עיתונאות כחלטורה – ועכשיו הדיבה

טלי חרותי-סובר הקדישה לי חלק מהטור שלה שפורסם לפני שעות אחדות, ואם זה לא כבוד שאותו אציין בקובץ קורות החיים שלי, אינני יודע כבוד מהו. כיאה לדרכה העיתונאית, כפי שתיארתי אותה כאן, הטקסט שלה מלא שגיאות, חלקן שגיאות מהסוג שכבר הצבעתי עליהן, חלקן שגיאות חדשות, וחלקן דיבה ממש.

אבל נתחיל בהתחלה.

בימים שלאחר פרסום הפוסט המקורי שלי, קיבלתי כמה פניות מאנשי דה-מרקר ומאנשים שמקורבים לאנשי דה-מרקר שהפצירו בי, ממש דחקו בי, להתלונן על חרותי-סובר בפני המערכת. אחד מהם כתב לי (ואני מצטט):

א. שימחת רבים במערכת דהמרקר בפוסט ובסטטוסים בעניין טלי חרותי סובר
ב. אחדים מהנ"ל מציעים שתכתוב מכתב תלונה מסודר + בקשה לתיקון לסמי פרץ (עורך דה-מרקר. י"ד).
היא אחד האנשים הפחות חביבים על המערכת. הרמה העיתונאית של שאר העבודה שלה די דומה.

הסברתי לאותו אדם, שהזכיר שטלי זו כבר סיבכה את המערכת בכמה תלונות (עוד על כך בהמשך), שיש לי דברים קצת יותר מעניינים לעשות מלשבת ולכתוב מכתבי תלונה לסמי ושהגיע הזמן שהמערכת תטפל בעיתונאים שלה בעצמה ולא תחכה לתלונות.

אם בזה לא די, תלונות, מסתבר, הן מנת חלקה של הקבועה של טלי.

טלי חרותי סובר

(טלי חרותי-סובר. התמונה מתוך סרטון יוטיוב)

כך לדוגמה, באוגוסט 2015 הגיש ארגון נכי צה"ל שתי תביעות דיבה פלוס תלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ודרש פיצוי בסך 480 אלף שקל בשל הפרקטיקה החביבה על טלי: לכתוב על אנשים/ארגונים אך לא לבקש את תגובתם (כזכור, לא היתה לה בעיה לציין את שמו של ד"ר עו"ד מאיר קוגמן, יו"ר ועד הסגל האקדמי, אך לא לבקש את תגובתו. בקטנה). הארגון טען כי טלי זו מנהלת "מסע רדיפה אובססיבי נגד הארגון".

נו טוב, אנחנו מכירים ארגונים שכאשר הם לא מרוצים, הם מיד מגישים תלונות; זה בדרך כלל נגמר בשום דבר. ובכן, לא הפעם. ב-20 בינואר 2016, אחרי הליך גישור, פרסם העיתון התנצלות מקיפה ומפורטת ואף הוריד את שני הטקסטים מאתר האינטרנט של העיתון (ולכן לא ניתן למצוא אותם. את ההתנצלות אפשר למצוא כאן).

ארגון נכי צה"ל הוא לא היחיד שהתלונן על טלי. גם משרד יחסי ציבור התלונן על הפרקטיקה של טלי ללעוג לו ואפילו אישה תמימה, שדיברה עם טלי זו במסגרת סדנה ששתיהן הלכו אליה, גילתה שהיא עומדת במרכזו של טור שכתבה. האישה, ששוחחה עם אתר "וואלה" אמרה:

"אני חשה מבוכה גדולה. גם מתוכן הדברים המרושעים שנכתבו עלי, וגם מעצם החשיפה", היא מציינת ומוסיפה כי פנתה לאתר "הארץ" בבקשה להסיר את הפוסט או לפרסם התנצלות, אך נענתה בשלילה. "התחושה היא שהגב' חרותי-סובר כותבת מה שבא לה בלי לתת לאנשים אחרים את האופציה ההוגנת להגיב ותוך פגיעה באנשים שלא התכוונו בשום דרך ואופן למצוא את עצמם בעיתון".

העובדות האלו משעשעות במיוחד בהתחשב שטלי זו התלוננה בטור שלה שלא טרחתי לדבר איתה קודם. ועל זה אומר בעדינות: "פחחחחחחחחחחחחחחחחחח".

אגב, לאחר פרסום הטקסט שלי טלי התקשרה אליי. לצערי לא יכולתי לענות לשיחה כי הייתי עסוק בלגנוב את הכסף של המכללה למנהל ולהעביר אותו למרצי דור א'. טלי שלחה לי הודעת ווטסאפ שהיא מבקשת שאחזור אליה. עניתי לה בשעות הערב (בכל זאת, היה הרבה כסף לגנוב) וכתבתי לה: "היי טלי, מצטער שחוזר אלייך רק עכשיו – יום סוער במכללה, כמו שאת יודעת. אני זמין אם את רוצה לשוחח". זה היה לפני כמעט שבועיים. מאז, לא שמעתי ממנה מילה.

כאמור, הטור שלה ממשיך עם הקשקוש המקושקש של דור א' וממשיך לטעות בכל העובדות שהוא מציין. כך לדוגמה טלי כותבת שהשביתה נמשכה יומיים. ובכן, לא. היא נמשכה שלושה ימים, אבל כזכור טלי לא טועה; זו המציאה שמתבלבלת.

בכל הקשור אליי, כותבת טלי זו "דרור היה אחד האנשים שהגנו על כיסם (של מרצי דור א'. י"ד) מפני ההנהלה", וזו כבר ממש דיבה. כל מי שהיה מעורב במשא ומתן יודע בדיוק איזה תפקיד לקחתי על עצמי ומה החלק שלי בסיום השביתה. דיבה, כידוע, מקומה להתברר במקומות שדיבות מתבררות בהן. היוש טלי.

לסיום, כותבת טלי ש"המומחה" (זה אני, במירכאות) "אפילו לא היה מסוגל לכתוב את השם שלי נכון". אכן, מסתבר שכתבתי את שם משפחתה של טלי כך: חירותי-סובר, בעוד ששמה הוא חרותי-סובר. משום כך, חזרתי אל הפוסט המקורי והורדתי את כל היודים המיותרים והוספתי בסוף הפוסט התנצלות בפני טלי.

את מבינה, טלי, מותר לטעות ואפשר לתקן כאשר טועים. אלא שאת כל כך נפוחה מחשיבות עצמית, כל כך מלאה בעצמך וכל כך רשלנית, שכל שאת מסוגלת לעשות במקום להודות בטעויות החובבניות שלך, זה להגיב בילדותיות. יווו, קראת לי "מומחה", אני לא יודע איך אתמודד עם הבושה ואיך אמשיך להסתובב ברחובות העיר בידיעה שירדת עליי כך. הו, מה אעשה?!

אתנחם בחבריי. מדור א', כמובן.

עיתונאות כחלטורה – מקרה בוחן

בשבועיים האחרונים החלה כתבת דה-מרקר, טלי חרותי-סובר, לדווח על המתרחש במכללה למינהל. המכללה למינהל נקלעה, למרבה הצער, לסכסוך עבודה. עמדתי האישית ביחס לסכסוך אינה חשובה ובטקסט הזה לא אדון בסכסוך עצמו. הדבר היחיד שארצה לעסוק בו הוא רמת הדיווח העיתונאי שמפגינה חרותי-סובר.

חרותי-סובר מדווחת בהרחבה על מערכת ההשכלה הגבוהה. על הכוונת שלה, בין השאר, אנשים שמתדהרים בתארים לא להם, בעיות במוסדות להשכלה גבוהה ועוד. אין ספק שהמטרה ששמה לעצמה היא ראויה וחשובה. הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל בטקסט שלה, שמתייחס לנושא אותו אתה מכיר היטב, מכיר לפרטי-פרטים, או אז אתה מגלה שרמת הדיוק שהיא מפגינה הוא מתחת לכל ביקורת, וזו לשון ההמעטה הכי ממעיטה שהצלחתי למצוא.

טלי חרותי סובר
מתוך הסרטון "טלי חרותי סובר"

הנה עשר טעויות של טלי חרותי-סובר בשלושה טקסטים נפרדים.

כך נפתח הטקסט הראשון שפרסמה ביום ה-13.11.16:

בשבוע השלישי לשנת הלימודים סוערות הרוח במסלול האקדמי המכללה למנהל בראשון לציון, כאשר  ועד דור א' של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבתי הספר לתקשורת ומינהל עסקים, מאיים בשביתה. האיום אינו כולל את ועד דור ב' של המרצים או את הסגל המנהלי, וכן בתי ספר אחרים כמו משפטים, מדעי המחשב או עיצוב.

1. במכללה למנהל אין מרצי דור א' ומרצי דור ב'. במכללה למנהל יש שני סוגים של הסכמים. הסכם קיבוצי בו כלולים ארבעה בתי ספר והסכמים אישיים בארבעה בתי הספר האחרים (סה"כ שמונה בתי ספר). אני נכנסתי למכללה למנהל בשנת 2010 ומכיוון שנכנסתי לבית הספר לתקשורת, שכלול בהסכם הקיבוצי, נכנסתי מיד ובאופן אוטומטי להסכם הקיבוצי (גם אם הייתי רוצה אחרת, כי אני חושב שמגיעים לי מיליונים, אין לי ברירה).

על פי טלי חרותי סובר, אני, שנמצא שבע שנים במכללה, אני נחשב ל"מרצה דור א'"(כלומר מהוותיקים) בעוד שמרצה ממשפטים או כלכלה, שאינם בהסכם הקיבוצי אך נמצאים יותר מ-20 שנה במכללה, הם "מרצי דור ב'" (מהחדשים, אלו שבאו אחרי דור א'), שלא לדבר על מרצה מפסיכולוגיה שנקלט לפני שנתיים, גם הוא, על פי הטקסט של חרותי-סובר, גם הוא "מרצה דור א'". במהלך כל הטקסט שלה, מתחילתו ועד סופו, חוזרת חרותי-סובר על עניין "דור א'" ו"דור ב'" למרות שאין לו שחר.

2. למרצים שאינם כלולים בהסכם הקיבוצי אין ועד. אני חוזר, בניגוד למה שחרותי סובר כותבת ("האיום אינו כולל את ועד דור ב'") למרצים שאינם בהסכם הקיבוצי אין ועד וממילא הם לא מרצים דור ב'.

3. בניגוד למה שחרותי-סובר כותבת ("ועד דור א' של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבית הספר לתקשורת ומינהל עסקים") ועד הסגל האקדמי מייצג גם את המרצים בבית הספר למדעי ההתנהגות ובבית הספר לפסיכולוגיה – וממילא אלו לא מרצים דור א'.

4. כותבת חרותי סובר: "המכללה היא מוסד פרטי בו משלמים הסטודנטים כ-40 אלף שקל בשנה". לא נכון (פרטים בטעות מס' 8).

5. טרם פרסום הידיעה, חרותי-סובר לא פנתה לד"ר מאיר קוגמן מוועד הסגל האקדמי על מנת לקבל את תגובתו, זאת למרות שהזכירה את שמו בטקסט. למה היא לא פנתה אליו? האם הפרקטיקה העיתונאית לא מחייבת בקשת תגובה מצד מי שמזכירים אותו בשמו? כנראה שלא. התגובה שמופיעה כעת בסוף הידיעה, נוספה שעות ארוכות (אם לא ימים) אחרי פרסומה המקורי.

יום למחרת, פרסמה חרותי-סובר ידיעה שניה.

6. בידיעה הזו כותבת חרותי-סובר: "הוועד, אליו שייכים בעיקר מרצים מבתי הספר למינהל עסקים, תקשורת וכן פסיכולוגיה". נו, בית הספר לפסיכולוגיה הצטרף להסכם הקיבוצי. אולי בידיעה השלישית היא תוסיף את בית הספר למדעי ההתנהגות. נחכה ונראה.

7. שוב, כל הידיעה מתייחסת ל"מרצי דור א'" ו"מרצי דור ב'". לא היה ולא נברא.

8. כותבת חרותי סובר: "המכללה למנהל היא גוף פרטי המבקש מהסטודנטים שכר לימוד מהגבוהים בשוק (38 אלף שקל בשנה באופן רשמי, 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד)". אוקיי, אלו כבר לא 40 אלף שקל אלא 38 אלף שקל, כלומר לא 38 אלף שקל, אלא 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד. איזה כיף לקבל הנחה של 18 אלף שקל בשכר הלימוד בתוך 24 שעות?

היום התפרסמה הידיעה שלישית.

9. כך נפתחת הידיעה:

לפני למעלה מחודשיים הכריזו מרצי דור א', המיוצגים בהסכם קיבוצי, על סכסוך עבודה מול הנהלת המכללה למינהל. מדובר במרצים מבתי הספר למינהל עסקים (כולל תלמידי ראיית חשבון), תקשורת ומדעי ההתנהגות. מרצים בבתי הספר אחרים – משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד – אינם מאוגדים בהסכם קיבוצי, ולכן אינם צד לסכסוך או לשביתה.

הו! שמחה גדולה. בית הספר למדעי ההתנהגות הצטרף להסכם הקיבוצי. אבל אבוי, בית הספר לפסיכולוגיה, שרק לפני שמונה ימים היה בהסכם הקיבוצי, נזרק ממנו. נראה שככה זה אצל חרותי-סובר, העניינים מתקתקים! הם דינמיים! זזים מהר! בתי ספר נכנסים להסכם הקיבוצי, יוצאים מהסכם הקיבוצי! הופ, אתה מרצה דור א', רגע רגע, הופ! שביזות, אתה מרצה דור ב'.

10. חרותי-סובר מונה את בתי הספר שוועד מרצי דור א' (אין מרצי דור א') מייצג בהסכם – מנהל עסקים, תקשורת ומדעי ההתנהגות – ומונה את בתי הספר האחרים שאינם מיוצגים בהסכם – "משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד". כמה חבל שבמכללה למנהל יש רק שמונה בתי ספר. אין "עוד". רק שמונה. סורי. אבל תודו ש"ועוד" נשמע מאוד מרשים! דינמיות, אני אומר לכם, דינמיות.

כאמור, אני נמנע מלכתוב כאן את עמדתי האישית; היא לא רלוונטית. זאת ועוד, אין בכל הטעויות שעליהן הצבעתי משהו שקשור ב"עמדה" או "דעה", אלא רק בעובדות שעליהן אין מחלוקת ושהופעתן בצורה מעוותת בטקסטים של חרותי-סובר מביכה אותי כעיתונאי לשעבר וכמי שעוסק בהוראת המקצוע בהווה.

ומה עם השביתה? כולי תקווה שהיא תמנע ושאם היא בלתי נמנעת, שתהיה קצרה, ממש ממש קצרה.

תיקון: בפוסט המקורי נכתב ששמה של הכתבת הוא "טלי חירותי-סובר". שמה של הכתבת הוא "טלי חרותי-סובר" ועם טלי והיוד המיותרת סליחה.

הקשר בין תחילת המהדורה לסופה

בשנה האחרונה יוצא לי לצפות בחדשות בטלוויזיה רק לעתים רחוקות וכאשר זה קורה, אני מבין שזה לא מקרה ש"יוצא לי" לצפות בחדשות בטלוויזיה רק לעתים רחוקות.

אתמול, למשל, דיווחה מהדורת חדשות ערוץ 2 על הנעשה בבריסל בעקבות מתקפת הטרור בשדה התעופה ובמטרו הבלגי ומיד, כמובן, עברה לבחון את ההשלכות של המתקפה על האזרח הישראלי. עמליה דואק דיווחה משדה התעופה בן-גוריון ובמהלך הדיווח שלה אני הייתי בתחושה שהיא עצמה במצוקה איומה.

"יתר שדות התעופה באירופה נותרו פתוחים ולוח הטיסות בהם המשיך כרגיל, אבל מי שיצא היום לחופשה התקשה לנסוע בראש שקט", סיפרה על הסקר המדעי שביצעה בנמל התעופה שכלל שתי נשים. הנה הראשונה: "לא אדבר בקול רם בעברית, אני לא אלך למקומות הומי אדם, אני אשתדל איפה שאני אראה שיש התקהלות, אני אתרחק משם, זה מפחיד. זה באמת מפחיד. אבל אני אעשה את המקסימום להימנע ממקומות שעלולים להוות סכנה".

כשהייתי ילד היו מסבירים לנו בבית הספר שישראל היא מדינה שאין בה "מחצבים". למשל אין בה נפט, ואין בה זהב, ואין בה אורניום, אין בה "מחצבים". יש עוד מחצב שאין בישראל והוא מודעות עצמית; לא לכתבת ולא למרואיינת.

ישראל נמצאת תחת מתקפת טרור מזה כמה חודשים, עשרות אנשים נדקרים בדרך שגרה בדקירות סכין של מחבלים שמטיילים להם, נניח ברעננה, אבל הגיברת מסבירה שהיא לא תדבר בקול רם בעברית ותימנע ממקומות שעלולים להוות סכנה… Are you fucking kidding me? את מכירה מקום פחות בטוח ליהודים ולישראלים ממדינת ישראל? מאיזו סיבה את מרגישה פה בטוחה? בגלל מירי רגב? בגלל בנט??

בסוף המהדורה הטון הפך מחויך יותר כאשר דווח על פורים. אחחח, פורים, איזה חג נפלא (בעעע). ומה מגלה כתבת חדשות ערוץ 2? שחלק גדול מהילדים הקטנים, חמודים שכמוהם, התחפש לשוטרים, ושומרים, וחיילים, וטייסים, וגולנצ'יקים ושוב שוטרים.

אז מה היה לנו? בלגיה, מדינה אירופאית ממוצעת, מתמודדת עם מתקפת טרור רצחנית והישראלים, שחיים תחת מתקפת טרור רצחנית כמעט מדי יום, שבחרו ראש ממשלה בגלל שהוא "מר ביטחון" שנוהג לפני הבחירות להפחיד אותם ("בוו!!!") ואז הם נורא מפחדים ולכן הם בוחרים בו, הישראלים מסבירים כמה הם מפחדים לטוס לאירופה וממהרים לחפש את הילדים שלהם לחיילים כדי שישמרו עלינו.

המדינה הזו הולכת לפח, אני אומר לכם, לפח.

 

דיסלייק? בעצם לא

לפני שלושה שבועות פרסמתי בפייסבוק את הסטטוס הזה:

"אז הבוקר כבר קיבלתי טלפון שלישי מכלי תקשורת כלשהו שמבקש ממני להתראיין על כפתור הדיסלייק של פייסבוק שאולי יהיה ואולי לא ועל ההשלכות של קיומו או אי קיומו שאולי יהיו ואולי לא יהיו.
לאחר מחשבה רבה החלטתי, לפחות בשלב זה, שלא לדבר על הכפתור שאולי יהיה ואולי לא ועל ההשלכות שאולי יהיו ואולי לא אבל אני לא מוציא מכלל אפשרות שאולי טעיתי ואולי לא.
תודה. כלומר לא."

עכשיו אני קורא שפייסבוק בכלל לא מתכוונים להשיק כפתור "דיסלייק". תחת זאת הם בוחנים את האפשרות להשיק שורה של פרצופונים מטופשים שידווחו על מצב הרוח של הקורא.

מעבר לשאלה המתבקשת והמעניינת (אם העולם הזה מעניין אתכם), מדוע פייסבוק פונה לכיוון הזה, השאלה שמעניינת אותי היא האם העובדה ש"סיפור הדיסלייק" הוא ברווז קלאסי, תגרום לאמצעי התקשורת להפסיק ולזנק על כל שטות בלירה של פייסבוק/אפל? התשובה, למרבה הצער, היא לא.

אמצעי התקשורת מגיבים לסיפורים הקשורים בפייסבוק ("האתר נפל לחמש דקות!") ואפל ("כל המכשירים נמכרו!") כמו שהם מגיבים לסיפור העוסק באירוע טרור: באמצעות נוהל. ראשית הסיפור מופיע בחו"ל, לאחר מכן הוא מתורגם מילה במילה (לפעמים עם טעויות, אבל למי אכפת) לאתרי תוכן שיווקי דוגמת Ynet ומשם הוא מוקפץ לתכניות הרדיו, חמש עם, שש עם, צינור לילה, תכניות הבוקר וחוזר חלילה.

מגיש התכנית יסכם את הסיפור בקצרה (כפי שהוא קרא אותו ב-Ynet, כולל הטעויות, אבל למי אכפת) ואז יביא מרואיין אחד בעד, אחד נגד, מכור אחד (לפייסבוק, למוצרי אפל, זה לא משנה, העיקר שיהיה מכור), יעביר חמש-שש דקות וימשיך הלאה.

למרבה הצער, בימים אלו מתרחשים פיגועי טרור אמיתיים ומשום כך אמצעי התקשורת מתפנים לנוהל הטרור המקורי (חדשות מתפרצות, תמונות קופצניות, דיווח טלפוני, משטרה, מד"א, כתב בשטח, עד ראייה בהלם מספר שהכל קרה נורא מהר, פוליטיקאי מתלהם, קריאות מוות לערבים וחזרה לשגרה) ולכן סיפור הפרצופונים המטופשים של פייסבוק לא יכבוש את הכותרות. חבל, דווקא רציתי לשמוע מה יש לתלמידת התיכון שמכורה לפייסבוק לומר בעניין.

המקום הכי רומנטי בניו-יורק

המקום הכי רומנטי בניו-יורק, לפחות מהפרספקטיבה של איש תקשורת, הוא ללא ספק "הניו-יורק טיימס". במסגרת הביקור שלי ושל עמיתי, ד"ר דן ערב, בחוף המזרחי, ביקור במסגרתו נפגשנו עם מספר רב של אנשים מתחומי התקשורת, האקדמיה והתעשייה, ביקרנו גם במערכת הניו-יורק טיימס.

כבר בתחילת הביקור לקחו אותנו לקומה ה-16 שם נכנסו ל"חדר צ'רצ'יל". מסתבר שארתור סולצברגר היה מעריץ גדול של וינסטון צ'רצ'יל והאמין שהוא הציל את הציווליזציה המערבית. משום כך, בקומת ההנהלה של הטיימס, הוא הקים חדר שלם שמוקדש לאיש הכולל מהדורות ראשונות של ספריו ועוד. באותו החדר תלויה על הקיר גם המהדורה הראשונה של הניו-יורק טיימס. התאריך הוא ה-18 בספטמבר 1851.

בהמשך הקומה תלוי על הקיר הסיפור הגדול שהפך הניו-יורק טיימס לעיתון חשוב ומוכר כאשר עיתונאי העיתון חשפו שערוריית שחיתות עצומה. על הקיר תלוי לא רק הגיליון המקורי אלא גם כל הרשימות בכתב יד שערכו העיתונאים כחלק מהתחקיר שלהם. השנה היא 1872.

קומה אחת למטה, על קיר ארוך מופיעות תמונותיהם של כל העיתונאים של העיתון שזכו בפרסי פוליצר, משנת 1913 ועד היום. מכיוון שאין על הקיר מספיק מקום, התמונות החלו לפלוש לקירות נוספים.

מעבר למסורת שאי אפשר לקנות בכסף ושאי אפשר לשחזר, הארכיטקטורה של הבניין משקפת רומנטיות עיתונאית שקשה שלא להתרגש ממנה. הבניין מחולק לשניים: צד המערכת והצד של מוכרי המודעות, הפרסום, השיווק וכן הלאה. הבניין בנוי כך שאין דרך לעבור מצד אחד לצד השני. משום כך יש צורך לרדת לקומת הקרקע, לעבור לצד השני של הבניין ולקחת מעליות אחרות, נפרדות, שמאפשרות לך להגיע לצד המסחרי. זו ההפרדה מוחשית, פיזית ממש, בין ה-church ל-state שפעם היתה אבן יסוד בעולם העיתונות וכיום הפכה למטרד ממש. למעשה, אפילו העיתונאים שאיתם דיברנו טענו שהזמן שאנשי הטיימס מבזבזים במעליות השונות ודאי עולה לעיתון מיליוני דולרים מדי שנה.

ואז אתה מגיע למערכת עצמה. שלוש קומות מפוצצות במאות עיתונאים, עורכים ואנשי דיגיטל. רק צוות הווידאו של הטיימס מונה 80 איש והוא גדול כמעט כמו כל העיתונאים שעובדים בעיתון "הארץ". אתה לא יכול להיות עיתונאי ולא להתרגש מחדר החדשות של הטיימס, אתה פשוט לא יכול.

את הביקור חתמנו במחלקת ה-R&D של העיתון, מחלקה שמונה שבעה אנשים בסך הכל מתחומי העיצוב, טכנולוגיה ודיסיפלינות נוספות, שאנשיה חשפו בפנינו פיתוחים מדהימים ממש: משולחן שמאזין לשיחה ומתרגם קול לטקסט בזמן אמת ועד הצגת ויזואלית של מידע בזמן אמת כולל חיתוכים שנעשים על הנתונים בזמן שהם מתקבלים. מהמם.

בניו-יורק טיימס מבינים היטב את הבעיות שלהם, מבינים היטב את עוצמת האיום שיש עליהם, מבינים לא רע את התחרות שאיתה הם מתמודדים ואת היתרונות של המתחרים. הם רחוקים מלהיות מושלמים, רחוקים מלעשות כל דבר בצורה הכי טובה, הם אינם נקיים מטעויות בשיקול דעת וטעויות עיתונאיות. ועדיין, הניו-יורק טיימס הוא בעיניי המקום הכי רומנטי לבקר בו אם אתה עיתונאי בעבר, בהווה או בעתיד.

החלק המעניין הוא שגם מי שעובד בטיימס מבין את זה ולתובנה הזו יש צדדים טובים (אנשים מגיעים לעבודה בתחושת שליחות עמוקה) וצדדים פחות מוצלחים (אנשים מאמינים שהשמש זורחת להם מהישבן ושאף אחד לא יכול עליהם). ובכלל, יש להודות, רומנטיקה זה יופי, אבל לא תמיד קל להתפרנס ממנה.

ועדיין, למרות שהייתי יותר מעשר שנים עיתונאי פעיל והשארתי את הפרק הזה מאחוריי, אם הניו-יורק טיימס יקרא לי לעבוד אצלו, אני ככל הנראה אאלץ להיפרד מכולכם בנימוס, אעלה על טיסה, אנחת במערכת ואתחיל לעבוד כמו משוגע. קשה להתפרנס מרומנטיקה, זה נכון, אבל כמה מקומות עבודה הייתם מתארים במילה הזו, "רומנטיקה"?

ניו-יורק | 3.10.2015