עיתונאות כחלטורה – מקרה בוחן

בשבועיים האחרונים החלה כתבת דה-מרקר, טלי חרותי-סובר, לדווח על המתרחש במכללה למינהל. המכללה למינהל נקלעה, למרבה הצער, לסכסוך עבודה. עמדתי האישית ביחס לסכסוך אינה חשובה ובטקסט הזה לא אדון בסכסוך עצמו. הדבר היחיד שארצה לעסוק בו הוא רמת הדיווח העיתונאי שמפגינה חרותי-סובר.

חרותי-סובר מדווחת בהרחבה על מערכת ההשכלה הגבוהה. על הכוונת שלה, בין השאר, אנשים שמתדהרים בתארים לא להם, בעיות במוסדות להשכלה גבוהה ועוד. אין ספק שהמטרה ששמה לעצמה היא ראויה וחשובה. הבעיה מתחילה כאשר אתה נתקל בטקסט שלה, שמתייחס לנושא אותו אתה מכיר היטב, מכיר לפרטי-פרטים, או אז אתה מגלה שרמת הדיוק שהיא מפגינה הוא מתחת לכל ביקורת, וזו לשון ההמעטה הכי ממעיטה שהצלחתי למצוא.

טלי חרותי סובר
מתוך הסרטון "טלי חרותי סובר"

הנה עשר טעויות של טלי חרותי-סובר בשלושה טקסטים נפרדים.

כך נפתח הטקסט הראשון שפרסמה ביום ה-13.11.16:

בשבוע השלישי לשנת הלימודים סוערות הרוח במסלול האקדמי המכללה למנהל בראשון לציון, כאשר  ועד דור א' של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבתי הספר לתקשורת ומינהל עסקים, מאיים בשביתה. האיום אינו כולל את ועד דור ב' של המרצים או את הסגל המנהלי, וכן בתי ספר אחרים כמו משפטים, מדעי המחשב או עיצוב.

1. במכללה למנהל אין מרצי דור א' ומרצי דור ב'. במכללה למנהל יש שני סוגים של הסכמים. הסכם קיבוצי בו כלולים ארבעה בתי ספר והסכמים אישיים בארבעה בתי הספר האחרים (סה"כ שמונה בתי ספר). אני נכנסתי למכללה למנהל בשנת 2010 ומכיוון שנכנסתי לבית הספר לתקשורת, שכלול בהסכם הקיבוצי, נכנסתי מיד ובאופן אוטומטי להסכם הקיבוצי (גם אם הייתי רוצה אחרת, כי אני חושב שמגיעים לי מיליונים, אין לי ברירה).

על פי טלי חרותי סובר, אני, שנמצא שבע שנים במכללה, אני נחשב ל"מרצה דור א'"(כלומר מהוותיקים) בעוד שמרצה ממשפטים או כלכלה, שאינם בהסכם הקיבוצי אך נמצאים יותר מ-20 שנה במכללה, הם "מרצי דור ב'" (מהחדשים, אלו שבאו אחרי דור א'), שלא לדבר על מרצה מפסיכולוגיה שנקלט לפני שנתיים, גם הוא, על פי הטקסט של חרותי-סובר, גם הוא "מרצה דור א'". במהלך כל הטקסט שלה, מתחילתו ועד סופו, חוזרת חרותי-סובר על עניין "דור א'" ו"דור ב'" למרות שאין לו שחר.

2. למרצים שאינם כלולים בהסכם הקיבוצי אין ועד. אני חוזר, בניגוד למה שחרותי סובר כותבת ("האיום אינו כולל את ועד דור ב'") למרצים שאינם בהסכם הקיבוצי אין ועד וממילא הם לא מרצים דור ב'.

3. בניגוד למה שחרותי-סובר כותבת ("ועד דור א' של הסגל האקדמי, המייצג בעיקר מרצים מבית הספר לתקשורת ומינהל עסקים") ועד הסגל האקדמי מייצג גם את המרצים בבית הספר למדעי ההתנהגות ובבית הספר לפסיכולוגיה – וממילא אלו לא מרצים דור א'.

4. כותבת חרותי סובר: "המכללה היא מוסד פרטי בו משלמים הסטודנטים כ-40 אלף שקל בשנה". לא נכון (פרטים בטעות מס' 8).

5. טרם פרסום הידיעה, חרותי-סובר לא פנתה לד"ר מאיר קוגמן מוועד הסגל האקדמי על מנת לקבל את תגובתו, זאת למרות שהזכירה את שמו בטקסט. למה היא לא פנתה אליו? האם הפרקטיקה העיתונאית לא מחייבת בקשת תגובה מצד מי שמזכירים אותו בשמו? כנראה שלא. התגובה שמופיעה כעת בסוף הידיעה, נוספה שעות ארוכות (אם לא ימים) אחרי פרסומה המקורי.

יום למחרת, פרסמה חרותי-סובר ידיעה שניה.

6. בידיעה הזו כותבת חרותי-סובר: "הוועד, אליו שייכים בעיקר מרצים מבתי הספר למינהל עסקים, תקשורת וכן פסיכולוגיה". נו, בית הספר לפסיכולוגיה הצטרף להסכם הקיבוצי. אולי בידיעה השלישית היא תוסיף את בית הספר למדעי ההתנהגות. נחכה ונראה.

7. שוב, כל הידיעה מתייחסת ל"מרצי דור א'" ו"מרצי דור ב'". לא היה ולא נברא.

8. כותבת חרותי סובר: "המכללה למנהל היא גוף פרטי המבקש מהסטודנטים שכר לימוד מהגבוהים בשוק (38 אלף שקל בשנה באופן רשמי, 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד)". אוקיי, אלו כבר לא 40 אלף שקל אלא 38 אלף שקל, כלומר לא 38 אלף שקל, אלא 22 אלף שקל בממוצע לתלמיד. איזה כיף לקבל הנחה של 18 אלף שקל בשכר הלימוד בתוך 24 שעות?

היום התפרסמה הידיעה שלישית.

9. כך נפתחת הידיעה:

לפני למעלה מחודשיים הכריזו מרצי דור א', המיוצגים בהסכם קיבוצי, על סכסוך עבודה מול הנהלת המכללה למינהל. מדובר במרצים מבתי הספר למינהל עסקים (כולל תלמידי ראיית חשבון), תקשורת ומדעי ההתנהגות. מרצים בבתי הספר אחרים – משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד – אינם מאוגדים בהסכם קיבוצי, ולכן אינם צד לסכסוך או לשביתה.

הו! שמחה גדולה. בית הספר למדעי ההתנהגות הצטרף להסכם הקיבוצי. אבל אבוי, בית הספר לפסיכולוגיה, שרק לפני שמונה ימים היה בהסכם הקיבוצי, נזרק ממנו. נראה שככה זה אצל חרותי-סובר, העניינים מתקתקים! הם דינמיים! זזים מהר! בתי ספר נכנסים להסכם הקיבוצי, יוצאים מהסכם הקיבוצי! הופ, אתה מרצה דור א', רגע רגע, הופ! שביזות, אתה מרצה דור ב'.

10. חרותי-סובר מונה את בתי הספר שוועד מרצי דור א' (אין מרצי דור א') מייצג בהסכם – מנהל עסקים, תקשורת ומדעי ההתנהגות – ומונה את בתי הספר האחרים שאינם מיוצגים בהסכם – "משפטים, כלכלה, מדעי המחשב, עיצוב, פסיכולוגיה ועוד". כמה חבל שבמכללה למנהל יש רק שמונה בתי ספר. אין "עוד". רק שמונה. סורי. אבל תודו ש"ועוד" נשמע מאוד מרשים! דינמיות, אני אומר לכם, דינמיות.

כאמור, אני נמנע מלכתוב כאן את עמדתי האישית; היא לא רלוונטית. זאת ועוד, אין בכל הטעויות שעליהן הצבעתי משהו שקשור ב"עמדה" או "דעה", אלא רק בעובדות שעליהן אין מחלוקת ושהופעתן בצורה מעוותת בטקסטים של חרותי-סובר מביכה אותי כעיתונאי לשעבר וכמי שעוסק בהוראת המקצוע בהווה.

ומה עם השביתה? כולי תקווה שהיא תמנע ושאם היא בלתי נמנעת, שתהיה קצרה, ממש ממש קצרה.

תיקון: בפוסט המקורי נכתב ששמה של הכתבת הוא "טלי חירותי-סובר". שמה של הכתבת הוא "טלי חרותי-סובר" ועם טלי והיוד המיותרת סליחה.

13 מחשבות על “עיתונאות כחלטורה – מקרה בוחן

  1. למרבה הצער, יש עוד כמה וכמה טעויות בכתבה שלה מהיום.
    בושה וחרפה שהאישה הזו עוד מועסקת כעיתונאית.

  2. הטעיה נוספת: היא כותבת שהמכללה היא גוף פרטי, והפירוש הטבעי שמדובר בחברה פרטית. אבל המכללה היא מלכ"ר. (זה חל גם על המכללות הלא מתוקצבות האחרות כמו המכללה הבינתחומית בהרצליה)

  3. נראה לי פוסט קטנוני משהו. לא אתנגח בכל סעיף וסעיף, אבל 38 אלף זה כ-40 אלף. וזה המחיר המלא, גם אם חלק ניכר מהתלמידים משלמים פחות. באותו אופן לא אראה כאי דיוק אם מישהו יכתוב שבהארוורד שכר הלימוד הוא כ-60 אלף דולר לשנה (ולא 59,550 דולר, לפי גוגל), גם אם רבים מהסטודנטים מקבלים מלגה והנחות.

    דור א׳ וב׳, עניין מוכר לציבור, נראה לי דרך לגיטימית לפשט את סוג ההסכמים של המכללה למנהל. היה עדיף לקרוא לילד בשמו ואולי להסביר שזה כמו דור א וב בחברות אחרות, אבל זו לא טעות מהותית.

    אני לא מכיר את חירותי-סובר ואין לי כל עמדה בנוגע לאיכותה המקצועית. היא עובדת בעיתון, לעיתון יש עורכים ואלו משנים את הטקסט ללא היכר כך שהמוצר המוגמר לא דומה לכתבה. במקרים מסויימים כתבים יכתבו כדי למצוא חן בעיני העורכים. חבל שזה כך, אבל זה מבטיח סוג של אחידות. וכמובן, ישראל רחוקה שנות אור מהסטנדרט העיתונאי של הניו יורק טיימס, האקונומיסט ועוד (כן, יש עוד). ולעולם לא תראה עיתון ישראלי מתנצל על טעות או אי דיוק, אלא אם בית המשפט חייב אותו.

    עשר הדוגמאות שהבאת, רובן חוזרות על עצמן, נראות לי בגדר הסביר, לא משהו שמשנה את המהות של הטקסט. אגב, פנית לטלי חירותי-סובר לקבלת תגובה או שזו רק פרקטיקה שנדרשת מעיתונאים, לא מעיתונאים בדימוס? 🙂

  4. כמו שגילית דרור בעצמך יש אכן הרבה דיוקים. ורק שתדע גם באשר לכתבות על הדוקטורים (שלה. שרובן כתבות במקום! והן מצדיקות) אבל חלקם לטענתה עשו דוקטוראט בהתכתבות ושם יש לה יש לה טעויות רציניות באבחון אמיתיות הדוקטוראט. הגברת לא טרחה לבדוק עם הד"ר דבר. מנתה בלפחות ד"ר אחד/אחת מוכשר/ת ביותר שהדוקטוראט לא נעשה בהתכתבות. החוקר/ת נשארה בארץ כי איסוף הנתונים וכל המחקר היה על ישראל אבל היא לא טרחה לבקש את העבודה, התעודות של התואר הראשון והתואר השני עם התיזה, השקילה, חוות דעת ועדה, פירסומים כנסים ועוד. לד"ר הזה/הזו יש אפילו הכרה מאונ' מה TOP TEN אבל להוריד שמו שמה ולהתנצל זה קשה. כך שיש בהחלט ד"ר אחת/אחד ואפילו שניים שאם התחקיר היה עמוק ויסודי לא היתה מעזה להכניס שמו/ה לכתבה.

  5. למעשה לא ניסתה להשיג את הד"ר/ים האלה בטלפון/מייל או בכל דרך אחרת לקבל תגובתם ולבקש תעודות/כנסים/פירסומים/הסברים ועוד. כך היה לפחות אצל ד"ר אחת/אחד או שנים מאוד מוכשרים. היה מצופה שלפני שהיא מכניסה שם של אחד לכתבה כזו תיצור עימו קשר לקבל הסברים ואת כל התעודות / פירסומים וכד' זה גם נכון ברמת המקצועיות של עיתונאי.

  6. מהשטחיות והרדידות של התחקיר שערכה כתבת דה-מרקר, טלי חרותי-סובר אפשר להבין מדוע לא הצליחה לסיים דוקטורט. מה שתמוה הוא מדוע אוניברסיטת הנגב מאפשרת לה ללמד לימודי חוץ במנהל בלי שיש לה אפילו תואר שני במנהל שלא לדבר על דוקטורט.

  7. מדוייק מאד, סובר נראית בקריאה ראשונה כבטוחה בעצמה וכיודעת על מה היא מדברת אך כשמבינים בתחום עליו היא כותבת מבינים כמה היא חפפנית באופן מביך. כך כמי שמומחה בתחום בריאות הנפש מביך אותי לקרוא כיצד היא כורכת נוכלים עם אנשי מקצוע רציניים בתחום בריאות הנפש אותם היא מכפישה כביכול על פי ידע מקצועי שאותו היא כנראה שואבת מחברים פסיכולוגים קלינים אותם היא בוחרת לקדם על חשבון מקצועות אחרים בפסיכותרפיה והכפשת כל הכשרה אחרת לפסיכולוגיה הקלינית. האחריות בעיני לכתיבה מהסוג הזה היא כולה על מערכת ד מרקר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *