דיסלייק? בעצם לא

לפני שלושה שבועות פרסמתי בפייסבוק את הסטטוס הזה:

“אז הבוקר כבר קיבלתי טלפון שלישי מכלי תקשורת כלשהו שמבקש ממני להתראיין על כפתור הדיסלייק של פייסבוק שאולי יהיה ואולי לא ועל ההשלכות של קיומו או אי קיומו שאולי יהיו ואולי לא יהיו.
לאחר מחשבה רבה החלטתי, לפחות בשלב זה, שלא לדבר על הכפתור שאולי יהיה ואולי לא ועל ההשלכות שאולי יהיו ואולי לא אבל אני לא מוציא מכלל אפשרות שאולי טעיתי ואולי לא.
תודה. כלומר לא.”

עכשיו אני קורא שפייסבוק בכלל לא מתכוונים להשיק כפתור “דיסלייק”. תחת זאת הם בוחנים את האפשרות להשיק שורה של פרצופונים מטופשים שידווחו על מצב הרוח של הקורא.

מעבר לשאלה המתבקשת והמעניינת (אם העולם הזה מעניין אתכם), מדוע פייסבוק פונה לכיוון הזה, השאלה שמעניינת אותי היא האם העובדה ש”סיפור הדיסלייק” הוא ברווז קלאסי, תגרום לאמצעי התקשורת להפסיק ולזנק על כל שטות בלירה של פייסבוק/אפל? התשובה, למרבה הצער, היא לא.

אמצעי התקשורת מגיבים לסיפורים הקשורים בפייסבוק (“האתר נפל לחמש דקות!”) ואפל (“כל המכשירים נמכרו!”) כמו שהם מגיבים לסיפור העוסק באירוע טרור: באמצעות נוהל. ראשית הסיפור מופיע בחו”ל, לאחר מכן הוא מתורגם מילה במילה (לפעמים עם טעויות, אבל למי אכפת) לאתרי תוכן שיווקי דוגמת Ynet ומשם הוא מוקפץ לתכניות הרדיו, חמש עם, שש עם, צינור לילה, תכניות הבוקר וחוזר חלילה.

מגיש התכנית יסכם את הסיפור בקצרה (כפי שהוא קרא אותו ב-Ynet, כולל הטעויות, אבל למי אכפת) ואז יביא מרואיין אחד בעד, אחד נגד, מכור אחד (לפייסבוק, למוצרי אפל, זה לא משנה, העיקר שיהיה מכור), יעביר חמש-שש דקות וימשיך הלאה.

למרבה הצער, בימים אלו מתרחשים פיגועי טרור אמיתיים ומשום כך אמצעי התקשורת מתפנים לנוהל הטרור המקורי (חדשות מתפרצות, תמונות קופצניות, דיווח טלפוני, משטרה, מד”א, כתב בשטח, עד ראייה בהלם מספר שהכל קרה נורא מהר, פוליטיקאי מתלהם, קריאות מוות לערבים וחזרה לשגרה) ולכן סיפור הפרצופונים המטופשים של פייסבוק לא יכבוש את הכותרות. חבל, דווקא רציתי לשמוע מה יש לתלמידת התיכון שמכורה לפייסבוק לומר בעניין.

המקום הכי רומנטי בניו-יורק

המקום הכי רומנטי בניו-יורק, לפחות מהפרספקטיבה של איש תקשורת, הוא ללא ספק “הניו-יורק טיימס”. במסגרת הביקור שלי ושל עמיתי, ד”ר דן ערב, בחוף המזרחי, ביקור במסגרתו נפגשנו עם מספר רב של אנשים מתחומי התקשורת, האקדמיה והתעשייה, ביקרנו גם במערכת הניו-יורק טיימס.

כבר בתחילת הביקור לקחו אותנו לקומה ה-16 שם נכנסו ל”חדר צ’רצ’יל”. מסתבר שארתור סולצברגר היה מעריץ גדול של וינסטון צ’רצ’יל והאמין שהוא הציל את הציווליזציה המערבית. משום כך, בקומת ההנהלה של הטיימס, הוא הקים חדר שלם שמוקדש לאיש הכולל מהדורות ראשונות של ספריו ועוד. באותו החדר תלויה על הקיר גם המהדורה הראשונה של הניו-יורק טיימס. התאריך הוא ה-18 בספטמבר 1851.

בהמשך הקומה תלוי על הקיר הסיפור הגדול שהפך הניו-יורק טיימס לעיתון חשוב ומוכר כאשר עיתונאי העיתון חשפו שערוריית שחיתות עצומה. על הקיר תלוי לא רק הגיליון המקורי אלא גם כל הרשימות בכתב יד שערכו העיתונאים כחלק מהתחקיר שלהם. השנה היא 1872.

קומה אחת למטה, על קיר ארוך מופיעות תמונותיהם של כל העיתונאים של העיתון שזכו בפרסי פוליצר, משנת 1913 ועד היום. מכיוון שאין על הקיר מספיק מקום, התמונות החלו לפלוש לקירות נוספים.

מעבר למסורת שאי אפשר לקנות בכסף ושאי אפשר לשחזר, הארכיטקטורה של הבניין משקפת רומנטיות עיתונאית שקשה שלא להתרגש ממנה. הבניין מחולק לשניים: צד המערכת והצד של מוכרי המודעות, הפרסום, השיווק וכן הלאה. הבניין בנוי כך שאין דרך לעבור מצד אחד לצד השני. משום כך יש צורך לרדת לקומת הקרקע, לעבור לצד השני של הבניין ולקחת מעליות אחרות, נפרדות, שמאפשרות לך להגיע לצד המסחרי. זו ההפרדה מוחשית, פיזית ממש, בין ה-church ל-state שפעם היתה אבן יסוד בעולם העיתונות וכיום הפכה למטרד ממש. למעשה, אפילו העיתונאים שאיתם דיברנו טענו שהזמן שאנשי הטיימס מבזבזים במעליות השונות ודאי עולה לעיתון מיליוני דולרים מדי שנה.

ואז אתה מגיע למערכת עצמה. שלוש קומות מפוצצות במאות עיתונאים, עורכים ואנשי דיגיטל. רק צוות הווידאו של הטיימס מונה 80 איש והוא גדול כמעט כמו כל העיתונאים שעובדים בעיתון “הארץ”. אתה לא יכול להיות עיתונאי ולא להתרגש מחדר החדשות של הטיימס, אתה פשוט לא יכול.

את הביקור חתמנו במחלקת ה-R&D של העיתון, מחלקה שמונה שבעה אנשים בסך הכל מתחומי העיצוב, טכנולוגיה ודיסיפלינות נוספות, שאנשיה חשפו בפנינו פיתוחים מדהימים ממש: משולחן שמאזין לשיחה ומתרגם קול לטקסט בזמן אמת ועד הצגת ויזואלית של מידע בזמן אמת כולל חיתוכים שנעשים על הנתונים בזמן שהם מתקבלים. מהמם.

בניו-יורק טיימס מבינים היטב את הבעיות שלהם, מבינים היטב את עוצמת האיום שיש עליהם, מבינים לא רע את התחרות שאיתה הם מתמודדים ואת היתרונות של המתחרים. הם רחוקים מלהיות מושלמים, רחוקים מלעשות כל דבר בצורה הכי טובה, הם אינם נקיים מטעויות בשיקול דעת וטעויות עיתונאיות. ועדיין, הניו-יורק טיימס הוא בעיניי המקום הכי רומנטי לבקר בו אם אתה עיתונאי בעבר, בהווה או בעתיד.

החלק המעניין הוא שגם מי שעובד בטיימס מבין את זה ולתובנה הזו יש צדדים טובים (אנשים מגיעים לעבודה בתחושת שליחות עמוקה) וצדדים פחות מוצלחים (אנשים מאמינים שהשמש זורחת להם מהישבן ושאף אחד לא יכול עליהם). ובכלל, יש להודות, רומנטיקה זה יופי, אבל לא תמיד קל להתפרנס ממנה.

ועדיין, למרות שהייתי יותר מעשר שנים עיתונאי פעיל והשארתי את הפרק הזה מאחוריי, אם הניו-יורק טיימס יקרא לי לעבוד אצלו, אני ככל הנראה אאלץ להיפרד מכולכם בנימוס, אעלה על טיסה, אנחת במערכת ואתחיל לעבוד כמו משוגע. קשה להתפרנס מרומנטיקה, זה נכון, אבל כמה מקומות עבודה הייתם מתארים במילה הזו, “רומנטיקה”?

ניו-יורק | 3.10.2015

דרור וקירשנבאום

“לונדון את קירשנבאום” עלתה לראשונה לאוויר בראשית שנות האלפיים. זמן קצר אחרי שעלו לאוויר הוזמנתי בפעם הראשונה לאולפן. הייתי אז כתב ההייטק של עיתון “הארץ” ובאתי כדי לדבר על הנושאים שאותם כיסיתי. מאז ועד היום החלפתי כמה מקומות עבודה: מ”הארץ” עברתי ל”ידיעות אחרונות” ומעולם העיתונות עברתי לעולם האקדמיה, אבל לא משנה היכן נחתתי, לאולפן “לונדון את קירשנבאום” המשיכו, למרבה שמחתי, להזמין אותי.

לפני כמעט שש שנים, בינואר 2010, מוניתי לפרשן קבוע של התכנית בתחומי האינטרנט והטכנולוגיה. הפכתי ל-go to guy של המערכת בכל הקשור לנושאים האלו. בממוצע הגעתי לאולפן של לונדון וקירשנבאום כמעט אחת לשבוע.

בשנה האחרונה מיעטתי להגיע לאולפן אבל אחת לכמה שבועות השתדלתי בכל זאת לבוא; מבחינתי, זה ביקור בלונה-פארק. זמן קצר אחרי שנכנסתי לתפקיד בבית הספר לתקשורת היתה לי ההזדמנות להפוך את היוצרות ואירחתי את ירון ומוטי במסגרת סדנת האמן של בית הספר, “הפינצטה”. הפעם הם היו המרואיינים. זו היתה חוויה יוצאת דופן, גם לסטודנטים וגם לי.

היום אחר הצהריים אזכה, אם לא יקרה משהו יוצא דופן, כבר קרו דברים מעולם, לסגור מעגל נוסף ביחסים שלי עם התכנית. ירון לונדון יצא לחופשה ומערכת התכנית ביקשה ממני לשבת לצד מוטי קירשנבאום ולהנחות את התכנית. אמנם זה חד-פעמי אבל הם לא יודעים שאני מתכוון לבוא עם אזיקים; אני לא מתפנה.

אם אתם במקרה צופים היום בתכנית ורואים בחור קירח יושב ליד אחד מענקי הטלוויזיה הישראלית ולא פוצה פה מרוב התרגשות, דעו שזה אני.

החיים עלולים להרוג אותך

עומר מנדס, סטודנט לשעבר, שלח לי הודעה לפייסבוק הכחול עם הנקודות הכתומות ובו קישור הורס ל-28 ידיעות שהופיעו בתקשורת האמריקאית (ברובה) שמזהירות מפני דברים שעשויים להרוג אותך. בין השאר קימה בבוקר יכולה להרוג אותך, ישיבה, חלב, חזיות, מים, התעמלות, סודה ועוד.

כמובן שהתקשורת הישראלית לא הרבה יותר טובה. חיפוש קצר מגלה שהאקרים יכולים להרוג אותך מרחוק, תרופות ללא מרשם, משקאות אלכוהוליים שונים ומגוונים, כרית האוויר באוטו שלך, אימייל, פקקים והחביב עליי, אוכל עיראקי.

הקריאה של הטקסטים האלו הזכירה לי את תאוריית הטיפוח של ג’ורג’ גרבנר שעוסקת באופן שבו אמצעי התקשורת מעצבים את תפיסת העולם של הפרטים בחברה. גרבנר וחוקרים נוספים הראו בסדרת מחקרים, שצופים כבדים בתכנים אלימים מאמינים שהעולם הוא אלים, מפחיד ומסוכן בהשוואה לצופים אחרים שאינם ניזונים מכמות כה נכבדה של תכנים אלימים. למעשה, ככל שהנשאלים במחקר של גרבנר צפו יותר בטלוויזיה כך הם העריכו הערכת-יתר את הסיכוי שלהם להיות קורבנות למעשי פשע, למרות שסטטיסטית הסיכוי שלהם היה נמוך הרבה יותר. הוא כינה את התופעה בשם “סינדרום העולם המרושע”.

השאלה שראוי לשאול היא מי מרוויח מסינדרום העולם המרושע שאמצעי התקשורת מייצרים עבורנו? כמובן שאמצעי התקשורת עצמם מרוויחים מהעניין. הם מאמצים את טקטיקת ההפחדה כאמצעי לתקשר מסרים לצרכנים, כדי לעניין אותם, כדי לגרום להם להקליק, כדי למשוך אותם לכתבה, כדי להרוויח כסף.

אבל אם פורשים את היריעה רחב יותר מבינים שלחיים תחת השפעת סינדרום העולם המרושע יש גם רווחים פוליטיים לא מבוטלים. לפני כמה שנים פרסמתי כאן טקסט שעוסק בטקטיקת ההפחדה של המדינה, שכל הזמן מזהירה את האזרחים שהם נמצאים תחת סכנה (העובדה שלפני כמה שבועות נערך תרגיל כלל ארצי שבו האזרחים התבקשו להיכנס למרחבים מוגנים, כאילו הם לא שהו שם במשך חודשיים רק בקיץ האחרון, היא דוגמה מוצלחת לעניין). פחד הוא אמצעי שלטוני מובהק שכן הוא אמצעי גיוס מן המדרגה הראשונה. מי שמתמחה בכך הוא כמובן בנימין-הערבים-נוהרים-לקלפיות-נתניהו שדוהר את דרכו לראשות הממשלה באמצעות פחד למעלה מעשרים שנה.

אבל להאשים את נתניהו זה קל (גם אם זה נכון); כאשר בוחנים את הידיעות האלו מבינים שאמצעי התקשורת הם סוכני פחד מן המדרגה הראשונה: הם מוכרים פחד, סוחרים בפחד, מנסחים את הפחד וזורקים לכיוונך עוד ועוד אובייקטים, אירועים, מוצרים, פעילויות ופרקטיקות כולם, לכאורה, יכולים להביא למותך.

לא מן הנמנע שצריכה מופרזת של הכתבות המטופשות עד אימה האלו יכולה…. ובכן, כן.

העין השביעית: אלף אנשים, מאה שקלים

התחלתי לכתוב ב”העין השביעית” בשנת 2008 (אם אינני טועה), בזמן שעדיין הייתי עיתונאי פעיל ב”ידיעות אחרונות”. כשהייתי בעיתון “הארץ” הייתי נוהג לגנוב את כתב העת המודפס מתאי העיתונאים הוותיקים שקיבלו אליהם את המגזין (סליחה יואל מרקוס, עשיתי את זה לעתים רחוקות ממש!). הוא היה כתב עת שעסק במציאות שלי כאיש תקשורת, בדילמות שלי, בבעיות שלי, במגבלות שלי.

כתב העת עבר טרנספורמציה דיגיטלית, והוא מהווה בעיניי את אחת הדוגמאות הבולטות למעבר מוצלח, אפילו מוצלח ביותר, לגרסה מקוונת: הוא הפך נגיש יותר ומשפיע יותר. בתקופה שבה התקשורת הפכה לסיבה שבגללה מפרקים ממשלה ויוצאים לבחירות, בתקופה שבה בעיות אתיות מבצבצות כמעט מכל שידור, מכל כתבה ומכל מהלך תקשורתי, בתקופה שבה דילמות חדשות תוקפות מכל הכיוונים את העוסקים במלאכה, קיומה של “העין השביעית” כבמה העיקרית לעיסוק בתקשורת בכל רמה שהיא (ביקורת, תחקיר, סיקור, דעה), חשוב מעין כמוהו.

במשך שנים ישב הפרויקט המדהים הזה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. לא עוד. כעת “העין השביעית” צריכה לדאוג למימון או שהיא פשוט לא תהיה. לאחר שהוקמה עמותה (שאני חבר בה), יצאה “העין השביעית”בקריאה לסיוע מכל מי שהבמה החשובה הזו חשובה גם בעיניו. הקריאה היא קריאה לתרומה שתאפשר להמשיך ולהחזיק את המפעל הנפלא הזה.

redlogo

התקציב של “העין השביעית” מגוחך ביחס לתוצרים שלה ובוודאי ביחס לחשיבות ולהשפעה שלה. הוא מאפשר לשלם לכותבים הקבועים, לכותבים המזדמנים וכן לממן את עלויות התפעול הטכני והאחרות של האופרציה הזו.

בקישור הזה תוכלו לקרוא דבריו של עורך “העין השביעית”, שוקי טאוסיג. לחיצה על הקישור הזה תוביל אתכם לעמוד התרומות באמצעותו כל אחד ואחת מכם יוכל לתרום לטובת המטרה החשובה.

אני רוצה להאמין שבישראל ישנם לפחות אלף אנשים (ואני מקווה שיותר) שכל אחד מהם יהיה מוכן לתרום מאה שקלים, פחות מעשרה שקלים לחודש, שביחד יניבו תקציב שיראה שיש היתכנות למודל שמבוסס, לפחות בחלקו, על תמיכה של גולשים. אני קורא לכם להיות אחד מאותם אלף אנשים. גם אם אתם יכולים לתרום יותר, גם אם אתם יכולים לתרום פחות, גם אז אני קורא לכם לקחת חלק ביוזמה הזו. אני לא חושב שתצטערו.

אגב, עשרת אלפים אנשים שיתרמו מאה שקלים יסגרו תקציב שיאפשר שנת פעילות שלימה. זה לא בשמיים.