remake 2

בשנה שעברה, פחות או יותר באותה התקופה, סיפרתי על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתרגילי ה-remake בבית הספר לתקשורת. אין פלא לכן שגם השנה התייצבתי בכיתה כדי לראות מה עוללו הסטודנטים שלנו. התוצאה, פעם נוספת, מבריקה.

תזכורת: במסגרת התרגיל מתבקשים הסטודנטים לשחזר שתי דקות מקליפ מוזיקה או מקטע קומי (מערכון). הם צריכים לשחזר כל פריים, כל זווית צילום, כל שחקן, כל אביזר, כל חתיכת תפאורה והם צריכים לעשות את זה ללא תקציב הפקה. בתרגיל הם לא רק מתבקשים להציג פתרונות הפקה יצירתיים לבעיות בהן הם נתקלים, הם לא רק נדרשים להפגין יכולות בימוי, עריכה וצילום מעולות, הם גם ובעיקר נדרשים להפגין דיוק.

השנה הציגו הרבה יותר קבוצות והתוצרים של כולם היו מרשימים, מצחיקים ומקצועיים בצורה יוצאת דופן. ועדיין, היו שני קליפים, של שתי קבוצות, שהשאירו אותי ממש פעור פה.

הראשון הוא הקליפ שמשחזר את “נשמה, כפרה, מאמי” (מועדון הקצב של אביהו פינסחוב) ושהופק על ידי סטודנטיות שנה ב’ בבית הספר לתקשורת: שי רסקין, יהל יעקב, דניאל מטרסו ואליעד כהן (הריבוע הקטן מציג את הקליפ המקורי למטרות השוואה). אגב, שני שחקנים בקליפ הזה, הם מרצים בבית הספר.

 

הקליפ השני משחזר את On my way של IZABO, גם הוא בוצע על ידי סטודנטיות שנה ב’ בבית הספר לתקשורת: יעל קורן, קורל דוידיאן ושחר אזולאי. אין אלא להכריז עליהן חולות נפש על שהן בכלל חשבו על הקליפ הזה למטרות שחזור (בהכנת הקליפ שלהן לא נעשה שימוש ב-After Effects אלא רק בתכנת העריכה Premiere).

 

לפעמים לא צריך יותר משתי דקות כדי להבין כמה עבודה, אהבה וכישרון יש בסטודנטים, במקרה הזה אגב, כולן סטודנטיות. מהמם.

עדכון: בהמשך לבקשות הרבות שקיבלתי, להלן קישור לשאר הפרויקטים שהוצגו באירוע.

הם היו הפול ניומן שלנו

לפני קצת יותר משנה חשבתי על השקת סדרה של מפגשים עם בכירי תעשיית התקשורת, שיגיעו לדבר בפני מי שנמצאים בראשית דרכם כדי לחלוק מניסיונם. הדגם העקרוני היה זה של Inside the Actors Studio עם ההתאמות הנדרשות. בעזרת צוות מוכשר ונמרץ הרעיון המקורי שוכלל, תפס צורה והפך ל”הפינצטה”, סדרה מרתקת שתפתח עונה שניה בחודש הבא.

זכרתי מי היה האורח הראשון בסדרת ה-Actors Studio – פול ניומן (לפניו היה אלק בולדווין שהיה סוג של פיילוט). כאשר פול ניומן מגיע לסדרה שכזו, ברור שמדובר בבמה שאתה רוצה לקחת בה חלק. משום כך היה לי ברור שהמפגש הראשון של “הפינצטה” צריך להיות פיצוץ, צריך לתת את האות לכל המפגשים שיבואו אחריו, הוא צריך את הפול ניומן שלו. לנו יש שניים ומשום כך יצאתי לדרך במטרה להשיג את שניהם.

התחלתי עם ירון. עם ירון, הערכתי, לא תהיה בעיה. פדגוג אמיתי ואוהב מפגש בלתי אמצע עם קהל, ירון היה הקליינט הקל. אבל כדי להשיג את האפקט שרצינו היינו צריכים את שניהם, את ירון ואת מוטי ביחד, על אותה הבמה. כאשר שוחחתי עם ירון והצגתי בפניו את הרעיון שאלתי בחשש “תגיד, אתה חושב שמוטי יהיה מוכן לבוא?”. “אני חושב שכן”, ענה ירון. “תרים לו טלפון”.

חלפו יומיים עד שמצאתי את העוז לעשות את זה. לא שפחדתי ממוטי – מוטי מעולם לא הטיל עליי אימה (וזה לא שהוא לא ידע להטיל מורא – הוא בהחלט ידע) – אבל בתוך תוכי הבנתי שהשיחה הזו תהיה ה-make or break של הסדרה כולה ולשם כך אצטרך להציג טיעונים משכנעים שמסבירים את חשיבות העניין.

הוא ענה לטלפון במהירות. התחלתי להציג בפניו את הרעיון אבל כבר באמצע המשפט השני הוא עצר אותי ואמר “יובל, עזוב אותך. אנחנו בדרך כלל מסרבים לכאלו הזמנות אבל בשבילך נבוא לאן שאתה רוצה ומתי שרק תגיד”.

והם באו, שניהם, מתי שביקשנו. הם עלו על הבמה וכבשו את האולפן, אותי ואת הסטודנטים, תוך חצי דקה. הם שיתפו פעולה עם המשחקים שרצינו לשחק איתם, עם ההפעלות של הקהל, הם היו הפול ניומן שלנו. אחרי שהם הגיעו, לא היה אורח אחד שסירב להזמנה.

כמה ימים אחרי המפגש עם מוטי וירון ניגשה אליי סטודנטית ואמרה לי שהיא ממש נהנתה ושהיא לא מבינה את מי שלא הגיע לאולפן (שהיה, אגב, מלא עד אפס מקום). אמרתי לה שגם אני לא מבין. “הם לא יהיו פה לנצח, את יודעת. אם זה ללמוד מהם, זה ללמוד מהם עכשיו”.

אנחנו לא נוהגים להעלות תכניות שלימות לערוץ היוטיוב של בית הספר לתקשורת, אלא רק כמה קטעים קצרים וערוכים. אתמול ביקשתי להעלות לערוץ שלנו את המפגש כולו, כמעט שעה וחצי של שאלות ותשובות. התיעוד המלא מופיע בתחתית הפוסט ואפשר לצפות בו גם אם תלחצו כאן.

למרבה התסכול האישי שלי, לא אוכל להשתתף מחר בלוויה של מוטי וגם לא בשבעה. בחצות אני עולה על טיסה לארה”ב, שאת המועד שלה אינני יכול לשנות, לכמעט שבועיים של פגישות, סיורים מקצועיים ועבודה. את מוטי אבקר כאשר אחזור ומן הסתם גם מאוחר יותר; אחרי הכל, אנחנו כמעט שכנים.

לבי ומחשבותיי עם משפחתו של מוטי, עם חברו הטוב ירון, ועם חבריי היקרים לצוות המוכשר והכואב של “לונדון את קירשנבאום”. אני מאחל לירון עוד הרבה הרבה שנים של בריאות ופעילות תקשורתית ענפה ומודה מעומק הלב לשניהם על הנדיבות והמתנה הנפלאה שהשאירו לבית הספר שלנו לפני קצת פחות משנה.

remake

ההפתעות הכי מענגות שיש לי בתפקיד קשורות ברגעים שבהם אני נחשף לפרויקטים, קורסים, סדנאות שבהן מתרחש נס קטן. לעתים הנס הוא ממש גדול. שלשום הוזמנתי להשתתף בהגשה של פרויקט “remake” במסגרת סדנה בה משתתפים סטודנטים שלוקחים חלק ב”ערוץ פיתוח תוכן”. המטלה של הסדנה, שמועברת על ידי עינת שמיר, היא לבחור קליפ מוזיקה ישראלי ולשחזר אותו, לעשות לו remake, וזאת תוך חמישה שבועות.

על פניו זה נשמע לא ממש מסובך ולא ממש יצירתי. אחרי הכל, מה החכמה הגדולה ב”להעתיק” משהו שמישהו אחר עשה ולעשות עוד אחד ממנו? בפועל, זה תרגיל מדהים בהפקה, צילום, עריכה ובעיקר ביצירתיות. על הסטודנטים נאסר להוציא אפילו שקל אחד מכיסם ואם במקרה הם צריכים להוציא כסף, הרי שהם חייבים למצוא ספונסר – כמו בהפקה אמיתית.

הסטודנטים התחלקו לשלוש קבוצות ושלשום, כאמור, הם הציגו את התוצרים שלהם שהותירו אותי פעור פה. הם פירקו כל קליפ למרכיביו הקטנים ביותר, ניתחו כל פריים, נדרשו לשחזר כל תלבושת, כל תפאורה, כל תסרוקת, כל זווית צילום והתוצאה היא לא פחות ממדהימה. לא פלא שהסטודנטים הודו שהם יצאו מהתהליך הזה אנשים שונים לגמרי.

בקישור הבא תוכלו לראות את ה-remake של “נדל”ן: לא כוחות”. הסטודנטים תיארו את הטירונות שהם עברו כדי לשחזר כל פרט, כולל החליפה המשונה של מרינה מקסימליאן בלומין (הם לא מצאו אותה. הם קנו חליפת אדידס לבנה, שלחו אותה לתופרת שעשתה עבורם את הקרעים ואז צבעו אותה בעצמם), שלא לדבר על הצורך שלהם לצלם באותו הלוקיישן את הקליפ שלהם וללמוד את המילים החצי-רוסיות חצי-ג’יבריש של השיר הזה.

(מומלץ להגדיל על מסך מלא. בפינה השמאלית התחתונה מוצג הקליפ המקורי)

שני הפרויקטים האחרים שיחזרו את “עכשיו טוב” של גלעד שגב שכדי לשחזר אותו הם השתלטו על צימר בצפון למשך סופשבוע, ואת “אהבה” של אפרת גוש, קליפ בו נעשה שחזור של כל התלבושות של גוש, פעם נוספת, בתקציב אפס.

אולטרה מגניב ומרשים ברמות אחרות.

אתם רוצים שנדע עליכם

בעולם הפרסום פועלת אקסיומה לפיה ככל שהמפרסם יכיר אתכם טוב יותר, כך הוא יוכל למכור לכם טוב יותר. זו אקסיומה כי אכן לא באמת צריך להוכיח אותה. ברור לגמרי שהסיכויים של מי שלא מכיר אותי למכור לי משהו, קטנים מהסיכויים של מי שמכיר אותי: הוא יודע מי אני, בן כמה אני, מה התחביבים שלי, הנטיות שלי, הוא יודע במה אני מתעניין, אילו מותגים קניתי בעבר.

עדי סופר תאני, מנכ”לית פייסבוק ישראל, היתה האורחת האחרונה של מפגשי “הפינצטה” שהתקיימו במהלך סמסטר א’ בבית הספר לתקשורת. במהלך המפגש היא העלתה את הטענה שפייסבוק הפכה לכיכר העיר החדשה ושבכיכר העיר החדשה, בדומה לזו הישנה, אין רק אנשים אלא יש גם חנויות, יש שלטי פרסומת יש מותגים. למעשה, הטענה שלה היא שאנחנו רוצים שכך תיראה כיכר העיר אחרת יהיה לנו משעמם. החיים שלנו מורכבים מחיי חברה ומחיי מסחר, מלדבר עם חברים ומשופינג.

מכיוון שכולנו רוצים “חוויית קנייה” מוצלחת ולא מבאסת, הרי שזה אינטרס שלנו שפייסבוק, כמי שמארגנת ומתפעלת את כיכר העיר, תדע עלינו יותר. זה אינטרס שלנו שהיא תכיר אותנו כדי שהוא תוכל להציף על הקיר שלנו את הדיווחים הכי רלוונטיים לנו, את הדיונים הכי מעניינים, את קטעי הווידאו והתמונות הכי מוצלחים. אנחנו נותנים לפייסבוק, טוענת סופר תאני (מבלי לומר את זה במילים האלו, כמובן), להיכנס לעצמות שלנו כיוון שזה משתלם לנו. בין אם מסכימים עם הטענה או לא, היא בהחלט מעוררת מחשבה; אני, למשל, תמיד חשבתי שאני נותן לפייסבוק להיכנס לי לעצמות כי אין לי ברירה.

במהלך המפגש עם סופר תאני עלו עניינים נוספים כמו מהן המיומנויות הנדרשות כיום מאנשים שרוצים להיכנס ולעבוד ב”תקשורת החדשה”, שרוצים להתמודד עם המדיה הדיגיטלית: מה הם צריכים ללמוד, מה הם צריכים לדעת, אילו אנשים הם צריכים להיות. כבונוס, היא סיפרה לסטודנטים איך היא הצליחה להשיג את העבודה בפייסבוק: סיפור שיש בו מזל, שקר לבן ומטוס אחד שהיא לא היתה אמורה להיות עליו.

העונה הראשונה של “הפינצטה” היתה מרגשת ומרתקת. בימים האחרונים כבר התחלנו לעבוד על העונה השניה. האורחת הראשונה כבר נתנה את הסכמתה.

להיות במיינסטרים זו לא מטרה

עיתון “הארץ” ו”ישראל היום” הם כלי התקשורת שמושכים הכי הרבה אש בישראל. “ישראל היום” מעצבן אנשים בגלל שהם סבורים, במידה רבה של צדק, שהוא עיתון שיש לו אג’נדה אחת: לקדם את האג’נדה של בנימין נתניהו. “הארץ” מעצבן אנשים בגלל שהם סבורים, במידה רבה של צדק, ש”הארץ” אוהב לעצבן אותם.

אלוף בן, עורך “הארץ” הגיע אלינו אתמול לאולפן “הפינצטה”, וענה על שאלותיו של שלומי ברזל, שהנחה את האירוע, ושאלותיהם של הסטודנטים. הוא טען בתוקף כי למרות מה שחושבים על העיתון, אין בו מרכיבים אנרכיסטים. “קשה לטעון כלפי עיתון בן 100 שנה שהוא אנרכיסט”, אמר. לדבריו, ל”הארץ” יש עמדה ולא פעם הוא מוצא את עצמו תומך בה לבדו אבל בניגוד לכלי תקשורת אחרים, זה לא נורא מטריד אותו.

בן טען כי לאורך ההיסטוריה התרחשו לא פעם מקרים שבהם עמדה, שהיתה ממוקמת במרכז הקונצנזוס, במרכז המיינסטרים, התחלפה בעמדה אחרת, הפוכה לגמרי. כדוגמה הוא הציג את העמדה של הטיימס הלונדוני ביחס להצבעת נשים, זו שהיתה אסורה על פי החוק הבריטי עד לראשית המאה העשרים. הטיימס , טען, התנגד בתוקף להצבעת נשים. אז? אז להיות במיינסטרים, הסביר, זו לא מטרה בפני עצמה, אפילו בעידן שבו יש רגישות יתר להכנסות, אפילו בעידן שבו יכולה להתרחש סערת פייסבוק (שלטענת בן הפתיעה את העיתון) הקוראת לבטל מנויים בגלל מאמר אחד של כותב אחד, גדעון לוי.

קשה לומר שאני אובייקטיבי. כמי שעבד בעיתון “הארץ” קרוב לחמש שנים, אני קשור לעיתון גם בביוגרפיה האישית שלי וגם באופן שבו אני תופס את עבודת העיתונות והעיתונאי. זה לא אומר שאין לי ביקורת על העיתונות – כמובן שיש לי – אבל לפחות הוא עיתון.

את הסטודנטים, אגב, אני לא בטוח שבן הצליח לשכנע. רבים מהם הגיעו לאולפן במטרה לאכול לו את הראש. בסופו של דבר נמצאה החלופה המתאימה והאירוע הסתיים באכילת סופגניות.