remake

ההפתעות הכי מענגות שיש לי בתפקיד קשורות ברגעים שבהם אני נחשף לפרויקטים, קורסים, סדנאות שבהן מתרחש נס קטן. לעתים הנס הוא ממש גדול. שלשום הוזמנתי להשתתף בהגשה של פרויקט “remake” במסגרת סדנה בה משתתפים סטודנטים שלוקחים חלק ב”ערוץ פיתוח תוכן”. המטלה של הסדנה, שמועברת על ידי עינת שמיר, היא לבחור קליפ מוזיקה ישראלי ולשחזר אותו, לעשות לו remake, וזאת תוך חמישה שבועות.

על פניו זה נשמע לא ממש מסובך ולא ממש יצירתי. אחרי הכל, מה החכמה הגדולה ב”להעתיק” משהו שמישהו אחר עשה ולעשות עוד אחד ממנו? בפועל, זה תרגיל מדהים בהפקה, צילום, עריכה ובעיקר ביצירתיות. על הסטודנטים נאסר להוציא אפילו שקל אחד מכיסם ואם במקרה הם צריכים להוציא כסף, הרי שהם חייבים למצוא ספונסר – כמו בהפקה אמיתית.

הסטודנטים התחלקו לשלוש קבוצות ושלשום, כאמור, הם הציגו את התוצרים שלהם שהותירו אותי פעור פה. הם פירקו כל קליפ למרכיביו הקטנים ביותר, ניתחו כל פריים, נדרשו לשחזר כל תלבושת, כל תפאורה, כל תסרוקת, כל זווית צילום והתוצאה היא לא פחות ממדהימה. לא פלא שהסטודנטים הודו שהם יצאו מהתהליך הזה אנשים שונים לגמרי.

בקישור הבא תוכלו לראות את ה-remake של “נדל”ן: לא כוחות”. הסטודנטים תיארו את הטירונות שהם עברו כדי לשחזר כל פרט, כולל החליפה המשונה של מרינה מקסימליאן בלומין (הם לא מצאו אותה. הם קנו חליפת אדידס לבנה, שלחו אותה לתופרת שעשתה עבורם את הקרעים ואז צבעו אותה בעצמם), שלא לדבר על הצורך שלהם לצלם באותו הלוקיישן את הקליפ שלהם וללמוד את המילים החצי-רוסיות חצי-ג’יבריש של השיר הזה.

(מומלץ להגדיל על מסך מלא. בפינה השמאלית התחתונה מוצג הקליפ המקורי)

שני הפרויקטים האחרים שיחזרו את “עכשיו טוב” של גלעד שגב שכדי לשחזר אותו הם השתלטו על צימר בצפון למשך סופשבוע, ואת “אהבה” של אפרת גוש, קליפ בו נעשה שחזור של כל התלבושות של גוש, פעם נוספת, בתקציב אפס.

אולטרה מגניב ומרשים ברמות אחרות.

אתם רוצים שנדע עליכם

בעולם הפרסום פועלת אקסיומה לפיה ככל שהמפרסם יכיר אתכם טוב יותר, כך הוא יוכל למכור לכם טוב יותר. זו אקסיומה כי אכן לא באמת צריך להוכיח אותה. ברור לגמרי שהסיכויים של מי שלא מכיר אותי למכור לי משהו, קטנים מהסיכויים של מי שמכיר אותי: הוא יודע מי אני, בן כמה אני, מה התחביבים שלי, הנטיות שלי, הוא יודע במה אני מתעניין, אילו מותגים קניתי בעבר.

עדי סופר תאני, מנכ”לית פייסבוק ישראל, היתה האורחת האחרונה של מפגשי “הפינצטה” שהתקיימו במהלך סמסטר א’ בבית הספר לתקשורת. במהלך המפגש היא העלתה את הטענה שפייסבוק הפכה לכיכר העיר החדשה ושבכיכר העיר החדשה, בדומה לזו הישנה, אין רק אנשים אלא יש גם חנויות, יש שלטי פרסומת יש מותגים. למעשה, הטענה שלה היא שאנחנו רוצים שכך תיראה כיכר העיר אחרת יהיה לנו משעמם. החיים שלנו מורכבים מחיי חברה ומחיי מסחר, מלדבר עם חברים ומשופינג.

מכיוון שכולנו רוצים “חוויית קנייה” מוצלחת ולא מבאסת, הרי שזה אינטרס שלנו שפייסבוק, כמי שמארגנת ומתפעלת את כיכר העיר, תדע עלינו יותר. זה אינטרס שלנו שהיא תכיר אותנו כדי שהוא תוכל להציף על הקיר שלנו את הדיווחים הכי רלוונטיים לנו, את הדיונים הכי מעניינים, את קטעי הווידאו והתמונות הכי מוצלחים. אנחנו נותנים לפייסבוק, טוענת סופר תאני (מבלי לומר את זה במילים האלו, כמובן), להיכנס לעצמות שלנו כיוון שזה משתלם לנו. בין אם מסכימים עם הטענה או לא, היא בהחלט מעוררת מחשבה; אני, למשל, תמיד חשבתי שאני נותן לפייסבוק להיכנס לי לעצמות כי אין לי ברירה.

במהלך המפגש עם סופר תאני עלו עניינים נוספים כמו מהן המיומנויות הנדרשות כיום מאנשים שרוצים להיכנס ולעבוד ב”תקשורת החדשה”, שרוצים להתמודד עם המדיה הדיגיטלית: מה הם צריכים ללמוד, מה הם צריכים לדעת, אילו אנשים הם צריכים להיות. כבונוס, היא סיפרה לסטודנטים איך היא הצליחה להשיג את העבודה בפייסבוק: סיפור שיש בו מזל, שקר לבן ומטוס אחד שהיא לא היתה אמורה להיות עליו.

העונה הראשונה של “הפינצטה” היתה מרגשת ומרתקת. בימים האחרונים כבר התחלנו לעבוד על העונה השניה. האורחת הראשונה כבר נתנה את הסכמתה.

להיות במיינסטרים זו לא מטרה

עיתון “הארץ” ו”ישראל היום” הם כלי התקשורת שמושכים הכי הרבה אש בישראל. “ישראל היום” מעצבן אנשים בגלל שהם סבורים, במידה רבה של צדק, שהוא עיתון שיש לו אג’נדה אחת: לקדם את האג’נדה של בנימין נתניהו. “הארץ” מעצבן אנשים בגלל שהם סבורים, במידה רבה של צדק, ש”הארץ” אוהב לעצבן אותם.

אלוף בן, עורך “הארץ” הגיע אלינו אתמול לאולפן “הפינצטה”, וענה על שאלותיו של שלומי ברזל, שהנחה את האירוע, ושאלותיהם של הסטודנטים. הוא טען בתוקף כי למרות מה שחושבים על העיתון, אין בו מרכיבים אנרכיסטים. “קשה לטעון כלפי עיתון בן 100 שנה שהוא אנרכיסט”, אמר. לדבריו, ל”הארץ” יש עמדה ולא פעם הוא מוצא את עצמו תומך בה לבדו אבל בניגוד לכלי תקשורת אחרים, זה לא נורא מטריד אותו.

בן טען כי לאורך ההיסטוריה התרחשו לא פעם מקרים שבהם עמדה, שהיתה ממוקמת במרכז הקונצנזוס, במרכז המיינסטרים, התחלפה בעמדה אחרת, הפוכה לגמרי. כדוגמה הוא הציג את העמדה של הטיימס הלונדוני ביחס להצבעת נשים, זו שהיתה אסורה על פי החוק הבריטי עד לראשית המאה העשרים. הטיימס , טען, התנגד בתוקף להצבעת נשים. אז? אז להיות במיינסטרים, הסביר, זו לא מטרה בפני עצמה, אפילו בעידן שבו יש רגישות יתר להכנסות, אפילו בעידן שבו יכולה להתרחש סערת פייסבוק (שלטענת בן הפתיעה את העיתון) הקוראת לבטל מנויים בגלל מאמר אחד של כותב אחד, גדעון לוי.

קשה לומר שאני אובייקטיבי. כמי שעבד בעיתון “הארץ” קרוב לחמש שנים, אני קשור לעיתון גם בביוגרפיה האישית שלי וגם באופן שבו אני תופס את עבודת העיתונות והעיתונאי. זה לא אומר שאין לי ביקורת על העיתונות – כמובן שיש לי – אבל לפחות הוא עיתון.

את הסטודנטים, אגב, אני לא בטוח שבן הצליח לשכנע. רבים מהם הגיעו לאולפן במטרה לאכול לו את הראש. בסופו של דבר נמצאה החלופה המתאימה והאירוע הסתיים באכילת סופגניות.

קול קורא למרצים דיגיטליים – תשע”ו

זו השנה הרביעית שאני משתמש בבמה זו כדי לפרסם “קול קורא” המזמין מרצים להגיש את מועמדותם לעבודה בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל. הקריאה הוכיחה את עצמה; קיבלנו פניות ושכרנו מרצים נהדרים. בעבר פניתי למרצים המסוגלים להעביר קורסים מסוימים כמרצים מן החוץ (לדוגמה, קורס בעריכה גרפית). השנה הקריאה שונה. בית הספר לתקשורת, שעובר תהליך של שינוי והתחדשות, מגייס מרצים קבועים בתקן.

אי לכך אודה לכל מי שיכול להפיץ קריאה זו ובמקביל להפנות מרצים מתאימים למידע המופיע כאן ולעודד אותם לשלוח מועמדות. במקביל לגיוס מרצים בתקן, אנחנו מחפשים גם מרצה/מרצים בתחום ספציפי. להלן הפרטים המלאים שיפורסמו בימים הקרובים גם בערוצים רשמיים יותר.

(שימו לב: יתכן שבחודשים הקרובים יפורסמו כאן קולות קוראים נוספים).

קול קורא 1

בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל מגייס מרצים בתקן בדרגת “מרצה” או “מרצה בכיר”, בעלי התמחות, ניסיון ומחקר בתחומי הדיגיטל, מובַּייל, מדיה חדשים, טכנולוגיות תקשורת וחברה וכדומה.

דרישות התפקיד:
* בעלי תואר שלישי, או מי שצפויים להיות בעלי תואר שלישי עד לשנת הלימודים תשע”ו, בתקשורת, סוציולוגיה, לימודי תרבות, מנהל עסקים, מדעי המחשב וכדומה ושיש להם זיקה ברורה לתחומים שפורטו לעיל.
* בעלי יכולות מוכחות בתחום היזמות האקדמית.
* מרצים מעולים.

מועמדים מתאימים מוזמנים לשלוח את הפרטים הבאים:
א. קובץ קורות חיים או תלקיט אקדמי (פרוטפוליו).
ב. סקרי רמת הוראה מהשנתיים האחרונות.
ג. רשימת קורסים שהועברו על ידם וסילבוסים מתאימים.
ד. רשימת קורסים אותם יהיו מעוניינים להעביר בעתיד.
ה. המלצות.

את המידע יש לשלוח בדואר אלקטרוני בלבד לכתובת work.mschool@gmail.com. פונים מתאימים יוזמנו לראיון אישי. תקופת הראיונות תחל בפברואר 2015.

תחילת עבודה: שנת הלימודים האקדמית תשע”ו.

* פנייה זו מיועדת לגברים ונשים כאחד.

קול קורא 2

בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל מגייס מרצים בעלי התמחות בתחום הקריאה, ניתוח וניהול של דוחות אנליטיקס (דוגמת “גוגל אנליטיקס”) הכוללים ניתוח והבנה של מידע אודות דפוסי שימוש באתרים, נתונים אודות גולשים, המרות, ניהול קמפיינים מקוונים ועוד.

דרישות התפקיד:
* בעלי ניסיון בהוראה.
* מרצים מעולים.
* אלופי עולם בתחום האנליטיקס.

מועמדים מתאימים מוזמנים לשלוח את הפרטים הבאים:
א. קובץ קורות חיים.
ב. סקרי רמת הוראה מהשנתיים האחרונות (במידה ויש).
ג. הצגת מתווה של קורס/סדנה סמסטריאלי בני 13 מפגשים (אורך כל מפגש שעה וחצי).
ד. המלצות (במידה ויש).

את המידע יש לשלוח בדואר אלקטרוני בלבד לכתובת work.mschool@gmail.com. פונים מתאימים יוזמנו לראיון אישי. תקופת הראיונות תחל בפברואר 2015.

תחילת עבודה: שנת הלימודים האקדמית תשע”ו.

* פנייה זו מיועדת לגברים ונשים כאחד.

להיות איש חדשות

בהדרגה אני מבין שמפגשי “הפינצטה” שמתקיימים מראשית הסמסטר בבית הספר, הם הרגעים האהובים עליי בשבוע. יש לי תחושה שאני לא היחיד שמרגיש כך. אני ממש מחכה להם.

שלשום הגיע לאולפן הטלוויזיה שלנו אבי וייס, מנכ”ל חברת החדשות של ערוץ 2 והעורך הראשי שלה. וייס הוא אחת הדמויות המשפיעות ביותר על סדר היום התקשורתי (בשלב מסוים קראתי לו “הדוגמן של תיאוריית סדר היום”) ולמרות זאת הוא דמות שאינה מוכרת לציבור הרחב. הוא כמעט ואינו מתראיין אבל הוא הסכים להגיע אלינו ולהקדיש לנו שעה וחצי של שאלות ותשובות, חלקן, בעיקר אלו של הסטודנטים, היו נוקבות.

עבדתי כחצי שנה עם אבי וייס בתקופה שבה הייתי בחדשות ערוץ 2 וזו היתה חוויה מרתקת מאין כמוה ומאז, שמרנו על קשר. הוא אחד מאנשי התקשורת האהובים עליי, לא רק מכיוון שאני חושב שהוא איש מפוצץ בכישרון, אלא גם מכיוון שיצאתי מכל האינטראקציות שהיו לי איתו כשאני לומד משהו. תמיד למדתי משהו.

כמו במפגש הקודם עם לונדון וקירשנבאום, המפגש היה עמוס בתובנות, סיפורים על הדרך שבה מתקבלות ההחלטות מאחורי הקלעים ולא מעט קטעים מצחיקים. הקטע שנגע לליבי באופן אישי היה כאשר תיאר כיצד נראה הקונטרול של חברת החדשות ברגעים בהם נודע שרבין נרצח. הוא בעיקר חשף את המשמעות האמיתית של להיות איש חדשות, של להיות עורך חדשות בטלוויזיה.

ברגעים אלו אנו עורכים כמה קטעי וידאו מתוך המפגש ואני מקווה שהיום-מחר, אוכל להוסיף לפוסט זה קישור אליהם. בינתיים, הנה טיזר קצר בו וייס מספר מה קורה כאשר ערד ניר מדבר ב”אולפן שישי”.

עדכון: וואלה ברנז’ה מדווחים על האירוע, פלוס וידאו.