נגד “אנשי שמאל” (ניסנקורן). הוא נגד כל מי שמרים יד, מאיים ומטיל מורא על מי שתפקידם לדווח בצורה חופשית ונקייה מלחצים, על כל מי שתפקידם להציג מגוון של דעות, על כל מי שתפקידם להביע את דעתם. מי שעושה את זה, ולא אכפת לי אם הוא משמאל או מימין, אשכנזי או מזרחי, צהוב או ירוק, צריך דעת שהוא ימצא אותנו, עם כוחנו הדל, מולו. לא שאני חושב שאנחנו מרתיעים מישהו; אני לא נאיבי. אבל אם אנחנו מחנכים סטודנטים על ערכים דמוקרטיים, אנחנו צריכים להיות שם ולהשמיע קול, כאשר אותם ערכים נמצאים תחת איום וסכנה.

remake 2

בשנה שעברה, פחות או יותר באותה התקופה, סיפרתי על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתרגילי ה-remake בבית הספר לתקשורת. אין פלא לכן שגם השנה התייצבתי בכיתה כדי לראות מה עוללו הסטודנטים שלנו. התוצאה, פעם נוספת, מבריקה.

תזכורת: במסגרת התרגיל מתבקשים הסטודנטים לשחזר שתי דקות מקליפ מוזיקה או מקטע קומי (מערכון). הם צריכים לשחזר כל פריים, כל זווית צילום, כל שחקן, כל אביזר, כל חתיכת תפאורה והם צריכים לעשות את זה ללא תקציב הפקה. בתרגיל הם לא רק מתבקשים להציג פתרונות הפקה יצירתיים לבעיות בהן הם נתקלים, הם לא רק נדרשים להפגין יכולות בימוי, עריכה וצילום מעולות, הם גם ובעיקר נדרשים להפגין דיוק.

השנה הציגו הרבה יותר קבוצות והתוצרים של כולם היו מרשימים, מצחיקים ומקצועיים בצורה יוצאת דופן. ועדיין, היו שני קליפים, של שתי קבוצות, שהשאירו אותי ממש פעור פה.

הראשון הוא הקליפ שמשחזר את “נשמה, כפרה, מאמי” (מועדון הקצב של אביהו פינסחוב) ושהופק על ידי סטודנטיות שנה ב’ בבית הספר לתקשורת: שי רסקין, יהל יעקב, דניאל מטרסו ואליעד כהן (הריבוע הקטן מציג את הקליפ המקורי למטרות השוואה). אגב, שני שחקנים בקליפ הזה, הם מרצים בבית הספר.

 

הקליפ השני משחזר את On my way של IZABO, גם הוא בוצע על ידי סטודנטיות שנה ב’ בבית הספר לתקשורת: יעל קורן, קורל דוידיאן ושחר אזולאי. אין אלא להכריז עליהן חולות נפש על שהן בכלל חשבו על הקליפ הזה למטרות שחזור (בהכנת הקליפ שלהן לא נעשה שימוש ב-After Effects אלא רק בתכנת העריכה Premiere).

 

לפעמים לא צריך יותר משתי דקות כדי להבין כמה עבודה, אהבה וכישרון יש בסטודנטים, במקרה הזה אגב, כולן סטודנטיות. מהמם.

עדכון: בהמשך לבקשות הרבות שקיבלתי, להלן קישור לשאר הפרויקטים שהוצגו באירוע.

הם היו הפול ניומן שלנו

לפני קצת יותר משנה חשבתי על השקת סדרה של מפגשים עם בכירי תעשיית התקשורת, שיגיעו לדבר בפני מי שנמצאים בראשית דרכם כדי לחלוק מניסיונם. הדגם העקרוני היה זה של Inside the Actors Studio עם ההתאמות הנדרשות. בעזרת צוות מוכשר ונמרץ הרעיון המקורי שוכלל, תפס צורה והפך ל”הפינצטה”, סדרה מרתקת שתפתח עונה שניה בחודש הבא.

זכרתי מי היה האורח הראשון בסדרת ה-Actors Studio – פול ניומן (לפניו היה אלק בולדווין שהיה סוג של פיילוט). כאשר פול ניומן מגיע לסדרה שכזו, ברור שמדובר בבמה שאתה רוצה לקחת בה חלק. משום כך היה לי ברור שהמפגש הראשון של “הפינצטה” צריך להיות פיצוץ, צריך לתת את האות לכל המפגשים שיבואו אחריו, הוא צריך את הפול ניומן שלו. לנו יש שניים ומשום כך יצאתי לדרך במטרה להשיג את שניהם.

התחלתי עם ירון. עם ירון, הערכתי, לא תהיה בעיה. פדגוג אמיתי ואוהב מפגש בלתי אמצע עם קהל, ירון היה הקליינט הקל. אבל כדי להשיג את האפקט שרצינו היינו צריכים את שניהם, את ירון ואת מוטי ביחד, על אותה הבמה. כאשר שוחחתי עם ירון והצגתי בפניו את הרעיון שאלתי בחשש “תגיד, אתה חושב שמוטי יהיה מוכן לבוא?”. “אני חושב שכן”, ענה ירון. “תרים לו טלפון”.

חלפו יומיים עד שמצאתי את העוז לעשות את זה. לא שפחדתי ממוטי – מוטי מעולם לא הטיל עליי אימה (וזה לא שהוא לא ידע להטיל מורא – הוא בהחלט ידע) – אבל בתוך תוכי הבנתי שהשיחה הזו תהיה ה-make or break של הסדרה כולה ולשם כך אצטרך להציג טיעונים משכנעים שמסבירים את חשיבות העניין.

הוא ענה לטלפון במהירות. התחלתי להציג בפניו את הרעיון אבל כבר באמצע המשפט השני הוא עצר אותי ואמר “יובל, עזוב אותך. אנחנו בדרך כלל מסרבים לכאלו הזמנות אבל בשבילך נבוא לאן שאתה רוצה ומתי שרק תגיד”.

והם באו, שניהם, מתי שביקשנו. הם עלו על הבמה וכבשו את האולפן, אותי ואת הסטודנטים, תוך חצי דקה. הם שיתפו פעולה עם המשחקים שרצינו לשחק איתם, עם ההפעלות של הקהל, הם היו הפול ניומן שלנו. אחרי שהם הגיעו, לא היה אורח אחד שסירב להזמנה.

כמה ימים אחרי המפגש עם מוטי וירון ניגשה אליי סטודנטית ואמרה לי שהיא ממש נהנתה ושהיא לא מבינה את מי שלא הגיע לאולפן (שהיה, אגב, מלא עד אפס מקום). אמרתי לה שגם אני לא מבין. “הם לא יהיו פה לנצח, את יודעת. אם זה ללמוד מהם, זה ללמוד מהם עכשיו”.

אנחנו לא נוהגים להעלות תכניות שלימות לערוץ היוטיוב של בית הספר לתקשורת, אלא רק כמה קטעים קצרים וערוכים. אתמול ביקשתי להעלות לערוץ שלנו את המפגש כולו, כמעט שעה וחצי של שאלות ותשובות. התיעוד המלא מופיע בתחתית הפוסט ואפשר לצפות בו גם אם תלחצו כאן.

למרבה התסכול האישי שלי, לא אוכל להשתתף מחר בלוויה של מוטי וגם לא בשבעה. בחצות אני עולה על טיסה לארה”ב, שאת המועד שלה אינני יכול לשנות, לכמעט שבועיים של פגישות, סיורים מקצועיים ועבודה. את מוטי אבקר כאשר אחזור ומן הסתם גם מאוחר יותר; אחרי הכל, אנחנו כמעט שכנים.

לבי ומחשבותיי עם משפחתו של מוטי, עם חברו הטוב ירון, ועם חבריי היקרים לצוות המוכשר והכואב של “לונדון את קירשנבאום”. אני מאחל לירון עוד הרבה הרבה שנים של בריאות ופעילות תקשורתית ענפה ומודה מעומק הלב לשניהם על הנדיבות והמתנה הנפלאה שהשאירו לבית הספר שלנו לפני קצת פחות משנה.