אני מזדקן.
מחר הבת שלי, מאיה, עולה לכיתה א'. כמה שאני שמח בשבילה, ככה אני עצוב בשבילה.
היא נכנסת למערכת חינוך רקובה, מושחתת, הרוסה מהיסוד, מלאה בשיעורי מורשת על חשבון שיעורי אזרחות, דחוסה במורים בלתי ראויים, במורות שרק רוצות להגיע בשלום אל החופש הבא, מפוצצת בכיתות מפוצצות, חסרה במשאבים, בשעות לימוד, בשמחת חיים.
אני שמח בשבילה כי כל ילד אוהב לעלות לכיתה א'. אני עצוב בשבילי כי רק בעוד 12 שנה היא תצא מהמערכת הזו ותיכנס למערכת אחרת, לא הרבה יותר מוצלחת.
אני עצוב בשבילי כי יותר לא אוכל לשאול: "איך היה בגן?" ויותר לא אקבל את התשובה האוטומטית: "כיף!".
אני ממש מזדקן.
מילא שאתה זקן, מילא שאתה שמן, מילא שאתה טיפש – אבל שמישהי הסכימה לשכב איתך לפני שבע שנים??? את זה אני לא יכולה להבין
אהה כן, שכחתי לציין – אני בתול.
אז למה שלא תלך להיות מורה?
אני מורה. אמנם לא של ילדים בבית ספר יסודי, אבל גם אוניברסיטה זה משהו.
חוץ מזה, יש לי גם תלונות על מצב הכבישים אבל אני לא מתכוון לעבוד במע"צ, יש לי תלונות על מצב הכלכלה, אבל אני לא מתכוון להחליף את שר האוצר, יש לי תלונות על העלייה באלימות אבל לצערי אין לי כישורים להיות שוטר. אני גם לא מת על הלהיטים האחרונים שיצאו מבית מדרשה של מדונה, אבל אני לא חושב שאוכל להיות המנהל המוזיקלי שלה, ובכלל אני חושב שאפשר לפתח חמניות ירוקות אבל אני לא חושב שאתחיל לעבוד בקרוב במכון וולקני. בקיצור, בוא שפוך עליי עוד קצת פופוליזם – זה עובד יופי.
טקסט יפה לאללה