יודו-נאצים

מאז ומתמיד היה השיח בישראל רגיש למושגים הקשורים בשואה. יותר מ-70 שנה חלפו מתום מלחמת העולם השניה ועדיין דימויים, ביטויים ומונחים הקשורים בתקופה האפלה הזו נוגעים בעצב חשוף בחברה הישראלית. כל זה לא הטריד אראל סג”ל מנחה תכנית “הפטריוטים” שבערוץ 20. ביום שלישי שעבר, באמצע התכנית, הוא ניסה להבין “מי רודף את נתניהו” והקרין סרטון שנערך על פי ספר התעמולה הנאצית.

(בהערת אגב: אתמול, יום א’, ניתן היה לצפות בתכנית כולה באתר “הפטריוטים“. היום, התכנית הועלמה מהאתר).

בסרטון נראית איגואנה כשהיא בורחת מעשרות נחשים המנסים ללכוד אותה. הוא מלווה במוזיקה דרמטית, בצילום פנטסטי ובעיקר (ספוילר) יש לו סוף טוב: האיגואנה שורדת. הקטע נלקח מתוך התכנית Earth Planet II של ערוץ ה-BBC הבריטי (מעניין אם ערוץ 20 שילם תמלוגים על השימוש בו) והוא זכה למיליוני צפיות בארץ וברחבי העולם.

רגע לפני שסגל הקרין את הסרטון, הוא הסביר לצופים שסקר מצא ש”רוב הציבור חושב שהתקשורת רודפת את נתניהו. רוב הציבור!”. סגל מתכוון לסקר של מוסף “פירמה” של “גלובס” שמצא ש-51% מהציבור סבור שהתקשורת “עוינת את בנימין נתניהו ורודפת אותו מסיבות לא ענייניות” לעומת 49% שסבור שהתקשורת לא רודפת את נתניהו. אכן, רוב מהמם.

כאשר התכנית חזרה מהפסקת הפרסומות אמר סגל לצופיו “חזרנו. ועכשיו לשאלה ‘מי רודף את נתניהו’?”.

הסרטון מתחיל להתנגן. עשרות נחשים מביטים באיגואנה התמימה. ברקע נשמע קולו של נתניהו “לא יהיה כלום, כי אין כלום”. האיגואנה מתחילה לברוח. היא נמלטת במהירות בשעה שעשרות נחשים רודפים אחריה. ברקע נשמעים קולותיהם של מנחי החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים, כולם מדווחים על החקירות שאליהן נקרא נתניהו. אמנון אברמוביץ, פרשן ערוץ 2 מדבר על “ישראל היום” והנחשים מגבירים את הקצב.

אלא שבעוד שהסקר מדבר על “התקשורת הישראלית”, אראל סג”ל ועורכיו לא הסתפקו בקולותיהם של אנשי תקשורת. מיד אחריהם נשמעו קולותיהם של סתיו שפיר, בוז’י הרצוג, אראל מרגלית, אחמד טיבי, זהבה גלאון – כולם קוראים לנתניהו להתפטר. ברקע רואים את הנחשים מתנפלים על האיגואנה, חונקים אותה, מנסים להכיש אותה, אך היא נחלצת מהם. והנה שוב נתניהו, לועג לגיא פלג, מחקה אותו ומודיע לקול תשואות הקהל: “אני מתכוון להמשיך להוביל את הליכוד והמדינה”. ברקע, האיגואנה ניצלה; היא עומדת על ראש הסלע, מתנשפת אבל בחיים, מביטה על הנחשים שניסו לחסל אותה.

גבירותיי ורבותיי לפניכם תעמולה קלאסית בסגנון הרייך השלישי. שימוש קצר ב”גוגל תמונות” חושף עשרות דימויים שונים מתקופת מלחמת העולם השניה בה הגרמנים מחסלים במו ידיהם את הנחשים שהם המרקסיסטים, היהודים, כל מי שהוא לא ארי. כל ילד בישראל יודע (כי מערכת החינוך מקפידה לספר לו) שכדי להפוך את היהודים לבלתי לגיטימיים, לכאלו שצריך לחסלם, פעלו הנאצים בצורה נמרצת כדי להעביר את היהודים תהליך של דה-הומניזציה, על-ידי השוואתם לבעלי חיים: נחשים, עכברושים, עכבישים ובמילים אחרות יצורים מסוכנים שיש להשמידם.

אראל סג”ל לקח סקר שעסק בתקשורת הישראלית והשתמש באחד הדימויים העלובים, הירודים והמטונפים שקיימים בהיסטוריה של תקשורת ההמונים, תוך שהוא משמיע ברקע לא רק את קולותיהם של אנשי תקשורת שעושים את עבודתם ומדווחים על החדשות: נתניהו נקרא לחקירה (העובדה שדמם של אנשי תקשורת הותר, היא כבר עניין של מה בכך), אלא גם את קולותיהם של נבחרי ציבור, אנשי אופוזיציה.

להיות איש תקשורת שמדווח על החדשות, שלא לומר איש שמאל, חבר באופוזיציה, לקרוא לראש הממשלה להתפטר בגלל שחוקרים אותו, כל זה הוא לא פחות ממעשה של בגידה בעם, במפלגה, בדגל, במנהיג, במדינה. בוגדים הם נחשים, חיה ערמומית, מכוערת, גסה ואלימה. נחשים יש לחסל.

צריך להגיד את הדברים בצורה ברורה: ביום שלישי שעבר, ערוץ 20 שידר תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג”ל הוא מנחה התכנית בו שודרה תעמולה בסגנון נאצי. אראל סג”ל הוא יודו-נאצי. הוא יהודי, חובש כיפה, שהשתמש בסגנון תעמולה נאצי על מנת לייצר בראשם של צופיו דימוי שמוכר היטב מההיסטוריה של העם היהודי, דימוי לפיו ישנה קבוצה (אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה) שמורכבת מלא יותר מנחשים, נחשים שרודפים באלימות, בתאווה, אחר חיה תמימה (ראש ממשלת ישראל) שנמלטת על חיה מהחבורה הרצחנית.

כאשר סג”ל שידר את התעמולה הדוחה שלו ישבו לצידו ארי שמאי, עירית לינור, שמעון ריקלין וקלמן ליבסקינד. אף אחד מהם לא אמר מילה אחרי שהסרטון הסתיים, אף אחד מהאנשים המשכילים האלו לא הביע מחאה. בשתיקתה, החבורה הזו, שאת קולותיה ניתן לקרוא, לראות ולשמוע בגלי צה”ל, במעריב ובמקומות נוספים, שיתפה פעולה עם מעשה תעמולה בסגנון נאצי.

אם מישהו מחפש להבין את מצב התקשורת בישראל, את מצב השיח בישראל, את הפסיכוזה הפשיסטית ששוטפת חלקים מהחברה הישראלית, הוא מקבל אותה כאן, בתמצית מרוכזת: תעמולה נאצית נגד אנשי תקשורת ואנשי אופוזיציה המשודרת בערוץ טלוויזיה ישראלי.

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

חשיפה: אנטי-עיתונאות במיטבה

לא חלף שבוע מאז שנפתחה שנת 2017 וכבר הצליח “ידיעות אחרונות” לקטוף את פרס השנה בקטגוריית “הכותרת האנטי-עיתונאית של השנה”.

“חשיפה:”, זועקת כותרת הגג, “פרשה חדשה מסעירה גוף ביטחוני גדול”. הפונט של הכותרת הוא בגודל פלוס-מינוס 80, שזה בערך 50 יותר ממספר המילים שנותן שמעון שפר לקוראיו. ברור לגמרי שכל העניין נמצא תחת צנזורה, וצו איסור פרסום לכך שיצא צו איסור פרסום שאוסר לפרסם פרסומים אודות הצו, אבל התוצאה העיתונאית של כל זה היא בדיחה מגוחכת בריבוע.

התחלתי לחשוב על כותרות נוספות מהסוג הזה כמו “חשיפה: משפט כלשהו מסעיר תאגיד צרכני ענק” או “חשיפה: תוכן מסוים מטלטל מישהו ממש ידוע” אבל בשלב מסוים התייאשתי; המציאות עולה על כל דמיון והניסיון של “ידיעות אחרונות” להראות שהוא הראשון לחשוף פרשה מסעירה, על אף שאי אפשר לומר עליה מילה, יוצרת עולם שבו העיתון משחק מחבואים עם קוראיו.

קו-קו!

צרות של עשירים

אתמול ראיתי, סופסוף, את “ספוטלייט“, סרט על עיתונות שקיימת, כנראה ולמרבה הצער, רק בסרטים ובוודאי מעולם לא היתה קיימת כאן, בישראל.

במהלך השבוע נשלח אחד הטייקונים הגדולים בישראל לכלא והתרחשו אינספור אירועים מדהימים, מרתקים וחשובים נוספים. השער של “ידיעות אחרונות”, לעומת זאת, עסק בבואו של מטוס קרב חדש לארץ והשער של מוסף “ממון” עוסק בבדיקה של מעילי פוך. אם תחפשו משהו על דנקנר תמצאו את זה בעיקר בטור של סבר פלוצקר, שמראיין על מנכ”ל מעלה לקידום אחריות חברתית של תאגידים, שמבכה על לכתו של דנקנר שתרם הרבה כסף. כן, את הכסף שלנו הוא תרם, אבל זה פחות חשוב.

ועדיין, הצלחתי בסוף שבוע הזה למצוא כמה טקסטים מעניינים, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד מזכיר בדרך שלו כמה אנחנו עניים בטקסטים מוצלחים.

ב”בלומברג” התפרסמה כתבה שהנחת המוצא שלה מקסימה: גוגל היא חברה כל כך עשירה שהיא מעולם לא היתה צריכה לחשוב במונחים של חיסכון או התמקדות במה שחשוב מבחינת ההשקעות שלה. זה אולי נשמע כמו צרות של עשירים (כי זה אכן כך) אבל עבור חברה שמנסה להתמקד, זו בעיה אמיתית. מנהל בכיר שהתראיין לכתבה בעילום שם מצוטט כאומר: “אף אחד לא רוצה להתמודד עם המציאות: גוגל היא חברת פרסום עם כמה תחביבים”. מצוין.

ב”וושינגטון פוסט” פורסמה עוד לפני עשרה ימים (גיליתי אותה רק עכשיו) כתבה אחרת שעוסקת בעניין לא ממש מעניין: “תשתיות”. אחת מההבטחות של טראמפ במסע הבחירות שלו היתה שהוא ישקיע בתשתיות אז ה”וושינגטון פוסט” החליטו להציג לקוראים שלהם את התשתיות הקריטיות של המדינה בצורה של מפות: טריק עיתונאי פשוט אבל כל כך אפקטיבי (שמיד העלה אצלי את השאלה: האם יום אחד נראה גם אנחנו את התשתיות של המדינה? סביר להניח שלא. סביר להניח שזה סוד. שששש!).

לבסוף, נתקלתי בכתבה באתר שאני לא מכיר, Refinery29.com ששאלה שאלה נורא פשוטה ונורא חכמה: כיצד הקול של העוזרים הדיגיטליים, סירי, אלקסה וכל שאר החבר’ה האלו, משפיע על האופן שבו אנחנו מתקשרים איתם. במלים אחרות, כיצד העובדה שכל החברות האלו בוחרות קול נשי, משפיעה על סוג השאלות שאנחנו שואלים אותם והאם זה לא סוג של סקסיזם דיגיטלי.

תענוג.

עיתונאות כחלטורה – ועכשיו הדיבה

טלי חרותי-סובר הקדישה לי חלק מהטור שלה שפורסם לפני שעות אחדות, ואם זה לא כבוד שאותו אציין בקובץ קורות החיים שלי, אינני יודע כבוד מהו. כיאה לדרכה העיתונאית, כפי שתיארתי אותה כאן, הטקסט שלה מלא שגיאות, חלקן שגיאות מהסוג שכבר הצבעתי עליהן, חלקן שגיאות חדשות, וחלקן דיבה ממש.

אבל נתחיל בהתחלה.

בימים שלאחר פרסום הפוסט המקורי שלי, קיבלתי כמה פניות מאנשי דה-מרקר ומאנשים שמקורבים לאנשי דה-מרקר שהפצירו בי, ממש דחקו בי, להתלונן על חרותי-סובר בפני המערכת. אחד מהם כתב לי (ואני מצטט):

א. שימחת רבים במערכת דהמרקר בפוסט ובסטטוסים בעניין טלי חרותי סובר
ב. אחדים מהנ”ל מציעים שתכתוב מכתב תלונה מסודר + בקשה לתיקון לסמי פרץ (עורך דה-מרקר. י”ד).
היא אחד האנשים הפחות חביבים על המערכת. הרמה העיתונאית של שאר העבודה שלה די דומה.

הסברתי לאותו אדם, שהזכיר שטלי זו כבר סיבכה את המערכת בכמה תלונות (עוד על כך בהמשך), שיש לי דברים קצת יותר מעניינים לעשות מלשבת ולכתוב מכתבי תלונה לסמי ושהגיע הזמן שהמערכת תטפל בעיתונאים שלה בעצמה ולא תחכה לתלונות.

אם בזה לא די, תלונות, מסתבר, הן מנת חלקה של הקבועה של טלי.

(טלי חרותי-סובר. התמונה מתוך סרטון יוטיוב)

כך לדוגמה, באוגוסט 2015 הגיש ארגון נכי צה”ל שתי תביעות דיבה פלוס תלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ודרש פיצוי בסך 480 אלף שקל בשל הפרקטיקה החביבה על טלי: לכתוב על אנשים/ארגונים אך לא לבקש את תגובתם (כזכור, לא היתה לה בעיה לציין את שמו של ד”ר עו”ד מאיר קוגמן, יו”ר ועד הסגל האקדמי, אך לא לבקש את תגובתו. בקטנה). הארגון טען כי טלי זו מנהלת “מסע רדיפה אובססיבי נגד הארגון”.

נו טוב, אנחנו מכירים ארגונים שכאשר הם לא מרוצים, הם מיד מגישים תלונות; זה בדרך כלל נגמר בשום דבר. ובכן, לא הפעם. ב-20 בינואר 2016, אחרי הליך גישור, פרסם העיתון התנצלות מקיפה ומפורטת ואף הוריד את שני הטקסטים מאתר האינטרנט של העיתון (ולכן לא ניתן למצוא אותם. את ההתנצלות אפשר למצוא כאן).

ארגון נכי צה”ל הוא לא היחיד שהתלונן על טלי. גם משרד יחסי ציבור התלונן על הפרקטיקה של טלי ללעוג לו ואפילו אישה תמימה, שדיברה עם טלי זו במסגרת סדנה ששתיהן הלכו אליה, גילתה שהיא עומדת במרכזו של טור שכתבה. האישה, ששוחחה עם אתר “וואלה” אמרה:

“אני חשה מבוכה גדולה. גם מתוכן הדברים המרושעים שנכתבו עלי, וגם מעצם החשיפה”, היא מציינת ומוסיפה כי פנתה לאתר “הארץ” בבקשה להסיר את הפוסט או לפרסם התנצלות, אך נענתה בשלילה. “התחושה היא שהגב’ חרותי-סובר כותבת מה שבא לה בלי לתת לאנשים אחרים את האופציה ההוגנת להגיב ותוך פגיעה באנשים שלא התכוונו בשום דרך ואופן למצוא את עצמם בעיתון”.

העובדות האלו משעשעות במיוחד בהתחשב שטלי זו התלוננה בטור שלה שלא טרחתי לדבר איתה קודם. ועל זה אומר בעדינות: “פחחחחחחחחחחחחחחחחחח”.

אגב, לאחר פרסום הטקסט שלי טלי התקשרה אליי. לצערי לא יכולתי לענות לשיחה כי הייתי עסוק בלגנוב את הכסף של המכללה למנהל ולהעביר אותו למרצי דור א’. טלי שלחה לי הודעת ווטסאפ שהיא מבקשת שאחזור אליה. עניתי לה בשעות הערב (בכל זאת, היה הרבה כסף לגנוב) וכתבתי לה: “היי טלי, מצטער שחוזר אלייך רק עכשיו – יום סוער במכללה, כמו שאת יודעת. אני זמין אם את רוצה לשוחח”. זה היה לפני כמעט שבועיים. מאז, לא שמעתי ממנה מילה.

כאמור, הטור שלה ממשיך עם הקשקוש המקושקש של דור א’ וממשיך לטעות בכל העובדות שהוא מציין. כך לדוגמה טלי כותבת שהשביתה נמשכה יומיים. ובכן, לא. היא נמשכה שלושה ימים, אבל כזכור טלי לא טועה; זו המציאה שמתבלבלת.

בכל הקשור אליי, כותבת טלי זו “דרור היה אחד האנשים שהגנו על כיסם (של מרצי דור א’. י”ד) מפני ההנהלה”, וזו כבר ממש דיבה. כל מי שהיה מעורב במשא ומתן יודע בדיוק איזה תפקיד לקחתי על עצמי ומה החלק שלי בסיום השביתה. דיבה, כידוע, מקומה להתברר במקומות שדיבות מתבררות בהן. היוש טלי.

לסיום, כותבת טלי ש”המומחה” (זה אני, במירכאות) “אפילו לא היה מסוגל לכתוב את השם שלי נכון”. אכן, מסתבר שכתבתי את שם משפחתה של טלי כך: חירותי-סובר, בעוד ששמה הוא חרותי-סובר. משום כך, חזרתי אל הפוסט המקורי והורדתי את כל היודים המיותרים והוספתי בסוף הפוסט התנצלות בפני טלי.

את מבינה, טלי, מותר לטעות ואפשר לתקן כאשר טועים. אלא שאת כל כך נפוחה מחשיבות עצמית, כל כך מלאה בעצמך וכל כך רשלנית, שכל שאת מסוגלת לעשות במקום להודות בטעויות החובבניות שלך, זה להגיב בילדותיות. יווו, קראת לי “מומחה”, אני לא יודע איך אתמודד עם הבושה ואיך אמשיך להסתובב ברחובות העיר בידיעה שירדת עליי כך. הו, מה אעשה?!

אתנחם בחבריי. מדור א’, כמובן.

עיתונאות כחלטורה – מקרה בוחן

בשבועיים האחרונים החלה כתבת דה-מרקר, טלי חרותי-סובר, לדווח על המתרחש במכללה למינהל. המכללה למינהל נקלעה, למרבה הצער, לסכסוך עבודה. עמדתי האישית ביחס לסכסוך אינה חשובה ובטקסט הזה לא אדון בסכסוך עצמו. הדבר היחיד שארצה לעסוק בו הוא רמת הדיווח העיתונאי שמפגינה חרותי-סובר.

חרותי-סובר מדווחת בהרחבה על מערכת ההשכלה הגבוהה. על הכוונת שלה, בין השאר, אנשים שמתדהרים בתארים לא להם, בעיות במוסדות להשכלה גבוהה ועוד. אין ספק שהמטרה ששמה לעצמה היא ראויה וחשובה. הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל בטקסט שלה, שמתייחס לנושא אותו אתה מכיר היטב, מכיר לפרטי-פרטים, או אז אתה מגלה שרמת הדיוק שהיא מפגינה הוא מתחת לכל ביקורת, וזו לשון ההמעטה הכי ממעיטה שהצלחתי למצוא.

הנה עשר טעויות של טלי חרותי-סובר בשלושה טקסטים נפרדים.

כך נפתח הטקסט הראשון שפרסמה ביום ה-13.11.16:

בשבוע השלישי לשנת הלימודים סוערות הרוח במסלול האקדמי המכללה למנהל בראשון לציון, כאשר  ועד דור א’ של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבתי הספר לתקשורת ומינהל עסקים, מאיים בשביתה. האיום אינו כולל את ועד דור ב’ של המרצים או את הסגל המנהלי, וכן בתי ספר אחרים כמו משפטים, מדעי המחשב או עיצוב.

1. במכללה למנהל אין מרצי דור א’ ומרצי דור ב’. במכללה למנהל יש שני סוגים של הסכמים. הסכם קיבוצי בו כלולים ארבעה בתי ספר והסכמים אישיים בארבעה בתי הספר האחרים (סה”כ שמונה בתי ספר). אני נכנסתי למכללה למנהל בשנת 2010 ומכיוון שנכנסתי לבית הספר לתקשורת, שכלול בהסכם הקיבוצי, נכנסתי מיד ובאופן אוטומטי להסכם הקיבוצי (גם אם הייתי רוצה אחרת, כי אני חושב שמגיעים לי מיליונים, אין לי ברירה).

על פי טלי חרותי סובר, אני, שנמצא שבע שנים במכללה, אני נחשב ל”מרצה דור א'”(כלומר מהוותיקים) בעוד שמרצה ממשפטים או כלכלה, שאינם בהסכם הקיבוצי אך נמצאים יותר מ-20 שנה במכללה, הם “מרצי דור ב'” (מהחדשים, אלו שבאו אחרי דור א’), שלא לדבר על מרצה מפסיכולוגיה שנקלט לפני שנתיים, גם הוא, על פי הטקסט של חרותי-סובר, גם הוא “מרצה דור א'”. במהלך כל הטקסט שלה, מתחילתו ועד סופו, חוזרת חרותי-סובר על עניין “דור א'” ו”דור ב'” למרות שאין לו שחר.

2. למרצים שאינם כלולים בהסכם הקיבוצי אין ועד. אני חוזר, בניגוד למה שחרותי סובר כותבת (“האיום אינו כולל את ועד דור ב’“) למרצים שאינם בהסכם הקיבוצי אין ועד וממילא הם לא מרצים דור ב’.

3. בניגוד למה שחרותי-סובר כותבת (“ועד דור א’ של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבית הספר לתקשורת ומינהל עסקים”) ועד הסגל האקדמי מייצג גם את המרצים בבית הספר למדעי ההתנהגות ובבית הספר לפסיכולוגיה – וממילא אלו לא מרצים דור א’.

4. כותבת חרותי סובר: “המכללה היא מוסד פרטי בו משלמים הסטודנטים כ-40 אלף שקל בשנה”. לא נכון (פרטים בטעות מס’ 8).

5. טרם פרסום הידיעה, חרותי-סובר לא פנתה לד”ר מאיר קוגמן מוועד הסגל האקדמי על מנת לקבל את תגובתו, זאת למרות שהזכירה את שמו בטקסט. למה היא לא פנתה אליו? האם הפרקטיקה העיתונאית לא מחייבת בקשת תגובה מצד מי שמזכירים אותו בשמו? כנראה שלא. התגובה שמופיעה כעת בסוף הידיעה, נוספה שעות ארוכות (אם לא ימים) אחרי פרסומה המקורי.

יום למחרת, פרסמה חרותי-סובר ידיעה שניה.

6. בידיעה הזו כותבת חרותי-סובר: “הוועד, אליו שייכים בעיקר מרצים מבתי הספר למינהל עסקים, תקשורת וכן פסיכולוגיה”. נו, בית הספר לפסיכולוגיה הצטרף להסכם הקיבוצי. אולי בידיעה השלישית היא תוסיף את בית הספר למדעי ההתנהגות. נחכה ונראה.

7. שוב, כל הידיעה מתייחסת ל”מרצי דור א'” ו”מרצי דור ב'”. לא היה ולא נברא.

8. כותבת חרותי סובר: “המכללה למנהל היא גוף פרטי המבקש מהסטודנטים שכר לימוד מהגבוהים בשוק (38 אלף שקל בשנה באופן רשמי, 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד)”. אוקיי, אלו כבר לא 40 אלף שקל אלא 38 אלף שקל, כלומר לא 38 אלף שקל, אלא 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד. איזה כיף לקבל הנחה של 18 אלף שקל בשכר הלימוד בתוך 24 שעות?

היום התפרסמה הידיעה שלישית.

9. כך נפתחת הידיעה:

לפני למעלה מחודשיים הכריזו מרצי דור א’, המיוצגים בהסכם קיבוצי, על סכסוך עבודה מול הנהלת המכללה למינהל. מדובר במרצים מבתי הספר למינהל עסקים (כולל תלמידי ראיית חשבון), תקשורת ומדעי ההתנהגות. מרצים בבתי הספר אחרים – משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד – אינם מאוגדים בהסכם קיבוצי, ולכן אינם צד לסכסוך או לשביתה.

הו! שמחה גדולה. בית הספר למדעי ההתנהגות הצטרף להסכם הקיבוצי. אבל אבוי, בית הספר לפסיכולוגיה, שרק לפני שמונה ימים היה בהסכם הקיבוצי, נזרק ממנו. נראה שככה זה אצל חרותי-סובר, העניינים מתקתקים! הם דינמיים! זזים מהר! בתי ספר נכנסים להסכם הקיבוצי, יוצאים מהסכם הקיבוצי! הופ, אתה מרצה דור א’, רגע רגע, הופ! שביזות, אתה מרצה דור ב’.

10. חרותי-סובר מונה את בתי הספר שוועד מרצי דור א’ (אין מרצי דור א’) מייצג בהסכם – מנהל עסקים, תקשורת ומדעי ההתנהגות – ומונה את בתי הספר האחרים שאינם מיוצגים בהסכם – “משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד“. כמה חבל שבמכללה למנהל יש רק שמונה בתי ספר. אין “עוד“. רק שמונה. סורי. אבל תודו ש”ועוד” נשמע מאוד מרשים! דינמיות, אני אומר לכם, דינמיות.

כאמור, אני נמנע מלכתוב כאן את עמדתי האישית; היא לא רלוונטית. זאת ועוד, אין בכל הטעויות שעליהן הצבעתי משהו שקשור ב”עמדה” או “דעה”, אלא רק בעובדות שעליהן אין מחלוקת ושהופעתן בצורה מעוותת בטקסטים של חרותי-סובר מביכה אותי כעיתונאי לשעבר וכמי שעוסק בהוראת המקצוע בהווה.

ומה עם השביתה? כולי תקווה שהיא תמנע ושאם היא בלתי נמנעת, שתהיה קצרה, ממש ממש קצרה.

תיקון: בפוסט המקורי נכתב ששמה של הכתבת הוא “טלי חירותי-סובר”. שמה של הכתבת הוא “טלי חרותי-סובר” ועם טלי והיוד המיותרת סליחה.