זו נבלה וזו טריפה

ונתחיל בפרשת השבוע.

בספר ויקרא, פרק כ”ב, פסוק ח`, מצווה התורה: “נבלה וטרפה לא יאכל”. נבלה היא פגר, היא גוף מת של בהמה. אם מישהו באמת רוצה לאכול נבלה, שיהיה לו לבריאות, אבל לא נראה לי שזה כיף גדול. וטריפה מה? טריפה היא בעל חיים שנטרף על ידי בעל חיים אחר. אגב, מסתבר שכאשר נאמר “נטרף” אין הכוונה לכך שבעל החיים מת לגמרי. יכול להיות שהוא סתם נפגע. אבל אם אתה אוכל טריפה אתה אוכל בעל חיים שבעל חיים אחר, טורף, פגע בו. גם זה לא תענוג גדול ובעיקר, וכאן העניין, זה מנוגד להלכה היהודית, שהרי כל הדיון הזה בנבלות וטריפות נוגע לאופן שבו צריך לשחוט בעלי חיים כדי שיהיה מותר לאכול אותם.

ומדוע אני, חילוני כופר שכמוני, מתחיל בזה? כיוון שכך צריך להתייחס לשני העיתונים הנפוצים במדינה.

אני קם בבוקר ומגלה ש”משרד החינוך העביר לקבוצת “ידיעות אחרונות” כ-2 מיליון שקל עבור פרסום ידיעות וקידום יוזמות חינוכיות שקידם השר לשעבר שי פירון. הפרסומים, שהוצגו כחומר מערכתי בחתימת עיתונאים משורותיה של מערכת העיתון, הבליטו מידע חיובי על מיזמי המשרד הממשלתי, לצד הבלטה של מעורבותו של פירון בהובלתם. חשיפתה של ההתקשרות בין הצדדים, שבה הודה משרד החינוך לאחר חודשים ארוכים של הסתרה, מפריכה טענות שהשמיעו עד לאחרונה בכירי קבוצת “ידיעות אחרונות”, ולפיהן לא ניתן לרכוש תוכן מערכתי בעיתון ובאתר האינטרנט ynet.”, כך עולה מתחקיר של “העין השביעית”.

אבל אין צורך בתחקיר של “העין השביעית” כדי ליהנות מעמוד השער של “ישראל היום”.

העיתון, כך לפחות יש מי שמכנה אותו, מסביר שזו לא שרה שגנבה מהמדינה עשרות אלפי שקלים. מה פתאום. הנה, הנהג “שלא יכול לעמוד מנגד מול ההשמצות”, מסביר שהיא גנבה אותם בשביל העובדים (בכל זאת, פסיכולוגית ילדים). במרכז עמוד השער יוצא ביביתון למלחמה מדומיינת, הזויה, פסיכית ממש, שנמתחת על פני חמישה עמודים בתוך העיתון, נגד “גורמים זרים” שמנסים להתערב בנעשה במדינה. השתוללות מקארת’יסטית שמי שמממן אותה הוא, ובכן, גורם זר.

אז מה עדיף? עיתון שכאשר אתה קונה אותו אתה לא יודע שבעצם אתה קורא טקסטים שנקנו על ידי כל המרבה במחיר או עיתון שכאשר אתה קונה אותו אתה קורא עלון תעמולה סובייטי, בוטה ואלים שמודפס באדיבות מיליארדר יהודי?

אפשר לרדת לדקויות נוסח “פה לפחות אני יודע שאני קורא תעמולה ופה עובדים עליי” ומצד שני “לפחות פה יש מדי פעם עיתונות אמיתית ופה אין אפילו מראית עין” אבל אחרי שנים של קריאה וכתיבה על שני העיתונים האלו, קצת עייפתי מדקויות מהסוג הזה. אני אומר: זו נבלה וזו טריפה. מי שקורא את העיתונים האלו על בסיס יומי מכניס לבית שלו, לגוף שלו, לראש שלו, רעל שמסוכן לבריאותו לא פחות מרעל עכברים.

יהודים, הישמרו לנפשותיכם.

גורמים המקורבים לאינטרנט

פרשיית סטטוסים מצייצים מדוברת בכל מקום ואין לי הרבה מה להוסיף על העניין חוץ מכך שמדובר באייטם הצבוע של השנה. בהתחשב שהשנה עוד לא החלה ושזו שנת בחירות, אין אלא להסכים שזה חתיכת הישג לקטוף כבר כעת את התואר. הצביעות היא של כולם: של סטטוסים מצייצים, של אמצעי התקשורת המסורתיים, של פייסבוק, של אמצעי התקשורת הדיגיטליים – ממש כולם משתתפים באורגיה של צביעות. צפו למנדבוצ’קס.

אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על זה. וגם במקרה הזה לא רציתי לדבר על תוכן הידיעה, שמספרת על כך שאבי לן היה במגעים למכור את עמוד הפייסבוק המצליח שלו (ולא הצליח. ועכשיו גם אין לו עמוד), אלא על סגנון הידיעה.

כתבי טכנולוגיה סובלים לעתים מקנאת כתבים צבאיים וכתבים פוליטיים. כל הלילות וכל הימים הם כותבים על מגה-פיקסלים והשקות של מוצרים ופתאום נופלת להם ליד פרשה עסיסית שכזו שמאפשרת להם לכתוב בז’רגון אחר לגמרי. התוצאה מגוחכת טילים.

“עמוד “סטטוסים מצייצים” הועמד למכירה בחודשים האחרונים – כך עולה מבדיקה של “גלובס” מול גורמים מובילים בתעשיית האינטרנט”

מה זה לכל הרוחות “גורמים מובילים בתעשיית האינטרנט”? קודם כל מה זה “תעשיית האינטרנט”? זה סטארטאפים? זה ספקיות האינטרנט? זה ג’ף גולדבלום? אולי זו חנטל? היא ללא ספק גורם מוביל בתעשיית האינטרנט. בקיצור, רוצה רועי גולדנברג לכתוב “אמרו לי אנשים שקשורים באתרי התוכן, כאלו שמתים לדפוק את אבי לן כי הוא גונב להם מפרסמים” אבל שששששש! אסור לו!! הם ביקשו להישאר אנונימיסטים! התוצאה היא צירוף מילים שהוא ג’יבריש חסר משמעות אבל נפוח מחשיבות עצמית.

ובהמשך: “כך למשל, גורם המקורב לוואלה”. סירייסלי? גורם המקורב לוואלה? יש גורמים שמקורבים לוואלה? כי מה, וואלה זה לשכת הרמטכ”ל? לדעתי, אין אפילו חרצית מצויה שמקורבת לוואלה. זה בסדר, בהמשך יש גם “גורם המקורב לאתר ynet”. הו, אלוהים.

האמת שזה עשוי להיות די מבדר לכתוב ידיעות שלימות על “תעשיית האינטרנט” בז’רגון צבאי או פוליטי.

הממממ.

אתם רוצים שנדע עליכם

בעולם הפרסום פועלת אקסיומה לפיה ככל שהמפרסם יכיר אתכם טוב יותר, כך הוא יוכל למכור לכם טוב יותר. זו אקסיומה כי אכן לא באמת צריך להוכיח אותה. ברור לגמרי שהסיכויים של מי שלא מכיר אותי למכור לי משהו, קטנים מהסיכויים של מי שמכיר אותי: הוא יודע מי אני, בן כמה אני, מה התחביבים שלי, הנטיות שלי, הוא יודע במה אני מתעניין, אילו מותגים קניתי בעבר.

עדי סופר תאני, מנכ”לית פייסבוק ישראל, היתה האורחת האחרונה של מפגשי “הפינצטה” שהתקיימו במהלך סמסטר א’ בבית הספר לתקשורת. במהלך המפגש היא העלתה את הטענה שפייסבוק הפכה לכיכר העיר החדשה ושבכיכר העיר החדשה, בדומה לזו הישנה, אין רק אנשים אלא יש גם חנויות, יש שלטי פרסומת יש מותגים. למעשה, הטענה שלה היא שאנחנו רוצים שכך תיראה כיכר העיר אחרת יהיה לנו משעמם. החיים שלנו מורכבים מחיי חברה ומחיי מסחר, מלדבר עם חברים ומשופינג.

מכיוון שכולנו רוצים “חוויית קנייה” מוצלחת ולא מבאסת, הרי שזה אינטרס שלנו שפייסבוק, כמי שמארגנת ומתפעלת את כיכר העיר, תדע עלינו יותר. זה אינטרס שלנו שהיא תכיר אותנו כדי שהוא תוכל להציף על הקיר שלנו את הדיווחים הכי רלוונטיים לנו, את הדיונים הכי מעניינים, את קטעי הווידאו והתמונות הכי מוצלחים. אנחנו נותנים לפייסבוק, טוענת סופר תאני (מבלי לומר את זה במילים האלו, כמובן), להיכנס לעצמות שלנו כיוון שזה משתלם לנו. בין אם מסכימים עם הטענה או לא, היא בהחלט מעוררת מחשבה; אני, למשל, תמיד חשבתי שאני נותן לפייסבוק להיכנס לי לעצמות כי אין לי ברירה.

במהלך המפגש עם סופר תאני עלו עניינים נוספים כמו מהן המיומנויות הנדרשות כיום מאנשים שרוצים להיכנס ולעבוד ב”תקשורת החדשה”, שרוצים להתמודד עם המדיה הדיגיטלית: מה הם צריכים ללמוד, מה הם צריכים לדעת, אילו אנשים הם צריכים להיות. כבונוס, היא סיפרה לסטודנטים איך היא הצליחה להשיג את העבודה בפייסבוק: סיפור שיש בו מזל, שקר לבן ומטוס אחד שהיא לא היתה אמורה להיות עליו.

העונה הראשונה של “הפינצטה” היתה מרגשת ומרתקת. בימים האחרונים כבר התחלנו לעבוד על העונה השניה. האורחת הראשונה כבר נתנה את הסכמתה.

סלט במיץ מסכים

“סוף סוף אפשר להפסיק להתייסר בשאלה כמה שעות ביום לתת לילדים לראות טלוויזיה, לשחק במחשב ולבהות באייפד. מחקרים מראים שמסכים לא מקלקלים לנו את הדור הבא. אפילו להפך”. זו כותרת המשנה של כתבה שהופיעה גם במגזין סוף השבוע של מאקו וגם בדה-מרקר תחת הכותרת: “חוקרים: המסך לא הורס את הילדים”.

כיוון שהנושא מוכר לי ואני תמיד אוהב להתעדכן, קראתי את הכתבה. מה שגיליתי הוא דוגמה קסומה לכתיבה שמערבבת אינסוף נושאים תחת קורת גג אחת ומסכמת את הנושא בכותרת מטעה שאין בינה ובין המציאות כמעט שום דבר. במקום לגלות מחקרים שמלמדים שאין כל בעיה בשהייה מול מסכים, גיליתי דוגמה, נוספת ונפלאה, לכתיבה רשלנית, רדודה ושטחית.

הרמז לבעיה מתחיל בכותרת המשנה שכוללת בתוכה:
א. לראות טלוויזיה.
ב. לשחק במחשב.
ג. לבהות באייפד.

הקשר בין השלושה האלו מקרי לחלוטין. נכון, בכולם יש מסך אבל זה כמו לטעון שיש בעיה עם בישול, נסיעה במכונית וכדורסל כי בכולם עושים שימוש במשהו עגול. צפייה בטלוויזיה לא דומה למשחק במחשב (מבחינת המוטיבציה, דרך האינטראקציה, ההפעלה של אזורים במוח, וזו רק התחלה של רשימה) שלא דומה לעיסוק בסלולרי, שכלל לא מוזכר בכתבה, עובדה מרתקת בפני עצמה כיוון שלא ברור לי איך אפשר לדבר על “מסכים” מבלי להזכיר את המסך המרכזי של הילדים ובני הנוער. בכל הקשור ל”בהייה באייפד”, ובכן יש לי הרגשה שעל “בהייה באייפד” לא נעשו המון מחקרים (מה זה בכלל?).

על הקשר בין ילדים וצפייה (מופרזת) בטלוויזיה יש בערך חצי טריליון מחקרים. אולי אני מגזים. רבע טריליון מחקרים. גם על ההשפעה של משחקי וידאו על ילדים נעשו כמה שנדיברליון מחקרים; על הקשר בין משחקי וידאו להשמנת יתר, ליחסים חברתיים, לאלימות, להצלחה בלימודים – you name it – זה אינסופי.

הכתבה במאקו מציגה את הבעיה של שהות ארוכה של הילדים מול הטלוויזיה, ואז מסבירה שמחקרים וחוקרים טוענים שאין ממה לחשוש. כדי לתמוך בטענה הזו הכתבת מצטטת מחקרים שעוסקים במשחקי וידאו. אם זה לא היה משעשע זה היה ממש משעשע.

בכל הקשור להשפעות של מסכים על ילדים אפשר למצוא במחקר כמעט כל תוצאה שרק אפשר להעלות על הדעת וזאת בשל הקושי העצום, שנוכח בכל מדעי החברה אבל במיוחד בתחום הזה, למצוא השפעה ישירה של X על Y. האם אני, כילד, הופך לאלים בגלל שאני צופה בתכניות טלוויזיה אלימות או שמא בגלל שאני ילד אלים אני נמשך לתכנית טלוויזיה אלימות ולכן אני צופה בהן? מה כאן הסיבה ומהו המסובב? ובכלל, איך מודדים אלימות? האם אלימות היא רק מכות? וכמה זה “ממש אלים” לעומת “קצת אלים”? שנתחיל לספור דחיפות? ואיך בדיוק עוקבים אחר ילדים כדי לגלות שהם אלימים? במעבדה? זה לא ממש “החיים האמיתיים”. אז אולי נעקוב בחיים האמיתיים? אבל איך בדיוק? על ידי זה שנצמיד לכל ילד חוקר שילווה אותו במהלך היום? מגוון הבעיות המתודולוגיות והאתיות גורם לכך שאפשר למצוא בספרות המחקרית מסקנות הפוכות לגמרי שמבוססות על מתודולוגיות שונות ועל הנחות מוצא שונות.

בקיצור, הכתבה במאקו עושה סלט במיץ מסכים, מערבבת מין שאינו במינו ומכריזה הכרזות שאין להן שום כיסוי. מילא זה פורסם במאקו, אבל מדוע דה-מרקר לוקחים כזה טקסט חפיפניקי ומפרסמים אותו אצלם, זה לא לגמרי ברור לי.

אם אנחנו כבר מדברים על הנושא, ראוי לקרוא שני טקסטים הרבה יותר חושבים. אל האחד הפניתי לפני כמה חודשים והשני פורסם לפני כמה ימים ב”וושינגטון פוסט”. אם רוצים לדון בנזקים של מסכים הרי ששני הטקסטים האלו הם נקודות התחלה מצוינת ולא טקסט מקושקש.

ובכלל, ראוי להתעלות מעל לדיון הבנאלי (כפי שהוא מוצג בכתבה במאקו) ולשאול שאלות חשובות יותר כמו כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ללמידה, כיצד השימוש במסכים פוגע/תורם ליכולת שלנו להתרכז, האם אנחנו עושים טובה לתלמידים שלנו כאשר אנחנו מאפשרים הכנסה של מסכים לכיתה (הם יכולים לסכם ביתר יעילות) או שמא אנחנו דווקא דופקים אותם (הם מתרכזים בהקלדה ולא בהבנה), ושאר שאלות שמערכות חינוך והורים בכל העולם מתחבטים בהן. אמנם לא על כל השאלות האלו יש תשובות ברורות, שזה פחות מוצלח מבחינת כותרת, אבל לפחות הן לא מביכות.

להיות במיינסטרים זו לא מטרה

עיתון “הארץ” ו”ישראל היום” הם כלי התקשורת שמושכים הכי הרבה אש בישראל. “ישראל היום” מעצבן אנשים בגלל שהם סבורים, במידה רבה של צדק, שהוא עיתון שיש לו אג’נדה אחת: לקדם את האג’נדה של בנימין נתניהו. “הארץ” מעצבן אנשים בגלל שהם סבורים, במידה רבה של צדק, ש”הארץ” אוהב לעצבן אותם.

אלוף בן, עורך “הארץ” הגיע אלינו אתמול לאולפן “הפינצטה”, וענה על שאלותיו של שלומי ברזל, שהנחה את האירוע, ושאלותיהם של הסטודנטים. הוא טען בתוקף כי למרות מה שחושבים על העיתון, אין בו מרכיבים אנרכיסטים. “קשה לטעון כלפי עיתון בן 100 שנה שהוא אנרכיסט”, אמר. לדבריו, ל”הארץ” יש עמדה ולא פעם הוא מוצא את עצמו תומך בה לבדו אבל בניגוד לכלי תקשורת אחרים, זה לא נורא מטריד אותו.

בן טען כי לאורך ההיסטוריה התרחשו לא פעם מקרים שבהם עמדה, שהיתה ממוקמת במרכז הקונצנזוס, במרכז המיינסטרים, התחלפה בעמדה אחרת, הפוכה לגמרי. כדוגמה הוא הציג את העמדה של הטיימס הלונדוני ביחס להצבעת נשים, זו שהיתה אסורה על פי החוק הבריטי עד לראשית המאה העשרים. הטיימס , טען, התנגד בתוקף להצבעת נשים. אז? אז להיות במיינסטרים, הסביר, זו לא מטרה בפני עצמה, אפילו בעידן שבו יש רגישות יתר להכנסות, אפילו בעידן שבו יכולה להתרחש סערת פייסבוק (שלטענת בן הפתיעה את העיתון) הקוראת לבטל מנויים בגלל מאמר אחד של כותב אחד, גדעון לוי.

קשה לומר שאני אובייקטיבי. כמי שעבד בעיתון “הארץ” קרוב לחמש שנים, אני קשור לעיתון גם בביוגרפיה האישית שלי וגם באופן שבו אני תופס את עבודת העיתונות והעיתונאי. זה לא אומר שאין לי ביקורת על העיתונות – כמובן שיש לי – אבל לפחות הוא עיתון.

את הסטודנטים, אגב, אני לא בטוח שבן הצליח לשכנע. רבים מהם הגיעו לאולפן במטרה לאכול לו את הראש. בסופו של דבר נמצאה החלופה המתאימה והאירוע הסתיים באכילת סופגניות.