!Tremendous

בתחילת השבוע פרסמתי ב”העין השביעית” טקסט שעסק באופן שבו חדשות ערוץ 12 וחדשות ערוץ 13 דיווחו על השקת דגמי האייפון החדשים (12). אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

בעוד שבערוצי החדשות בטלוויזיה מציגים את הדגמים החדשים בקיצור נמרץ תוך הצגת סרטוני הפרסומת ש”אפל” מפיקה, בעיתונים, ובייחוד ב”ידיעות אחרונות” מדווחים על מוצרי “אפל” כאילו העיתונאים עובדים ב”אפל” עצמה.

לסטיב ג’ובס היה מנהג, שאותו הוא הנחיל בתוך החברה עצמה, להשתמש בשמות תואר מפוצצים כדי לתאר את התכונות של מוצרי אפל: “בלתי ייאמן”, “מדהים”, “מהמם”, “חסר תקדים”, “נפלא”, “פנטסטי”, “מצוין” ושאר קרובי המשפחה שלהם, נשפכו במים בכל פעם שג’ובס עלה על הבמה.

ועדיין, אתה מצפה מעיתונאים, להיות מעט (לא הרבה, רק קצת) יותר אובייקטיביים כאשר הם כותבים על מוצר שאותו הם לא ראו ובוודאי שבו הם לא התנסו. במקום זאת, הקוראים מקבלים ערימה אינסופית של סופרלטיבים. הנה רשימה חלקית של הסופרלטיבים שהופיעו אתמול (14.10.2020) בכתבתו של ישראל וולמן ב”ידיעות אחרונות”, תחת הכותרת “השקת אייפון 12: חילופי דורות”:

  1. אירוע וירטואלי מטוקטק.
  2. שודר מ”אפל פארק” המרהיב.
  3. תוספת מרעננת.
  4. נותנת זריקת מרץ דרמטית.
  5. פיצ’ר חכם.
  6. ידע לזהות לבד.
  7. יגיעו בדיוק בזמן.
  8. עמיד במיוחד לנפילות.
  9. מעבד חדש לגמרי.
  10. המהיר ביותר בשוק.
  11. טרם נראו באייפון.
  12. מסכי OLED מתקדמים.
  13. שחור עמוק יותר.
  14. צבעים אמיתיים יותר.
  15. משפר עוד יותר.
  16. המכשיר המשוכלל מכולם.
  17. מצייב תנועה סופר-רגיש.
  18. מטען אלחוטי מעוצב.

במה מסייעת המילה “מרהיב” כאשר מדברים על המקום שממנו האירוע שודר, מקום שבו הכתב לא היה (הוא פה, בארץ) וממילא לא נעשה בו שימוש מי יודע כמה שכן כל האירוע היה וירטואלי? זריקת מרץ אינה נחשבת אם היא לא “דרמטית“? יש עמיד לנפילות ועמיד “במיוחד” לנפילות? יש מעבד חדש ומעבד חדש “לגמרי“? יש מייצב תנועה רגיש ומייצב תנועה “סופר-רגיש“? זו דרגה מוכרת בעולם המדע והטכנולוגיה, “סופר-רגיש”?

אין לי בעיה עם סופרלטיבים בפני עצמם. לעתים יש מקום להשתמש בהם והם ממחישים עד כמה מדובר במוצר פורץ דרך או באירוע רב-משמעות אבל האם נכון להשתמש בסופרלטיבים כל כך מפוצצים כאשר התפקיד היחיד שלהם הוא לשרת מסרים שיווקיים של חברה מסחרית?

זה מתסכל במיוחד כאשר זה מגיע מעיתונאי שנוהג לקחת מכשירים סלולריים לבדיקה ואז לכתוב עליהם סקירות. האם לא היה ראוי לשמור את הסופרלטיבים לרגע שבו המכשיר יהיה בידיו ואז הוא יוכל לעמוד מאחורי כל המחמאות הנוטפות האלו מבלי להרגיש כמו זיוף מוחלט שמהדהד את מחלקת השיווק של “אפל”?

דבר קטן ששכחתי לציין

אחד הדברים הראשונים שלומד כל סטודנט שנה א’ בבית הספר לתקשורת… סליחה. אתחיל מההתחלה. אחד הדברים הראשונים שלומד כל תלמיד תיכון במגמת תקשורת הוא ש”הקשר” ו”מסגור” הם הכלים החשובים ביותר שיש לרשותם של עיתונאים, עורכים וכלי תקשורת. כך, ניתן באמצעות אותן העובדות לספר שני סיפורים שונים באמצעות מסגור שונה. ביוטיוב ישנם עשרות קדימונים (טריילרים) שמראים כיצד באמצעות עריכה ומוזיקה ניתן להפוך את הקומדיות הכי מצחיקות לסרטי אימה.

מי שרוצה לקבל שיעור בדילמת המסגור לצד חובבנות עיתונאית מהסוג הירוד ביותר, מוזמן לבקר בערוץ הבריאות של אתר Ynet. שם, הוא יתקל באחד ד”ר איתי גל, רופא אמיתי – כך מספרים לי – שמצד אחד לא מתבייש לפרסם טקסטים שבהם הוא לעתים, לא תמיד, שוכח לציין פרטים חשובים כאשר עורכיו, מהצד השני, ממסגרים את סיפוריו בצורה מסולפת שגובלת בפשעים נגד העיתונאות.

נתחיל בכך שלד”ר גל אין שום בעיה להצטלם לאייטם (שיש מצב שהוא מקדם משהו, אין דרך לדעת, בכל זאת, זה Ynet) שעוסק בירידה במשקל, כאשר הוא לבוש בחולצה שנדמית כמו חולצת חדר ניתוח ועל צווארו סטתוסקופ. אני יודע, אתם לא מאמינים שמי שמציג את את עצמו כ”כתב בריאות” ישב באולפן, לשיחה עם דיאטנית, בפוזה שמרמזת שהוא בעצם בהפסקת קפה קצרה מניתוח לב-פתוח, אבל זה בדיוק מה שהוא נוהג לעשות.

מילא.

מה שיותר מטריד הוא הידיעה הזו:

שימו לב לתמונה מצד ימין. רואים שם אדם צעיר שיושב ליד החלון ומבט נוגה על פניו. כותרת התמונה היא: “מדוכאים? אולי זה קשור לשינה”. בכותרת הידיעה בכותרת המשנה של הידיעה אין שום התייחסות לגיל של הנחקרים. נמשיך הלאה:

הפסקה הראשונה שאתם רואים כאן, זו שמתחילה במילים “החוקרים בדקו”, היא בעצם הפסקה השלישית בכתבה, והיא מספרת שהחוקרים בדקו את כמות האור בחדרי השינה של 863 מבוגרים ביפן. המממ, מבוגרים. אני שהאישה שמצולמת בתמונה היא אישה בשנות העשרים לחייה. אין ספק שהיא אדם בוגר ומבוגר; היא לא ילדה. אפשר להמשיך הלאה, נכון?

אז זהו, שמדובר בד”ר איתי גל, האיש עם הסטתוסקופ, ולכן מומלץ לחפש את המקור. אני לא אפידמיולוג ובוודאי לא רופא ולכן אין סיכוי שאקרא את המאמר כולו. אסתפק לקרוא את האבסטרקט, התמצות של התמצות. בשורה השביעית של אותו תמצות נכתב שהגיל החציוני של הנחקרים היפנים הוא.. 71.5; עניין פעוט שהוא שכח לציין.

חציון, למי ששכח את הסטטיסטיקה שלו, הוא הערך שמחצית מהערכים הם מתחתיו ומחצית מהערכים הם מעליו. כלומר, הגיל של מחצית מ-863 הנבדקים הוא מבוגר יותר מ-71.5 שהוא, איך לומר, לא גיל צעיר בפני עצמו. במלים אחרות, המחקר נעשה בעיקר על קשישים שמיותר להזכיר שיש עוד כמה סיבות בחייהם שמובילות לדיכאון.

בכותרת, בכותרת המשנה או בטקסט עצמו, שעליו אחראי ד”ר גל, אין שום אזכור לכך שמדובר בקשישים ובכל הקשור בתמונות, עליהן אחראים העורכים, הרי שאחת היא של גבר (בדיכאון) והשנייה היא של אישה (ישנה), ושתי התמונות הן של אנשים צעירים.

עם כאלו עיתונאים מי צריך fake news.

עיתונות כחלטורה – הבושה של דה-מרקר

כך פתחתי את הפוסט שפרסמתי לפני שלושה חודשים:

טלי חרותי-סובר היא לא מסוג האנשים שאתה יכול ללמד אותם משהו. היא יודעת הכל. גם אחרי שמתקנים אותה היא לא תתקן את עצמה שהרי אם תתקן היא תאלץ להודות בטעות והיא, כזכור, לא טועה – זו המציאות שמתבלבלת.

אבל לפעמים המציאות רודפת אותך ונושכת אותך בתחת. המקרים האלו מתרחשים לא כאשר טח”ס כותבת שטויות ו/או משנה את המציאות כך שתתאים לתזות שלה (על זה, כך אני מבין, מוחלים לה בעיתון דרך קבע על אף שיש כבר אגודת טח”ס סודית מקרב העורכים והמשכתבים שמעדכנים מדי פעם לפעם את קובץ הפנינים שלה), אלא רק כאשר העיתון עצמו לא יודע היכן לקבור את עצמו מרוב בושה.

ב-4 במאי פורסמה באקונומיסט כתבה סאטירית שדיווחה על מזכר פנימי שמסתובב בין כתלי בית הספר למנהל עסקים היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, שמצביע על כשלים אתים בהתנהלות בית הספר. חולף חודש שלם עד שטח”ס מחליטה שראוי להתייחס לטקסט סאטירי כאילו היה טקסט אמיתי. היא מדווחת על אותו מזכר מסתורי תוך שהיא מעתיקה, כמעט מילה במילה, את מה שנכתב באקונומיסט. זה כמובן לא מפריע לה לתרגם את המילה faculty בצורה שגויה כי בכל זאת, בלי עילגות יהיה קשה לזהות את העובדה שזה טקסט שלה.

גם העובדה שהטקסט אינו חתום וששם הטור הוא “שומפטר” (ללא שם פרטי) לא מדליקה אצל טח”ס שום נורה אדומה, אפילו לא נורית, כנראה כיוון שכדי שתידלק איזושהי נורה היא צריכה להכיר את יוזף שומפטר, אחד הכלכלנים ואנשי מדע המדינה המוכרים בעולם, שלימד, חכו לזה, בהרווארד משנת 1932 ובמשך יותר מ-20 שנה. כנראה שהיכרות עם אחד הכלכלנים המוכרים בעולם היא דרישת סף מוגזמת עבור מי שעובדת במוסף כלכלי.

קראתי את הכתבה של טח”ס והיא נשמעה לי קצת משונה. ניסיתי להיכנס אליה כעבור כמה שעות כדי לקרוא אותה שוב אבל אז, ללא כל הסבר, היא והכותרת הסנסציונית שלה (“הבושה של הרווארד”) נעלמו במפתיע מאתר דה-מרקר ולמעשה לא ניתן למצוא אותן יותר ברשת אלא רק בזיכרון המטמון של גוגל. (למעשה, זה לא מדויק: אתר מאקו לוקח כתבות מדה-מרקר ומפרסם אותן ומי שעדיין רוצה לעיין ביצירת המופת של טח”ס מוזמן לעשות את זה כאן). (עדכון: בחלוף כמה שעות, וכנראה אחרי שהסבתי את תשומת לב המרקר שעדיין יש עותק באוויר, לא ניתן למצוא עוד את הכתבה שפורסמה במאקו).

אתמול, פנו אליי שני חברים, שכמוני מחבבים את טח”ס, את סגנונה הרהוט, האתיקה הגבוהה שלה, ויכולותיה העיתונאיות המוכחות, והפנו אותי אל התנצלות קטנטנה שפורסמה בתחתית אחד מעמודי דה-מרקר המודפס.

כשירות לקוראי הגלוב, וכיוון שיש צורך בזכוכית מגדלת כדי להבין מה כתוב שם, הנה ההתנצלות:

כן, חובר על ידי כתב “אקונומיסט” תחת הטור “שומפטר”.

אני מודה לשני חבריי שפתרו עבורי את תעלומת היעלמות “הבושה של הרווארד”. מסתבר שדה-מרקר לא נרדם טוב בלילה אם הוא לא מפרסם אחת לכמה חודשים התנצלות על טקסט שמפרסמת טח”ס.

לילה טוב.

עיתונות כחלטורה – לא, זה עוד לא נגמר

טלי חרותי-סובר היא לא מסוג האנשים שאתה יכול ללמד אותם משהו. היא יודעת הכל. גם אחרי שמתקנים אותה היא לא תתקן את עצמה שהרי אם תתקן היא תאלץ להודות בטעות והיא, כזכור, לא טועה – זו המציאות שמתבלבלת.

אחרי שהקדשתי לטיפוס הזה שני פוסטים יותר מדי, אני נאלץ להקדיש לו פוסט שלישי – גם הוא יותר מדי. אני מקדיש לפועלה העיתונאי פוסט שלישי, כדי להמחיש שיש עיתונאים, שכאשר הם נחושים לעשות עבודה מחורבנת, כאשר הם נחושים לצייר מציאות בדרך מסוימת (והם, משום מה, מקבלים גיבוי מהעורכים שלהם), קשה מאוד לעשות משהו בעניין. אני כותב “יש עיתונאים” כיוון שהעיתונאים הטובים רוצים לתאר את המציאות בצורה המדויקת ביותר האפשרית, הם רואים בזה שליחות. את העיתונאים הרעים כל זה לא מעניין. השליחות שלהם היא להראות שהם הכי חכמים.

טלי חרותי-סובר היא הבסיס למה שמכונה “פייק-ניוז”, היא התשתית עליו נשענת כל התזה הרעועה של אנשים דוגמת דונלד טראמפ. הם תופסים אחת כמו חרותי-סובר, שבדרך לא דרך התקדמה, שהקריירה שלה זרועה בטעויות, תביעות דיבה והתנצלויות, וטוענים שזה הפרצוף של המדיה כולה. לא, זה לא הפרצוף של המדיה כולה. זה הפרצוף של טלי חרותי-סובר.

לפני כשבועיים פרסמה חרותי-סובר ידיעה באתר דה-מרקר המספרת כי מנכ”ל המסלול האקדמי המכללה למנהל, רני יעקובי, ביקש לסיים את תפקידו. זה, פחות או יותר, החלק היחיד בטקסט שלה שהוא מדויק. שנתחיל?

הידיעה נפתחת בתיאור דרמטי:

“סגל המכללה למינהל קיבל מייל מפתיע, המבשר על סיום תפקידו של רני יעקובי, מנכ”ל המכללה בשנתיים האחרונות. על המייל חתום נשיא המכללה, אשר טישלר”

סגל המכללה למנהל אכן קיבל מייל שעליו חתום נשיא המכללה אבל המייל לא היה מפתיע. הידיעה על החלטתו של רני לסיים את תפקידו נפוצה במכללה לפחות שבוע לפני שחרותי-סובר פרסמה את הידיעה המרעישה שלה (שהבסיס שלה, סביר להניח, הוא הודעה לעיתונות).

חרותי-סובר פרסמה את הידיעה שלה ביום ראשון, ה-19.2. שלושה ימים קודם לכן, ביום חמישי ה-16.2, התקיימה במכללה למנהל ישיבת מועצת סגל בה השתתפו כל חברי הסגל הבכיר במסלול. עוד בפתח הישיבה הודיע נשיא המכללה על החלטתו של רני ובישר כי מי שיחליף אותו יהיה סמנכ”ל פיתוח עסקי, רפי גמיש. יומיים קודם לכן, ביום שלישי ה-14.2, התקיימה ישיבה של ראשי היחידות וגם בה סיפר הנשיא על החלטתו של המנכ”ל.

“המייל המפתיע”, אם כן, הפתיע בעיקר את חרותי-סובר שאם היתה עושה עבודה עיתונאית טובה יותר, אם היתה עושה עבודה עיתונאית בכלל, היתה מגלה את הסיפור שבוע קודם לכן. אבל מה לעשות, היא לא עשתה עבודה עיתונאית טובה, היא לא עשתה עבודה עיתונאית בכלל. כל שנותר לה הוא לתאר מייל שאת תוכנו יודעים כל חברי הסגל במסלול (ויש יותר מ-800 כאלו), שבוע לפניה.

הלאה:

יעקובי עמד במרכזה של מלחמת הוועד בהנהלה, כאשר לוועד דור א’ הצטרף גם ועד דור ב’ (מי שלא היה בתוך ההסכם הקיבוצי בעבר), והוכרזה שביתה בת קרוב לשבוע.

חרותי-סובר, תמשיך לברבר על דור א’ ודור ב’ עד שהפנים שלה יהיו סגולות. העובדה שהביטוי הזה, והכתבת עצמה, הפכו לבדיחה בקרב המרצים, לא תפריע לה. לגופו של עניין:

א. לעובדי דור ב’ (אין עובדי דור ב’ במכללה למנהל) אין ועד. משום כך המשפט “הצטרף גם ועד דור ב'” הוא משפט ריק. הוא בלוף, הוא שקר. זה כמו שאכתוב “הצטרף גם צ’ינגפינקי החייזר הידידותי”.
ב. השביתה לא נמשכה “קרוב לשבוע”, היא נמשכה עשרה ימים (שמונה ימי הוראה). לכל הרוחות, את דיווחת על השביתה, כמה עצלן יכול עיתונאי להיות כדי לא להסתכל בארכיון שלו עצמו ולגלות כמה זמן  נמשכה שביתה שהוא עצמו דיווח עליה?!

ולבסוף:

לאחר דיונים מרתוניים הוחלט כי אנשי הסגל יעבדו יותר, יגיעו יותר ימים למכללה ובמקביל יקבלו את תנאי השכר שהובטחו בעבר, כולל הכנסת בתי הספר, שלא היו בהסכם הקיבוצי, לתוכו.

א. אני לא יודע מה זה “יעבדו יותר”. מהמשפט הזה אפשר לחשוב שאנשי הסגל עובדים חצי יום בשבוע ועכשיו, סוף סוף, הם “יעבדו יותר”. זו רמיזה שיש בתוכה השמצה פרועה.
ב. אין בהסכם החלטה שאנשי הסגל יגיעו יותר ימים למכללה (גם כך הם חיים במכללה. זו דוגמה לסוג הסילופים שחרותי-סובר מתענגת עליהם על מנת להשמיץ כל מה שמזכיר איכשהו עבודה מאורגנת).
ג. בניגוד מוחלט למה שמי שמכנה את עצמה “עיתונאית” כותבת, אנשי הסגל במסלול ויתרו על עשרות אחוזים משכרם (“תנאי השכר”) ביחס למה “שהובטח להם בעבר”. אני חוזר – עשרות אחוזים. האם זה אומר שחרותי-סובר לא מדייקת? האם זה אומר שהעובדות הן לא נר לרגליה? האם זה אומר שהיא נערת הפוסטר של המושג “פוסט-אמת”? מה פתאום. כל שאני אומר הוא שהמשפט הזה הוא דוגמה קלאסית להוצאת דיבה על עשרות אנשים.

שתי הערות לסיום.

חרותי-סובר היא לא סתם עיתונאית שלא מסוגלת לתקן את עצמה גם כאשר היא כותבת טעויות, היא לא סתם עיתונאית שתמשיך ותפיץ בדיות רק כדי להוכיח שהיא צודקת, היא מסוג העיתונאים שיסגרו איתך חשבון כי העזת לחשוף אותם, היא מסוג העיתונאים שירדפו אחריך לכל מקום כי גילית את הסוד הכי ידוע בתעשייה.

אתמול היא פרסמה טקסט על הדיל שבין יחימוביץ לכבל סביב הבחירות להסתדרות. ואיך היא פותחת את הטקסט שלה?

ההכחשה הגורפת של כבל ויחימוביץ’ מזכירה לי אירוע מהעת האחרונה, כשכתבתי על שביתת המרצים במכללה למנהל. אחד מפעילי המשא ומתן היה ד”ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת. דרור השתולל כשתיארתי את  אנשי דור א’, מול אנשי דור ב’ במכללה. הזעם של דרור היה ברור (וגם כתוב שחור על גבי לבן): דור א’ זה חברת חשמל, לא אקדמאים אינטליגנטיים ממכללה יקרה. הם, במכללה, לא דור א’, הם סתם קבוצה של אנשים שמאוגדת תחת פינוקי ההסכם הקיבוצי, מול קבוצה אחרת שלא נהנית מאותו הסכם. העובדה  שזו בדיוק ההגדרה של דור א’, לא בלבלה את יובל דרור. קשה לזהות את עצמך עם משהו שיש לו גוון מלוכלך ובריוני, אלא שדרור וחבריו לא היו אז דור א’, כמו שבין יחימוביץ’ וכבל “אין דיל”.

כן כן, כך נפתח טקסט על יחימוביץ וכבל. כמות ההשמצות שיש בקטע הזה היא מגוחכת ובעיקר היא מלמדת על סוג הבריונות הילדותית שמאפיינת את חרותי-סובר לאורך ורוחב הקריירה העיתונאית שלה. היא בדיוק הסיבה שכאשר התחלתי לכתוב על חרותי-סובר, הזהירו אותי באינסוף אזהרות שלא להסתבך עם זו שבטוחה שהשמש זורחת לה מהתחת רק כי יש לה גישה לעיתון.

מה שמוביל אותי להערה השניה. בפוסט הקודם שהקדשתי לחרותי-סובר, הודעתי על כוונתי לתבוע אותה בתביעת דיבה. מאז קיבלתי כמה וכמה טלפונים ממערכת דה-מרקר שביקשו להגיע לפשרה. הסיבה היחידה שהחלטתי בסופו של דבר שלא לתבוע קשורה בבקשתו האישית והמיוחדת של רני, מנכ”ל המכללה, שכעת עזב את תפקידו. הוא זה שביקש ממני באופן מיוחד למשוך את כל ההליכים שבהם כבר התחלתי. אהבתי את רני אהבת נפש ולכן הסכמתי.

טלי יקירתי, רני עזב.

אראל סג”ל – קפקא המודרני

ואז אראל סג”ל השווה עצמו לקפקא.

הטור של סג”ל באתר “וואלה” (יש לו גם תכנית בגלי צה”ל. יש לו גם תכנית בערוץ 10. הוא מנחה של “ערב חדש” ב”חינוכית”. בעבר הוא כתב ב”מעריב”. הוא כתב גם באתר האינטרנט “מידה”. הוא כתב ב”מקור ראשון”. היתה לו תכנית ב”רדיו ללא הפסקה”. היתה לו תכנית ב”רדיו 99″.  היתה לו תכנית ב”גלי ישראל”. התקשורת שמאלנית, היא לא מאוזנת, אתם מבינים, לא נותנים לו לפתוח את הפה), נפתח בקריצה אל הספר “הגלגול” של קפקא. אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא שרץ, אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא אשם במשהו והוא אפילו לא יודע מה (“המשפט”). כזה הוא סג”ל, דמות קפקאית, מסכנה, שלא יודעת מה רוצים מחייה.

סג”ל כתב שהוא עשה תחקיר ו”ככל שידוע לי, וקראתי לא מעט חומר על גרמניה הנאצית, ועד כמה שזכרוני אינו מתעתע בי, לנאצים לא היה שום קטע עם איגואנות. הן לא היו חלק מהנרטיב. אין שום סיפור על איגואנה ארית שנחשים יהודים רודפים אחריה”.

אבל רגע, יכול להיות שהמשפט הזה הוא סאטירה? הו, זו בעצם הלצה. חה חה, זו פשוט הלצה, חה חה. זה חוש ההומור הידוע של סג”ל, זה שהוא לא מתכוון להתנצל בגללו, זה שאולי הוא “סר טעם”, אבל הוא בכל זאת סאטירה. גם על סרטון הנחשים כותב סג”ל “זו הייתה סאטירה. אולי לא מספיק טובה או ברורה אבל לא יותר חריפה מכל מערכון בארץ נהדרת או מונולוג של ליאור שליין או אסף הראל”. אולי היא לא היתה מספיק טובה או ברורה. אולי. יש כזו אופציה. יתכן. יש כזו אפשרות, משהו בהסתברות מסוימת אך לא ודאית. אבל סאטירה, הו כן, זו היתה סאטירה, כמובן.

תגובת ההתקרבנות של סג”ל, נוסחה עוד קודם לכן בתגובתו לאתר “מאקו” שדיווח על הסרטון. סג”ל הסביר: “קמתי בבוקר וראיתי שקוראים לי יודו-נאצי. בפעם האחרונה שבדקתי לא שלחתי שום טרנספורט לאושוויץ ולא קעקעתי לאף אחד מספרים על הידיים”. ככל הידוע לי גם גבלס לא החזיק אקדח קעקועים בידיו, אבל היי, בניגוד לסג”ל, אני לא קראתי חומר על גרמניה הנאצית, אז יכול להיות שאני טועה.

סג”ל לא נותן קישור לטקסט שלי אלא מצטט אותו בצורה חלקית. הוא מסיים את הציטוט במילה “יודו-נאצי” אך משמיט את ההסבר לה. כמה נוח. לאחר מכן הוא מתגונן בטענה שהוא לא שלח אנשים לאושוויץ. אם זה היה קצת יותר מטופש וילדותי, היו צריכים להקריא את התגובה שלו בערוץ “הופ”.

במהלך השבוע הוזמנתי להופיע בשלוש תכניות טלוויזיה ושתי תכניות רדיו על מנת לדבר על הטקסט שכתבתי. סירבתי בכל המקרים. אין לי עניין להיכנס למלחמת בוץ עם סג”ל. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתמודד עם טיעונים של ילד בן 4 שזועק “שמאלנים! שמאלנים! הצילו יהודים, השמאלנים רודפים אחריי ואינני יודע מה הם רוצים!”.

האמת העצובה היא שסג”ל יודע בדיוק מה הוא עשה, כפי שהוא יודע בדיוק מה הוא עשה במקרה של סתיו שפיר. סג”ל הוא אדם מסוכן לא כיוון שהוא חכם (הוא לא), לא כיוון שהוא מתוחכם (הוא ממש לא), אלא כיוון שהוא הצליח לשכנע אמצעי תקשורת רבים שהוא מייצג את הימין, שהוא איש הימין הקלאסי ובשם האיזון, יש לתת לו להשמיע את קולו. אך אבוי, כאשר קולו נשמע כל ששומעים הם קרקורים, צווחות וטינופים שהם רק בקושי רמה אחת מעל שפטל.

אני מקווה שלימין יש נציגים מוצלחים מקריקטורה של ימין, מאיש קרטון שכל מה שהוא יודע לעשות זה לצרוח “שמאל! שמאל!” ואז להשתמש בהכפשות אישיות (“יואל חסון האפס”, “רענן שקד המשמים”) כדי להתמודד עם המבקרים שלו ואני מקווה שאמצעי התקשורת שנותנים לו במה יבינו שהם מועלים בתפקידם כאשר הם נותנים מיקרופון לאיש ששנאה, תיעוב ושיסוי זורמים בעורקיו.