הם היו כל כך צעירים

באמת שלא חשבתי לכתוב משהו מיוחד ליום השואה אבל כנראה שזה חזק ממני.

1. ראיתי אתמול סרט בערוץ 1 על גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן. האיש היה באמת מיוחד במינו. מה שתפס את תשומת ליבי היו הקטעים ממשפט אייכמן שבו עלו העדים על הדוכן לספר על שהתרחש במחנות.

למרות שנראה שאני מבוגר מחלק ניכר ממבקרי הגלוב, גם עבורי, ניצולי שואה הם אנשים מבוגרים מאוד, קשישים, שמספרים בעיניים זקנות ובדיבור איטי על שהתרחש שם. בסרט, המתעד את המשפט משנת 1961, רואים אנשים צעירים, צעירים כל כך. בני 35-40. שערם שחור, דיבורם צעיר, מהיר. הם אינם קשישים, הם אנשים בתחילת חייהם. הם כל כך צעירים. והסרט מציג אותם גם כיום והנה הם שוב קשישים. והם מספרים איך אז אף אחד לא האמין לסיפורים שלהם, איך חשבו שהם השתגעו. איך באמת הם לא השתגעו?

2. אין יום אחד בשנה שאני יכול לומר "זה יום שהייתי בו כל היום מתוסכל", או "כל היום שמח", או "כל היום מאושר". אבל יום השואה הוא יום שבו אני מסתובב כל היום כועס. הסרטים המשודרים בטלוויזיה, העדויות, הזוועה הנוראית שמכה בה פשוט הופכת אותי לכועס כל כך. כל היום. אני מודע לעובדה שזה כעס בחסות המדינה, שהמדינה בהקדישה יום מיוחד בשנה, מהנדסת אותי ואת הכעס שלי, שלזה בדיוק נועד היום הזה. אם כך, עליי זה עובד.

3. יש לי חברים שטוענים שברלין היא אחד המקומות המקסימים באירופה. ויש לי חברים שטוענים שאני חייב, פשוט חייב לבקר בגרמניה. וכבר הרבה פעמים כמעט והסכמתי. ואז מגיע יום השואה ואני נטען מחדש זעם כלפי גרמניה והגרמנים. ביום הזו אני נטען מחדש בהבנה שבכל פיסת אדמה במדינה הארורה הזו ספוגה, אשכרה ספוגה בדם של אנשים שירו להם בראש. איך אפשר לבקר במקום כזה?

29 מחשבות על “הם היו כל כך צעירים

  1. כשהייתי ילדה, התבקשנו בבית הספר להכין עבודה בנושא השואה. דיברתי עם סבתא שלי, שהיתה שם, וסיפרה לי בדמעות על הזוועה. אני מצטערת על דבר אחד – שהייתי צעירה מכדי להבין את כל מה שסיפרה. היום היא כבר לא מעוניינת לדבר.

  2. והארץ שאתה חי בה לא ספוגה בדם?

    אני לא אבקר בגרמניה מסיבה אחרת- פקיד נאצי בשגרירות הגרמנית בארגנטינה אמר לסבא שלי שרצה לחדש את הדרכון ולשוב לגרמניה (לפני המלחמה) שהם לא רוצים יהודים בגרמניה וסבא שלי אמר לו שאם כן הוא כבר לא גרמני יותר, השאיר את הדרכון בשגרירות והלך משם, אמא שלי אמרה לי שהרגל שלה לא תדרוך בגרמניה בגלל זה, ואני חושב שגם אני אנהג כך.

  3. מרמ: עקרונות זה לא דבר בריא. ואל תגיד לעולם לא. גם אני חשבתי כך עד לפני שלוש שנים, ומאז ביקרתי בגרמניה בערך שלושים-ארבעים פעם.

  4. כל כך מסכים עם סעיף 2… לכן אני מעדיף לראות סרטים כמו "הפסנתרן", "הבריחה מסוביבור" או "מרד ורשה" כי שם יש לפחות מעט הירואיות והתמקדות בסופם הטוב של המעטים לעומת סופם העגום של השאר.

    אבל השנה הרבה יותר מכעיס אותי לראות שכלום לא השתנה. מחנות ריכוז בסין ובצפון קוריאה מתקיימים ללא הפרעה. היטלר חדש קם באיראן – והעולם שותק. ככל הנראה השואה 2.0 בדרך, אני מקווה שהפעם נדע לא ללכת כצאן לטבח אלא להתקומם ולהילחם.

  5. עמית: אני לא אוהב את הססמאות האלה. שואה 2.0 תמיד תהיה בפתח, כי אנו חיים בעולם מאוכלס על ידי בני-אדם, ובני-אדם – לא מפלצות! – הם אלה ש"העניקו" לנו את השואה. ובעולם הזה מתקיימות עוולות ברצף, גם לפני השואה, וגם אחריה. העולם לא שותק, כי הוא לא מכלול אחד, וכי המהפכה בתקשורת, שלא לומר האינטרנט, שינו לחלוטין את מפת הידיעה האנושית ואת היכולת להעביר מסרים במהירות הבזק מקצה אחד שלו לקצה אחר. חפש קצת ברשת, ותמצא עושר אדיר של מידע וחומר על הדברים שאתה מדבר עליהם, ועל רבים אחרים. תאמין לי, שתיקה לא תמצא שם.

  6. אם שיחות סלון וכתבות בעיתונים נחשבים בעיניך ל"קולו של העולם", אז אוקיי, גם בשואה 1.0 "העולם לא שתק". אני מתכוון למנהיגי העולם, מדינות העולם, שידעו שיהודים מושמדים באופן סיסטמטי ויודעים גם היום על רצח-עם שמתרחש – ולא עושים דבר כדי לעצור אותו. המון כלבים אולי נובחים, אבל השיירה עוברת – וזה כל העניין.

    ושכחתי להוסיף גם את רצח העם בדרפור, ושואת הארמנים שאותה גם מדינת ישראל מכחישה.

  7. נסעתי לגרמניה מספר פעמים (עבודה), ולמרות שאני לא דור שני (או שלישי) במשך כל התקופה הייתה לי הרגשה מאוד לא נוחה, כל משפט בגרמנית הקפיץ אותי. שמחתי לעזוב.
    למרות שהאנשים שעבדתי איתם היו מאוד נחמדים.

  8. הייתי בגרמניה לפני כחודשיים, בפעם הראשונה בעניני עבודה. לקחתי משדה"ת רכבת ליעד שלי והרגשתי מאוד לא נוח במיוחד כשעלה הכרטיסן וביקש ניירות.

  9. אני לא כאן כדי להצדיק את התנהגותם של מנהיגים ומדינות. ודאי שאני לא ממעיט מערך האסונות האנושיים בדארפור, סין, צפון קוריאה ומקומות רבים מדי אחרים. אני רק מנסה לאזן את זעקות "העולם שותק" שעולות מדי פעם, ולטעון שאין שתיקה – כל שיש הם קונפליקטים מורכבים בין אינטרסים שונים, של בודדים ושל קולקטיבים, ושהתוצרים שלהם לעתים קרובות אכזריים, ושאין בזה שום חדש בהסטוריה האנושית. מה שכן יש זו יכולת להעביר מסרים מהר ויעיל יותר מבכל תקופה אחרת בעבר, וזה כשלעצמו שינוי חיובי, גם אם לא תמיד הוא מתורגם לפעולה משמעותית. אם הציפיה שלך, או של כל אחד אחר, היתה שבעקבות השואה תעבור האנושות רפורמה חינוכית והטבע האנושי ישתנה בבת אחת ובאופן דרמטי – כאן הטעות שלכם.
    ועוד: לא צריך להביט רחוק מעבר לגבולותנו כדי להבין שהאכזריות האנושית לא עברה מן העולם עם שחרור אושוויץ.

  10. אולי זה משום שעם סבתי כן נעשה חסד על ידי גרמנים (היא דווקא התלוננה שהיו אלו יהודים שלא עזרו לה וגויים כן) והואיל ובביתי דיברו גרמנית וכן ביקרתי בגרמניה עם משפחתי בילדות, מעולם לא ראיתי סיבה להחרים את גרמניה.

    אך אני חושב שהחרמות, באופן כללי זה דבר לא טוב ובמקרה הגרמני גם כן.
    האשמה של גרמניה וגרמנים בלבד (לפחות בהחרמה דה-פקטו), מתעלמת מכך שהיו אנשים רבים שלא היו גרמנים שגם כן לא הייתה להם בעיה עם חיסול היהודים, מי באופן פעיל ומי באופן סביל.
    האשמה של גרמנים היום, שחלק ניכר מהם אוהד באמת ובתמים את ישראל, על פשעים בעבר היא דבר שלא הוגן כלפיהם. אמנם זה אקט מאוד נוצרי לחיות עם חטא קדמון, אך כאדם חילוני, אני לא חושב שצריך לסמן אנשים באות קלון, רק משום שנולדו במדינה מסוימת שעשתה פשעים נוראיים ככל שיהיו.

    וגם מבחינה פרקטית, נדמה לי שהחרצה של גרמניה לא באמת משרתת שום דבר, בין אם מדובר במוצרים בעולם בו אין באמת משמעות לארץ ייצור המוצר, כאשר מוצרים שונים מיוצרים במספר מדינות במקביל ומוצרים אחרים יסומנו כ-made in europe וגם העניין שזה מוביל לניכור של חלק מהדור הצעיר בגרמניה, שמגיל 0 כמעט מחונך לחיות באשמה על פשעים שכאמור, לא בהכרח ברור לו כיצד הוא קשור אליהם, לפחות באופן ישיר, כך שהחרמה שלהם, הפגנה גלויה של סלידה ואי נכונות לדבר איתם, בסופו של דבר מביאה, לדעתי, לאפקט הלא רצוי.

    אבל כאמור, זה עניין אישי, ואם את חש צורך להחרים דווקא את גרמניה, קטונתי מלהתנגד לכך נחרצות.

  11. אלעד, ראשית אני מודה שהכעס שלי הוא לא רציונלי. מצד שני, איזה כעס הוא כן רציונלי?

    ברמת הרציונל אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת אבל בפועל אתה מסתובב היום בגרמניה ולצידך, במושב לידך, במדרכה שמולך, עשויים ללכת אנשים שהסתובבו בגרמניה, בפולין או בכל מקום אחר ב-1944 וירו לאנשים בראש, דחפו אותם לרכבות, דחפו אותם לתנורים. פשוט כך.

    אני לא אומר שצריך להחרים אותם לנצח. אני כן טוען שכל עוד יש בינינו ניצול שואה אחד, צריך לא לסלוח. כאשר דור הניצולים יעלם מהעולם, אולי אז אפשר יהיה לפתוח דף חדש.

  12. אני חייב להודות דווקא כאן שבעיתוי הכי גרוע, אין מקום שבו אני רוצה להיות כרגע יותר מבגרמניה. ביום ראשון (לפני יומיים) מול דלפקי ביקורת הדרכונים בנתב"ג נפרדתי בדמעות ממש ממערכת היחסים הכי מדהימה שהיתה לי וכל מה שאני רוצה כרגע זה להיות שם.

    אני מבין לגמרי את הסלידה של אנשים מגרמניה אבל כנראה שעבורי הרגש הבין-אישי חזק יותר מהידיעה של מה שהתרחש שם.

    להבדיל (אלף אלפי וכו'), תחשבו על מערכת יחסים בין ישראלי לפלסטינאית. תחשבו כמה זה קשה ברמה הלאומית. כמה קשה לה לחשוב מה הבחור הישראלי עשה בצבא ושיכול להיות שהוא פגע במישהו ממשפחתה. ולו קשה כי יש סיכוי שמישהו ממכריה עזר בביצוע פיגועים. אבל בסוף שניהם אוהבים וכל מה שהם רוצים זה להיות יחד למרות הזהויות השונות. היא רוצה להסתובב בתל אביב בלי שינעצו בה מבטים מפוחדים באוטובוס והוא רוצה לראות איך שכם נראית בלי להיעצר בדרך.

    חשוב לדעתי להפריד בין בני האדם להיסטוריה של העם שלהם, קשה ככל שזה יהיה.

    (ואני לא רוצה להתחיל אפילו לחשוב מה בני ציפר היה אומר על הדיון הזה).

  13. כעס בחסות המדינה. כמה נכון (גם ההבחנה וגם הצורך).

    אולי אני לא מעודכן, אך נכון ללפני 10 שנים מדהים היה לראות את חוסר ההבנה וחוסר הרגשת המעורבות של בני הנוער.
    ואני לא מדבר על דברים כאלה

    אם המדינה יכולה לגרום לכעס גם בנושא זה (כי בנושאים אחרים היא מצליחה יופי) מה טוב.

  14. יובל, אני חייב לומר שאני מאד מזדהה עם התחושות שתיארת בפוסט. גם אני מוצא את עצמי בשנה-שנתיים האחרונות מסתכל באופן שונה על העדויות שמופיעות לנגד עיננו במרוכז אחת לשנה.

    פתאום המראות לא נראים כל-כך רחוקים, ופתאום האנשים שמופיעים בסרטונים הם לא רק "מוצגים" או "ניצולים" הם גם בני גילי- אנשים שאני יכול לא רק "להבין" אלא ממש להזדהות איתם.

    בקשר לגרמניה, חוויה אישית- אבא שלי נולד בגרמניה ובזכות הפרט הביוגרפי הזה הוא זכאי לדרכון גרמני. מהיום שבו נפתחה שגרירות גרמניה בישראל הוא התחיל לקבל פעם בשנה, פונקט על התאריך, הזמנה לשגרירות כדי לדון בהנפקת הדרכון שלו.
    אחרי כמה שנים, אבא שלי החליט שנמאס לו מהמכתבים האלה עם סמל גרמניה עליהם, והוא שלח להם בחזרה מכתב באנגלית עם בקשה להפסיק לשלוח לו אותם. המכתב חזר אליו עם פתק שאומר כי אין אצלם קוראי אנגלית בשגרירות (). אבא שלי הוא אדם עקשן. לדבר גרמנית הוא ידע, אבל לכתוב לא. לכן במהלך לימודיו באוניברסיטה, הוא נרשם גם ללימודי גרמנית בהתכתבות, וכשסיים- הוא כתב להם את המכתב מחדש. הפעם בגרמנית.
    כעבור כמה וכמה שנים, ביקש ממנו בנו הסורר (אני) עזרה בקבלת דרכון גרמני (אזרחות אירופאית וזה…). אבא שלי סירב, ואני (הסורר) החלטתי לעקוף אותו. כדי לקבל את הדרכון הייתי זקוק למסמכים הגרמניים שלו, ובעצתם של מביני עניין, פניתי לבקש העתק שלהם מפקידי העיירה בה נולד (עיירה ציורית בחבל בוואריה). התקשרתי אליהם. ענה לי אדם חביב שדיבר איתי באנגלית די יפה. הסברתי לו שאני מחפש את המסמכים של אבי שנולד בעיירה שלו, והוא מצידו שמח לשמוע על מסע השורשים שלי. הוא ביקש ממני את שמו של אבא שלי כדי שהוא יוכל להתחיל חיפוש בארכיון. אמרתי לו בגאווה את השם (שם יהודי מובהק) ואז נשמעה דממה בצד השני של הקו. אחרי חצי דקה התחלפה הנימה החביבה בקורקטיות, והפקיד התחיל לדבר בגרמנית. ביקשתי ממנו לחזור ולדבר אנגלית, אבל הוא סירב. בזה נגמר המסע שלי בעקבות דרכון גרמני.

    אין בסיפור האישי הזה כדי ללמד על כלל הגרמנים. אני גם מתכוון לבקר שם מתישהו. אבל בכל-זאת...

    בדומה לפיגו ולמגיבים אחרים גם אני חושב שהדיון בשואה לא צריך להצטמצם ליום השואה ולחוויה היהודית-גרמנית. מהשואה אפשר וצריך ללמוד ולהסיק מסקנות אוניברסליות, ואני מאמין שהצוואה העיקרית של החוויה הזו (מלבד הצורך בעצמאות לאומית יהודית) היא המחוייבות שצריכים לקחת על עצמם בעיקר יהודים-ישראלים למלחמה בגזענות, בלאומנות, ובפגיעה בזכויות אדם.

  15. יובל, הטיעונים שלך חלשים מאד, לדוגמא: "במדרכה שמולך, עשויים ללכת אנשים שהסתובבו בגרמניה, בפולין או בכל מקום אחר ב-1944 וירו לאנשים בראש", כאן בארץ, לא יכולים להסתובב רוצחים, אנסים וכו' לידך ברחוב? בארה"ב לא יכול להסתובב איזה ג'ו שתקע לערקי איזה כדור או רפג בראש?. ועוד: "במדינה הארורה הזו ספוגה, אשכרה ספוגה בדם". כאן האדמה לא ספוגה בדם? באנגליה היא לא ספוגה בדם?

    אלעד, צודק מאד.

  16. יובל, אני מרגישה כמוך ומזדהה. היום הזה שמציף במראות ובמחשבות קשות הוא יום שממלא בכעס ובעצב נורא. מצד שני אני רוצה להצטרף לעמרי וגם להציע לקרוא את המאמר של אלקנה שמוביל למסקנות חשובות וגם אולי לאיזו תקווה.

  17. גרמניה – איני תומך בחרם על גרמניה. גרמניה אחראית למעשייה (כמדינה), אך בניגוד למדינות רבות אחרות היא לוקחת אחריות על עברה ומתמודדת איתו למרות הקושי שבדבר. הייתי לפני שנתיים באוסטרליה, אני מת על המדינה הזאת ואם איי פעם אעזוב את הארץ זה יהיה לשם – אבל יש לי ויכוח קשה עם האוסטרלים – הם לא לוקחים אחריות על עברם. למי שלא מכיר את ההיסטוריה של אוסטרליה אז בקצרה – זה היה חוקי לרות באבוריג'ינים כמו בחיות. עד לשנות השישים של המאה ה- 20 לא היו להם זכויות על הילדים שלהם, ולא פעם הממשלה לקחה את הילדים מההורים. גם היום היחס הגזעני לא חלף. במהלך הטיול עשיתי מסלול קצר שנקרא על שם המורשת של השבט האבוריג'יני שישב באותו מקום. בתחילת המסלול ניצב שלט המתאר את היום יום בחיי השבט ומה צפוי לאורך המסלול. ההסבר הסתיים בעובדה היבשה שבשנת 1860 ומשהו השבט נפל קורבן לטבח – הורשם שהתקבל מהניסוח היה: "אנחנו? אנחנו בכלל לא קשורים לזה…" או כמו שאמרה ישראלית שסיפרנו לה על זה: באו ספרדים בספינות מדרום אמריקה, ירדו מספינות טבחו בשבט, עלו על הספינות וחזרו לדרום אמריקה.

    שנאת זרים – ישראל לא למדה כלום אבל פשוט כלום מהשואה. השואה התרחשה בשל שינאת זרים לא משום סיבה אחרת. והנה בישראל שהוקמה על מנת למנוע שואה שנייה – הממשלה מחנכת את הציבור לשנאת זרים: "העובדים הזרים לוקחים לכם את מקום העבודה". אבל זה לא מסתיים כאן, מדינה שהוקמה ע"י אנשים שכפליטים אף מדינה לא היתה מוכנה לקבל, לא רק שלא מסייעת לפליטים וקולטת אותם בזרועות פתוחות אלא שמה אותם בשקט בבית כלא בלי שאף אחד ידע מזה. למי שלא שמע שני נערים בעלי תעודת פליט של האו"ם שברחו מההשמדת עם בדאפור נזרקו לכלא צבאי ורק במקרה התגלו.
    ישראל גם לא עושה דבר למיגור של גזענות בשטחה הריבוני – החינוך הנאצי שמקבלים ילדי הישוב היהודי בחברון, חבר כנסת שקורא לשלילת אזרחות מאנשים רק על פי גזעם. וכו'.

    אנשים תוקפים את מחנות המעצר/ריכוז בצפון קוריאה או סין, אבל מה עם אותם מחנות שמחזיקה ארה"ב בקובה ובמקומות סודיים באירופה ומעלימה לשם אנשים, סליחה חשודים? מתי שכחנו שאותה מדינה החזיקה חלק מאזרחיה (היפנים) במחנות ריכוז במהלך אותה מלחמה ארורה? נכון הם היו במחלמה אבל זה לא מצדיק לפעול בשיטות דומות.

    יד ושם – הייתי לא מזמן בביקור ביד ושם. היה דבר אחד שהפריעה לי מאוד שם – הטיקסיות של האבל. המדריכה שלנו סיפרה כי יש פרוטוקול נוקשה לכל טקס באוהל יזכור. לכל דיפלומט שמגיע לשם מוקצה זמן ופרוטוקול טקס בהתאם למעמדו – קונסול, X דקות ואסור להראות דמעות, שגריר 2X דקות ודמעה אחת לא יותר, ראש מדינה 3X ושתי דמעות (אבל לא יותר מאחת מכל עין). הפריעה לי שהמוסד החשוב הזה הפך את האבל לפרוטוקול טקס. הם לא רואים את החשיבות שלתת לכל מבקר בכיר שם את הזמן שדרוש לו כדי להביע את אבלו אלא הולכים באופן עיוור לפי הספר (מי אמר גרמנים?).

    זכרון השואה הוא לא רק לזכור את האנשים שהיו שם ושרדו או לא את הגהנום אלא גם לפעול כדי שהדבר לא יחזור על עצמו שוב לעולם. אינני מתלונן כאן עליכם או על אף אחד אחר אלא על עצמי בלבד. אם בעבר הייתי חבר באמנסטי ועשיתי לפחות את המינימום כדי שזה לא יקרה שוב היום אינני עושה כלום – ואולי היום הזה יגרום לי לקום ולעשות משהו :לצעוק" עד כאן – במדינתי שלי לא יתיחסו לאחר בשנאה רק בגלל שהוא אחר. אינני זוכר את הטקסט המדיוק אבל זה אחד הקטעים המזעזעים ביותר שקראתי בחיי – זהו טקסט קצר שאומר משהו כזה: בהתחלה הם באו לקומוניסטים, אבל אני לא אמרתי מילה, אח"כ הם באו ל… (אני לא זוכר את כל השלבים)… ובסוף הם באו אליי, אבל לא נשאר אף אחד שיגיד אליי.

  18. ראשית אני רוצה להודות לכולכם שהשתתפתם ועדיין משתתפים בדיון המרתק הזה. שואלים אותי מדי פעם מה סוד הגלוב ובעיני זה הסוד שלו: מתפתחים בו דיונים מרתקים בין אנשים מעניינים.

    ברצוני להגיב על הערתו של עמיר שכתב:

    בארה”ב לא יכול להסתובב איזה ג’ו שתקע לערקי איזה כדור או רפג בראש?. ועוד: ”במדינה הארורה הזו ספוגה, אשכרה ספוגה בדם”. כאן האדמה לא ספוגה בדם? באנגליה היא לא ספוגה בדם?

    ידידי, בכל העולם האדמה ספוגה בדם אבל לא בכל העולם האדמה ספוגה בדם של סבא שלי או אבא של סבא שלי או המשפחה של סבתא של אשתי. אולי בעיניך זה עניין פעוט. לא בעיניי.

    אני מניח שבעוד 500 שנה הדברים יראו אחרת. עבורם זו תהיה היסטוריה כפי שעבורנו היום "גירוש ספרד" הוא היסטוריה. בשבילי זה עדיין לא היסטוריה. מדובר באנשים שחיים בינינו. כאמור, אולי עבורך זה עניין של מה בכך – לא עבורי.

  19. יובל ידידי, גם רוב המשפחה של סביי וסבתותי נרצחו בזמן ובמקום הנורא ההוא, זה אינו עניין פעוט בעיניי, אבל ההקשר שאנו עושים לימינו אנו הוא לא במקום. רוב חלאות האדם שעשו את המעשים האלו לא חיים היום ואת חלקם יש סיכויי שתפגוש ברחובות בואנוס איירס אם תזדמן לך לשם. גרמניה של היום, היא לא הגרמניה של אז (אפשר להתווכח על זה). אבל השאלה היא האם תבקר במדינה שהיום (דגש על היום) מבצעת/מעודדת/מעלימה עין ממעשים נוראים? גם אם זה לא קשור אישית אליך. אני חושב שאנחנו חיים ומתרפקים בעיקר על העבר ולא על ההוה והעתיד, אולי בגלל שזה פשוט נוח לנו.

    בהקשר הזה וביום הזה, חשבנו שכל שבעת אחיי של סבי נרצחו ע"י הגרמנים והרוסים, והנה לפני שנה גילינו שאחד האחים הגיע לארגנטינה והקים משפחה לתפארת שרובה חי היום בישראל. ניסים קורים.

  20. סבא שלי, ניצול מחנות הריכוז דכאו ואושוויץ ומצעד המוות, נוסע פעמיים בשנה לגרמניה, פעם על חשבונם ופעם על חשבונו. הוא נפגש שם עם צעירים, מספר להם אם הם רוצים על "חוויותיו", מספר להם בעיניים נוצצות על המדינה והמשפחה שהקים ושומר איתם על קשר.
    עם גרמנים בני גילו הוא לא מדבר, אולם לטענתו אין קשר לגרמנים של ימינו ולמה שקרה אז.

  21. הזדהתי עם אמיתי במה שכתב על אוסטרליה, מי שראה את הסרט "ארוכה הדרך הביתה" יכול להעיד על כך, זה מעלה בך רגשות אשמה למרות שלא יכולת למנוע את זה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *