יש כמה שירים שכאשר אני גומר לשמוע אותם, אני מחזיר להתחיל, כדי לשמוע שוב. "זמר נוגה" ("התשמע קולי") של "החלונות הגבוהים" הוא אחד מהם. הסיבה לכך, מבחינתי לפחות, נורא ברורה: יש לו התחלה ייחודית ומקסימה עם הגיטרה של שמוליק קראוס ויש לו סוף ייחודי ונפלא עם "לדודהההההה" של ג'וזי כץ כאשר ברקע אריק איינשטיין ושמוליק קראוס, שגורמים לך לומר, קצת כמו הטלטאביז, "עוד פעם! עוד פעם!". וזה בדיוק מה שאני עושה בנגן המוזיקה שלי כאשר אני שומע את השיר באוטו (כפי שקרה לי היום בבוקר).

על הלחן המקסים אמון שמוליק קראוס ואת המלים כתבה המשוררת רחל. ויקיפדיה מספרת כי בשנת 1913 יצאה רחל מארץ ישראל כדי ללמוד חקלאות באוניברסיטת טולוז בצרפת. בלימודיה פגשה והתאהבה במיכאל ברנשטיין, שהיה מהנדס במקצועו, ואף שקלה להינשא לו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הופסקו הלימודים ורחל חזרה לאביה ברוסיה, שם עבדה בבית יתומים. עם תום המלחמה חזרה רחל לארץ ישראל, אולם ברנשטיין סירב להצטרף אליה ונשאר ברוסיה. עד ליום מותה לא פגשה בו עוד.

בגרסה ראשונית של השיר, כך נכתב בוויקיפדיה, הייתה השורה החותמת אותו "כאשר חיכתה סולוויג לדודהּ". סולוויג הייתה אהובתו של פר גינט, גיבור מחזהו של הנריק איבסן, שחיכתה לו בזמן מסעותיו בעולם, וכינוי זה מופיע במכתביו של מיכאל ברנשטיין לרחל: "הרחק-הרחק חיה סולוויג"; "סולוויג מן הצפון, שהלכה לארץ התמרים". רחל מסרה גרסה זו לאחייניתה שרה ושאלה אותה לדעתה על השיר, וזו השיבה שלדעתה עדיף לסיים את השיר עם דמות מן הספרות העברית ולא מן הספרות האירופית. בעקבות זאת שינתה רחל את השורה האחרונה ל"כחכות רחל לדודה", וזאת בהתייחס לסיפור התנ"כי על עבודת יעקב באהבתו לרחל, בנוסף לרמז לשמה של המשוררת רחל עצמה.‏

בביצוע עצמו יש כמה דברים שתמיד משכו את תשומת לבי כמו העובדה שג'וזי כץ שרה בבית השלישי "כבר קרוב היום של דמעות פרידה" אבל מבטאת את המילה "פרידה" לא עם צירה על האות ר' אלא עם חיריק, ואיינשטיין וקראוס מחרים מחזיקים אחריה.

לפני כמה שנים צץ ביוטיוב תיעוד וידאו נדיר של "החלונות הגבוהים" בהופעה בפריז והחזירה את השיר לתודעה זאת על אף שגם כך הוא נצרב בציבוריות הישראלית כשיר שאותו ביקשה להשמיע רונה רמון, לבעלה אילן, כאשר זה התעורר בוקר אחד על מעבורת החלל "קולומביה", אותה מעבורת שהתפוצצה כאשר חזרה לכדור הארץ.

האזינו לשיר ותראו באיזו מהירות אתם הופכים לטלטאביז.