לקראת שנה אקדמית אבודה

לפני כמה ימים פורסם בעמוד הדעות של "הארץ" טקסט שלי שעוסק בשנה האקדמית שבאה עלינו לטובה (תשפ"א). השנה הזו תעמוד לפחות בחלקה הגדול, בסימן זום. הטענה שאותה הצגתי כבר בפסקה הראשונה של הטקסט היא שלימוד באמצעות זום, באופן סינכרוני, כלומר ב"שידור חי", של קבוצה גדולה של סטודנטים, הוא בלוף מוחלט: זה נראה כאילו באירוע הזה משתתפים מורים ותלמידים אבל בפועל, המורים לא באמת מלמדים, התלמידים לא באמת לומדים וכל החוויה היא מפח נפש אחד גדול. אתם מוזמנים לקרוא את הטקסט המלא כאן.

מקור: Unsplash

הטקסט פורסם גם באתר האינטרנט של העיתון וגרף תגובות רבות, בין השאר בשל הכותרת השונה שניתנה לו ("באקדמיה משקרים לכם: ההוראה בזום לא עובדת"). התרשמותי היא שרוב התגובות היו שליליות ולפחות חלקן הצביעו על האופן הקצר והשטחי שבו הוצגה הבעיה. נדמה לי שזו הזדמנות טובה לחזור ל"מאבד תמלילים" הנאמן ולהעיר אותו מתרדמת ארוכה. זו הזדמנות טובה לפרסם טקסט ארוך יותר ממה שטוויטר, פייסבוק או אפילו עמוד הדעות של "הארץ" יכולים להכיל.

כפי שציינתי, רוב התגובות היו שליליות. לדעתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

הראשונה היא שיש אנשים רבים שלא מסכימים עם הטיעון שלי. אני חושב שהם טועים, כמובן, אבל זו זכותם.

השניה היא שיש אנשים שכלל לא טרחו לקרוא את הטקסט ואם טרחו קראו רק חלק ממנו ולעתים רק את הכותרת שלו. העובדה הזו באה לידי ביטוי בהצמדת טיעונים שלכאורה טענתי, שמעולם לא טענתי או בסילוף של מה שכן טענתי. במצב עניינים שכזה, אין פלא שהם לא מסכימים עם מה שלא כתבתי. הם צודקים; אפילו אני לא מסכים עם מה שלא כתבתי.

השלישית, לפחות עובדי מוסד אחד וכנראה גם עובדי משרד יחסי הציבור שלו, עבדו שעות נוספות בכתיבת עשרות רבות של טוקבקים בשמם של "מרצים" ובעיקר של "סטודנטים מרוצים". אני יודע את זה כי שניים מהם התקשרו אליי. נראה שאותו מוסד חושב שאם רק ישחיר את פניי ואת טיעוניי, מצבו ישתפר. אני מכיר היטב את הטקטיקה הזו וזו לא הפעם הראשונה (או השנייה. או השלישית) שאני הנמען שלה. זו הסיבה שאני מזהה את הטוקבקים האלו מקילומטרים, כולל הכינויים והניסוחים. זה די מצחיק בסך הכל.

***

ובכל זאת, היו כמה טיעונים שראוי להתייחס אליהם.

לביקורת הראשונה כבר רמזתי: "היכן הנתונים?! היכן מראי המקום!? זו כתיבה אנטי-אקדמית?!".

ברור שביקורת הזו מגיעה מאנשים שמעולם לא ניסו לתמצת טיעון כלשהו ל-450 מילה. לשם המחשה, 450 מילה זה עמוד וורד פלוס פסקה אחת בערך. מי שרגיל לכתוב מאמרים ומחקרים שמשתרעים על פני 6,000, 8,000 ואפילו 10,000 מילה, יתקשה לראות בפורמט שכזה פורמט לגיטימי להציג איזושהי טענה. הטענה שהפורמט מזמן כתיבה אנטי-אקדמית היא טענה מדויקת לחלוטין. למיטב ידיעתי, טקסט בעמוד הדעות לא צריך, לא מתיימר ולא רוצה להיות טקסט אקדמי. משום כך, מי שמחפש מראי מקום, ציטוט של חוקרים, מספרים, גרפים ונתונים, העמקה והרחבה ופולמוס נוסח "מצד אחד" בעוד ש"מצד שני", צריך לשאול את עצמו האם הוא מבין את מגבלות הז'אנר והאם הוא אוחז בכתב העת המתאים.

ללא קשר, כתיבה אקדמית היא במהותה כתיבה דפנסיבית. אתה כל הזמן מצביע על אחרים שטוענים את מה שאתה טוען, אתה כל הזמן מגייס אותם לטובתך רק כדי שבסוף תוכל לומר משהו בחצי פה ואז להסתייג גם ממנו כדי לטעון שיש צורך ב"מחקר נוסף". אני מכבד את הכתיבה הזו ומוקיר אותה אבל זו לא סוג הכתיבה שמזמן עמוד דעות בעיתון יומי.

בכל אופן, נראה היה לי לא נכון להקדיש כל כך הרבה מקום להפניות, ציטוטים ועדויות בשעה שברחבי האינטרנט ניתן למצוא אינספור מאמרים, כתבות וראיונות עם סטודנטים, מרצים, אנשי חינוך וחוקרים, בארץ ובחו"ל, שמדברים על היתרונות והחסרונות של זום. הנה רק דוגמית קטנה על מרצה שמספרת על חוויות ההוראה שלה. בפועל, זה אינסופי.

ביקורת שנייה היא: "אני הייתי בשלושה שיעורים בזום וזה היה נהדר!".

קשה להתייחס לביקורת הזו ברצינות. הבעיה שאני הצגתי היא של מצב שבו לסטודנט יש שלושה שיעורים ביום ראשון (כולם בזום), ואז עוד שני שיעורים ביום שני (בזום), ואז עוד ארבעה שיעורים ביום רביעי (זום) ואז עוד שני שיעורים נוספים ביום חמישי (כן, גם הם בזום). וזה השבוע הראשון לסמסטר שנמשך 13 שבועות. כאשר אותם אנשי "זום זה נהדר!" יעברו 13 שבועות שכאלו, שבכל אחד 8-10 שיעורים, כולם הועברו בזום, נחזור ונדבר. עד אז, תעשו טובה ואל תספרו על ההרצאה הזו ששמעתם איזה ערב אחד ב"זום" והיא היתה ממש מקסימה. הבעיה היא לא לעבור שיעור אחד בזום. הבעיה היא לעבור סמסטר שלם בזום.

ביקורת שלישית – "הייתי בסמינר מחקר בתואר שני, הוא היה בזום וזה היה נהדר!".

זו נקודה שפספסתי. אני התייחסתי לסטודנטים לתואר ראשון, שהם רוב רובו של קהל היעד של האקדמיה (לפחות מבחינה מספרית), אך לא ציינתי את זה בטקסט. בנוסף, התייחסתי למקרים שבהם ההוראה היא של קבוצה גדולה (לזה דווקא התייחסתי, כבר בשורה הראשונה של הטקסט שלי). כלומר, לא התייחסתי לסמינר מחקר לתואר שני או שלישי שיש בו 8-20 סטודנטים אלא לקורס חובה בתואר הראשון שמועבר בזום ל-180, 200 ואולי אף יותר משתתפים.

רף היכולת האפקטיבי של הוראה בזום הוא רף המסך הבודד. רוצה לומר, כל עוד כל הסטודנטים נכנסים לך לתוך המסך הראשון, זו עוד איכשהו אפשרי (בקושי). הגעת לקורס שיש בו 3-4-5 מסכים מלאים בריבועים ובעצם אין לך שום יכולת לחוש את הכיתה, להתייחס לתלמיד זה או אחר, להבין האם החומר שאתה מעביר מובן או לא וכן הלאה. אתה מדבר אל החלל הריק.

כמובן שאפשר לעשות "סקר" לבקש "להרים יד", להשתמש בקהוט ובשאר כלים כדי לקבל מושג כללי על מה שקורה אבל היכולת של מרצה במבט אחד לראות מה קורה בכיתה שלו, נמחקה.

ביקורת רביעית – "גם הוראה פרונטלית של 200 זה חרא!"

יש כאלו שסבורים שגם הוראה באולם בפני 200 סטודנטים היא לא אפקטיבית. בחלק מהמקרים היא אכן כזו – בלתי אפקטיבית. הבעיה עם זום היא שהוא לוקח את כל הבעיות שממילא קיימות במרחב הפיזי, מגדיל אותם, מרחיב אותם ואז מקצין אותם.

לדוגמה: לא ניתן ליצור שום אינטראקציה אמיתית בזום כי אין דרך לייצר דיון. בדיון יש רב-שיח אבל זום מאפשר לאדם אחד לדבר, בקושי. התוצאה היא הפיכת הדיון למונולוגים ארוכים ומייגעים שלא מאפשרים שיחה אמיתית. שוב, זה יכול לעבוד לא רע בקבוצה קטנה של אנשים שנפגשים מדי שבוע ומכירים האחד את השני אבל לא בקבוצה גדולה.

בנוסף, אם באולם פיזי ישנם סטודנטים שגולשים בפייסבוק אתה לפחות רואה אותם ויכול להעיר להם, בזום הם פשוט מכבים מצלמה. למעשה, בשיעורים מרובי-משתתפים, רוב המרצים מדברים מול מודעות אבל; ריבועים שחורים ואטומים. הסטודנטים אולי מתחברים אבל אז נעלמים. חלקם הולכים לשטוף את הבית, חלקם חוזרים לישון.

אפשר לבוא בטענות לסטודנטים (גם אני בא אליהם בטענות) אבל צריך לזכור שחלקם פועלים בתנאים בלתי אפשריים. הם נמצאים בבית עם עוד דיירים, חלקם נמצאים עם שותפים, חלקם לומדים עם המסך הקטן של הטלפון הסלולרי, חלקם מרוטים משלושה שיעורי זום שכבר היו להם מתחילת היום. הציפייה שהאנשים האלו, שרבים מהם סובלים גם כך מבעיות קשב וריכוז מתקדמות, יוכלו להתרכז כאשר מולם פריים סטטי של מרצה שכלל לא מביט אל המצלמה, כלומר לא מביט אליהם, אלא למסך שלפניו, היא פשוט מגוחכת. אני לא הייתי עומד בזה. אני לא מכיר מישהו שהיה עומד בזה.

אלו רק חלק מהבעיות שזום מקצין. עליהן יש להוסיף בעיות טכניות מסוגים שונים, הקצנת חוסר שוויון בין אלו שיש להם תנאי למידה אידאליים לאלו שאין להם (לפחות בכיתה, כולם יושבים באותו האולם), יצירת "תשישות זום" (כן, יש כזה מושג) שנובעת ממאמץ קוגניטיבי בלתי פוסק לחבר תמונת עולם שמפוצלת לאינסוף ריבועים ועוד.

בכל אופן, הניסיון לטעון שמכיוון שהוראה פרונטלית היא בעייתית אין סיבה לבוא בטענות להוראה באמצעות זום, דומה למהלך שבו אתה שופך את מי האמבט יחד עם התינוק ואז אומר "ממילא התינוק מת, אז מה זה כבר משנה?".

"עברתי קורס בזום והציונים היו ממש מצוינים! הסטודנטים למדו נהדר!".

ככל שאני יודע, בחלק ניכר מהמוסדות חלק לא מבוטל מהחומר הלימודי הושלך מהחלון כי לא הספיקו ללמד אותו. במקרים אחרים בוצעו מבחנים דרך זום ואז במקרים רבים ההעתקות חגגו. במקרים אחרים, הבודקים התחשבו בכך ש"עבר על כולנו סמסטר קשה" והבדיקה היתה מקלה. אלו עדויות לא ממוסד אחד וגם לא משניים או שלושה. זה היה גורף. בתנאים האלו להתפאר בציונים גבוהים או כאלו ש"דומים לשנים קודמות" זה כמעט משעשע.

הלאה.
"אני יכול לראות הקלטות של השיעור כמה פעמים שאני רוצה וכל זה מבלי לצאת מהבית".

אין ספק, אלו שני היתרונות הגדולים ביותר של זום. לדעתי הם גם היחידים. השיעור מוקלט ולכן אפשר לצרוך אותו בזמנך החופשי, לחזור אחור, לרוץ קדימה, זה בהחלט יתרון. כיוון שהוא מוקלט, אפשר לצרוך אותו בכל זמן ובכל מקום – במקום העבודה, בנהיגה, במקלחת (מומלץ טלפון חסין-מים) או במיטה. האם היתרונות האלו שווים את מכלול החסרונות הפדגוגיים שזום מייצר? לדעתי לא.

"זה עדיף על פני כלום".

זו שאלה מעניינת ואני כלל לא בטוח שזה נכון. אם לא היה זום, המוסדות, המרצים, המערכת כולה, היתה נאלצת להשקיע הרבה יותר אנרגיה באיתור פתרונות ראויים שכוללים שילוב של טכנולוגיות ולא הסתמכות בעיקר על טכנולוגיה אחת ולא פחות חשוב מכך, "כלום" היה מחייב חשיבה מחודשת על עצם היומרה לבצע הוראה מקוונת סינכרונית (וזו הנקודה) לקבוצה גדולה של משתתפים. הזום מאפשר למערכת להסתפק בפיתרון ירוד, רדוד, מתיש ומתסכל, ואז לומר "פתרתי את הבעיה".

נקסט. "זום יכול להיות כלי מצוין אבל צריך להתאים את ההרצאות".

אני מעט אמביוולנטי ביחס לעמדה הזו. מצד אחד, אין ספק שאי אפשר לקחת שיעורים שהועברו באופן פרונטלי ולהעביר אותם כמו שהם בזום. זה פשוט מגוחך. מצד שני, הבעיות המהותיות של זום לא משתנות באופן דרמטי גם לאחר התאמת התוכן. הפריים עדיין סטטי, היכולת לקיים דיון עדיין מוגבלת, היכולת לאינטראקציה גם היא מוגבלת. אז נכון, יש כל מיני כלים וטריקים ותוספים ואתרים ואפליקציות ושאר עניינים שבאמצעותם אפשר לנסות ולעשות סימולציה של כל אלו, וזה מעלה באופן ניכר את האיכות הפדגוגית של האירוע. האם זה מתגבר באופן מוחלט על הבעיות הרבות של הטכנולוגיה הזו? לא. האם זה יכול להספיק? האמת שאני לא יודע. הייתי שמח להיתקל ביותר דוגמאות משכנעות לפני שאגבש עמדה.

***

על אף ההתנפלות, שכאמור, חלקה מאורגנת וממומנת, במייל שלי התקבלו גם פניות ממרצים וסטודנטים, שביקשו להודות על מה שכתבתי. אחד מהם כתב:

"רציתי להגיד לך תודה, תודה על זה שאתה אומר את הדברים במדויק בול כמו שהם"

(המכתב הרבה יותר ארוך ומנומק אבל אעצור כאן).

פרופסורית באחת המוסדות כתבה לי:

"קראתי הבוקר את מאמרך האמיץ והמדויק ואני מסכימה לכל מילה. בימים אלו של דרדור מתמשך של ההשכלה הגבוהה חשוב מאד שנשמיע את קולנו אותו הייטבת כל כך לנסח".

מצד שני נתקלתי גם באנשי אקדמיה בכירים שרצו למלוק את גרוני כיוון ש"קראת לנו שקרנים".

אין כל ספק שבין עשרות אלפי הסטודנטים מסתובבים סטודנטים שגילו את האל שבמכונה. מבחינתם, למידה באמצעות זום היא חוויה נהדרת והם כלל לא מבינים על מה אני מדבר. האם זה אומר שהעמדה שהצגתי מבוטלת? לדעתי לא. אם היינו רוצים לומר משהו שנכון ב-100% לגבי 100% מהאוכלוסייה ב-100% מהזמן, לא היינו אומרים שום דבר על כלום. הטיעון שלי לא עוסק בפרט זה או אחר אלא במערכת במרצים ובסטודנטים כמכלול וככזה הוא בהגדרה מחמיץ חלק מהפרטים. זו כוחה וגם חולשתה של כל הכללה.

יכולתי להמשיך עוד ולהרחיב על האינטרסים הכלכליים הקשורים בניסיון לטעון ש"זום הוא נהדר", על האופן שבו המערכת משתמשת במגיפה כדי לפגוע בשירות האקדמי שהיא נותנת לסטודנטים ועל הדרך שבה מטפלים בסגל ההוראה שטוען שיש בעיות עם הוראה בזום, אבל נראה לי שאשאיר את כל זה למועד מאוחר יותר.

רק התחלתי.

לקריאה נוספת:
"מומחי חינוך טוענים שלמידה רק דרך הזום אינה אפקטיבית – ואף מזיקה" (ליאור דטל, דה-מרקר, 19.9.2020)
"הנתק, הפסיביות והגעגוע למפגש: תלמידים, הורים ואנשי חינוך מדברים על נזקי הלמידה מרחוק" (אור קשתי, הארץ, 25.9.2020)

12 מחשבות על “לקראת שנה אקדמית אבודה

  1. מדויק.

    מצד אחד עוד שנים נגרור את הנזק האקדמי לדור הזה, מצד שני זה אולי מדגיש את המיקוד שלו בציון ובתעודה במקפצה תעסוקתית – במובן זה, כנראה שאין הרבה שוני.

  2. אני מסכים שהרצאות זום לא הכי יעילות. הבעיה המרכזית היא הרצאה חיה שהיא באמת יותר מתה מהרצאה פנים אל פנים. הפתרון הדי פשוט הוא פשוט להקליט אותן מראש, לחלק אותן למקטעים של 15-20 דקות שמקלות על הצריכה, לערוך התאמות מסוימות בצורת ההעברה שלהן, לתת מטלות מקדימות לכל הרצאה כזו, ואז לערוך מפגשים שבועיים שיוקדשו יותר לשאלות ותשובות מאשר הרצאה. זה לא מצריך הרבה שינויים והרבה יותר יעיל.

  3. כל מה שאתה חושב נכון (אולי רק רוב?) ואני לא מבין כלום בזה, בחיי לא הייתי סטודנט (יב כיתות עם פרוטקציה) ואני מרצה קרוב לכלום.
    ועדיין יש לי הרגשה שכמו שאני זוכר (לזכור – אמירה יומרנית משהו) להקלטות מוזיקה (קלאסית בלבד שהיתה אז) המבינים התנגדו כי מי ישמע מוזיקה מוקלטת – הרי זה לא מעביר את התזמורת והמנצח….
    אם אכן זום כל כך נורא ללמידה של האקדמיה, בית הספר, אז כנראה צריך להרגיל, לשפר ולהמציא…
    בהצלחה לכולנו
    שנה טובה

  4. אני מסכים עם רוב הדברים שכתבת, ורוצה להוסיף על הנקודה האחרונה (״זום יכול להיות כלי מצוין אבל צריך להתאים את ההרצאות״). אפילו אם זה עובד, זה דורש המון המון המון השקעה. צריך ללמוד שורה של כלים חדשים וטכניקות חדשות, לעשות סימולציות בבית, לנסות אותם מול הכיתה, להכשל ואז לנסות שוב, ואז איכשהו לנסות לקבל פידבק מהסטונטים כדי להעריך כמה זה היה מוצלח. כמובן שאף אחד לא יפצה אותנו על השעות הנוספות, אף אחד לא יממן לנו את הכלים הטכנולוגיים שאנחנו צריכים, כל זה בזמן שגם אנחנו מתמודדים עם המצב, צריכים לשמור על הילדים בבית (לא אני באופן אישי בינתיים), ואף אחד לא יודע אם כל ההשקעה הזאת היא לסמסטר אחד, לשנה אחת, או לכל החיים.

    • אוי, אף אחד לא יתגמל אתכם על המאמץ הנוסף. אולי, אם במקום זום היו מוציאים אתכם לחל"ת הייתם מבינים כמה מרגיז לקרוא טיעון כזה, שני בניכור שמופגן בו רק לעמדת מזכ"לית ארגון המורים בקשר לחינוך המיוחד בימי הסגר.

  5. החשש האמיתי הוא שהאוניברסיטאות שחוסכות בלימוד מרוחק בזום כסף יאמצו את המודל גם אחרי שהקורונה תעבור

  6. הגלוב חזר!!

    חוץ מזה אתה כותב נהדר, ולעניין התוכן – כמרצה באקדמיה מ-1996 מסכימה עם כל מילה.
    שנה טובה.

  7. אולי (באמת אולי) אם היית טורח לדבר עם כמה עשרות סטודנטים ולראיין אותם, ולצטט *אותם*, אז היה לך חומר אמיתי ולא רק *דעה* – שכרגע זה מה שיש לך, כי לא הבאת ציטוט כלשהו או דוגמא ספציפית לקורס כזה או אחר.

    אם המקורות לא רוצים להיחשף – יש אותיות.

    אבל עיתונאות זה לא; פרשנות – כן, אבל כל אחד היום עם אתר הוא פרשן.

    • לגמרי.
      איזה מזל שאני אחד עם אתר, הא?!
      מצד שני, היום כל אחד עם מקלדת יכול להתחבא מאחורי כינוי ולכתוב תגובה.
      איזה עולם, אני אומר לך, עולם משוגע.

  8. אנו, הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, היינו שפני הניסיון. והניסוי נכשל.
    אני לומד כבר 4 שנים באוניברסיטה הפתוחה. מרבית ההרצאות בזום. ואני מרגיש וחש את כל מה שכתבת מהיום הראשון שהתחלתי ללמוד כך. אני לא עומד בהרצאה של 3 שעות. כל הבעיות שהעלת הן נכונות: הדיבור המונוטוני, חוסר הקשר האישי עם המרצה שמסתכל למסך ולא לעינייים שלך, הקושי בתקשורת עם יתר הסטודנטים שבהרצאה.
    אני פשוט נרדם מול המחשב.

    • אני גם סטודנט באו"פ וגם אני מרגיש בחסרונות שאתה מעלה כאן אבל בנקל ניתן להתגבר עליהם אם רוצים. את השיעורים אני מוריד למחשב ומריץ באופליין על נגן ווידאו שמאפשר לי להריץ במהירות רבה ולהקפיץ בעשר שניות קטעים שלא רלוונטים. ולצד זה אני מעולם לא צפיתי ברצף של 3 שעות שעות. כל יום שעה וחצי גג מכל קורס. אח"כ מתקשר לחברים "ומציק" להם בענייני החומר הלימודי ויוצר סיעור מוחות. הרעיון בלמידה הוא להפיק תובנות מהלימוד ולא רק לפתור תרגילים באופן יבש. באופן כזה ישנו אתגר וזה הרבה יותר חי ומעניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *