על השעמום

לפני קצת יותר משנה וחצי כתבתי בהתלהבות על ספרה של ד"ר שרון קרישק, "פילוסופיית האהבה של קירקגור". מאז אני מנהל רומן שקט עם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית בכלל ועם קירקגור בפרט. לקרוא את קירקגור במקור, גם אם בעברית, זו לא החוויה הכי קלה בעולם ובכל זאת, במקומות מסוימים, קירקגור, שנולד ב-1813 ומת בגיל צעיר בשנת 1855 (וכתב בדנית. מה לעשות, הוא היה דני), כותב בצורה בהירה, כמעט מודרנית ולפרקים משעשעת במיוחד.

בכרך הראשון של אחד אחד מספריו היותר מוכרים, "או-או" (תרגמה מדנית: מרים איתן), מפתח קירקגור דיון שלם על שעמום שמצאתי אותו מוצלח ממש. הנה שלושה חלקים לדיון על שעמום.

תחילה מדבר קירקגור על שעמום וילדים (עמ' 253).

הכל מכירים את עובדת היותר השיעמום משחית, בעיקר כאשר מדובר בילדים. כל עוד הילדים נהנים, הם תמיד טובים. בכך אין ספק. הם מתחילים להיות בלתי ממושמעים בשעת המשחק, מפני שהם מתחילים להשתעמם; השיעמום מתחיל להגיע, אך בדרך אחרת. משום כך כאשר בוחרים מטפלת, בודקים לא רק אם היא אינה שתיינית, אם היא ישרה ובעלת מזג טוב, אלא לוקחים בחשבון אסתטי את יכולתה לשעשע ילדים. אפילו תהיה בעלת כל התכונות האחרות, לא יהססו לפטרה אם תחסר לה התכונה הזאת. כאן, אכן, מוכח העיקרון, אך בעולם מתרחשים דברים באורח מוזר כל כך. עד כדי כך יד ההרגל והשיעמום היא על העליונה, שהצדק נעשה עם האסתטיקה רק במקרה המטפלת. אף אחד לא היה מאשר גירושין של אישה מפני שהיא משעממת, או דורש את סילוקו של מלך בשל היותו משעמם, או את הגלייתו של כומר מפני שדרשותיו משעממות, או את פיטוריו של שר, או את הוצאתו להורג של עיתונאי משום שהוא משעמם להחריד.

מכאן עובר קירקגור לטענה ששורש כל הרע בעולם הוא השעמום. הוא עושה זאת באמצעות ביאור ההיסטוריה כולה, מבריאת העולם ועד ימינו, דרך הפריזמה של השעמום (עמ' 254).

מאחר שהשיעמום מתקדם, והוא הרי שורש כל רע, אין פלא שהעולם נסוג, והרוע מתפשט. עיקר התופעה מצוי בראשית הבריאה. האלים השתעממו ולכן בראו את האדם. אדם השתעמם משום שהיה בודד, לכן נבראה חוה. ומרגע זה נכנס השיעמום לעולם וגדל ביחס ישיר לגידול האוכלוסייה. האדם השתעמם לבדו. אדם וחוה השתעממו ביחד. אחר כך השתעממו אדם וחוה וקין והבל שיעמום משפחתי. לאחר מכן גדלה אוכלוסייה העולם והאומות השתעממו בהמוניהן. כדי לשעשע את עצמן הן הוכו ברעיון לבנות מגדל "וראשו בשמיים". רעיון זה משעמם כמו גובהו של המגדל והנו הצגה נוראה לכך, אך יד השיעמום היא על העליונה. ואז הם התפזרו בכל העולם, בדיוק כמו בני-אדם בימינו, המטיילים בחוץ לארץ, אך עדיין נשארים משועממים.

לבסוף, קירקגור מדבר על האנשים המשעממים (עמ' 256) ומבצע חלוקה מקסימה בין אלו שמשעממים את עצמם לאלו שמשעממים את אלו שסובבים אותם.

המילה משעמם יכולה לסמן את האדם המשעמם את זולתו, כמו גם את האדם המשעמם את עצמו. אלה המשעממים את הזולת הם הפלביים, ההמון, בדרך כלל השרשרת הנצחית של האנושות. אלה המשעממים את עצמם הם הנבחרים, האצולה. מעניין הדבר שאלה שאינם משעממים את עצמם, בדרך כלל משעממים את זולתם; אך אלה המשעממים את עצמם הם אלה המשעשעים את זולתם. ככל, אלה שאינם משעממים את עצמם עסוקים בעולם בדרך זו או אחרת, אך בשל אותה הסיבה בדיוק, הם המשעממים ביותר, הבלתי נסבלים ביותר… כאשר השיעמום מגיע לשיאו, הם או מתים משיעמום (מבחינה הפסיבית) או יורים בעצמם מתוך סקרנות (הבחינה האקטיבית).

"יורים בעצמם מתוך סקרנות". מצוין.

5 מחשבות על “על השעמום

  1. איך ניסח את זה אחד הפילוסופים הגדולים בין זמננו

    אבל להיה לנו מצ'עמם גברת צימר

    לאחר שעקר את הדלת וזרק אותה לאח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *