מָתוֹק מֵעַז

בצהרי שבת משודרת ברשת ב’ תכנית נוסטלגיה מוזיקלית בשם “מתוק מאז”, עם דן כנר, שממשיך מסורת של שנים: לפני השמעת שיר פופ מתקתק בן ארבעים שנה ויותר, הוא מקריא את המילים מתורגמות לעברית. כמצופה משירי פופ בני ארבעים שנה ויותר, המילים מטופשות, תמימות, סובלות ממתיקות-יתר – ושולחות אותך ישר אל האוירה של ראשית שנות השישים. אח, טו בי א טינאייג’ר אין לאב בסיקסטיז! התערובת הזו של שירים באנגלית, צרפתית ואיטלקית מעלה בי את נופי הריביירה, את הרוח בשיער כשנוסעים במכונית ספורט קטנטנה וחסרת גג, את ימי פסטיבל סן-רמו, וגלישה בקליפורניה לצלילי הביץ’ בויז. (גילוי נאות: נולדתי עמוק בשנות השבעים).

נאמר שלפלוני נמאס מהזבל המשודר בגלגלצ, והוא צריך לנוח אפילו מאיימי ויינהאוס ושערה, וגם קולה, השחורים כקפה טורקי. הוא רוצה למצוא איזה שיר נשכח שהיה להיט בבתי הקפה של ניס באפריל 62′. אין לו שום סיכוי למצוא את זה ביוטיוב; זה לא זמין לרכישה באמאזון או איטיונס, גם אם היה אפשר לקנות שם משהו מהארץ. טרולי-הטוקבקים יגידו לכם ללכת לקנות את הדיסק, אבל איזה דיסק לעזאזל? ולמה לקנות אוסף של 60 שירים נשכחים על גבי 5 תקליטורים במאתיים שקל, בשביל לשמוע שיר בן שלוש דקות פעם-פעמיים? וזה עוד בהנחה שיש בכלל אוסף המכיל את השיר המבוקש, ושהוא זמין לקניה. בעיה.

רשתות שיתוף הקבצים הן אולי המפלט של כולם לבעיות האלה, אבל במקרה הזה, גם מהן לא תבוא הישועה. ביטורנט זה ממש לא המקור לדברים כאלה. באימיול יש סיכוי למצוא איזה תמהוני אחד או שניים שמשתפים את השיר, אבל מי יודע כמה זמן יקח עד שהם יואילו לשלוח כמה ביטים לכיוונך. זה יכול לקחת כמה ימים, ולפעמים, אחרי שיורד חצי שיר, הם נעלמים מהרשת לבלי שוב. יכול גם להיות שהקובץ שיגיע בסוף הוקלט עם מיקרופון מתקליט שרוט, מסתובב על פטיפון ישן עם מחט עמוסת אבק. הו, התסכול.

אם מוזיקה פופולרית היא תרבות, מדוע אנו נותנים לה להיעלם מחיינו? אין שום בעיה למצוא ספרים בני ארבעים שנה בחנויות, משומשים או בהדפסות מחודשות. אני קורא אחד כזה עכשיו. בוודאי שזה נכון כשהדבר אמור בציור ובפיסול. גם כרכים של עיתונים אפשר למצוא בספריות, ובהחלט אפשר לטעון שהם פחות “אמנותיים” ממוזיקה. למה עיון בעיתון מלפני ארבעים שנה הוא לגיטימי, ושיר מלפני ארבעים שנה דורש תשלום? ולא רק תשלום – לפעמים גם זה לא מספיק. התרבות שלנו נעולה במרתפי-הוותיקן של חברות ענק, חסרות פנים, שאין להן אפילו בדל-עניין באמנות; העניין שלהן הוא רק בכסף.

לכן, מי שאומר ששיתוף קבצים הוא לגיטימי, לנוכח תאוות הבצע של חברות הענק, טועה. העניין כאן הוא לא במוזיקה חינם או במוזיקה במחיר מופקע, העניין הוא במפלצות-קפיטליזם שבולעות את התרבות הפופולרית ודורשות תשלום עבורה. אני לא דורש ששיתוף הקבצים יהפוך חוקי – אני דורש שחברות הענק, שהשתמשו בהונן ובכוחן לסחוט אמנים להעביר אליהן את הזכויות על היצירות (ועוד מעיזות בחוצפתן לקרוא להן ‘זכויות יוצרים’), ישחררו את התרבות של כולנו לחופשי. מצידי אתם יכולים לשבור את הראש איך לעשות מזה כסף; אבל אל תחזיקו את המוזיקה שלי בת ערובה בינתיים.

נכתבו 29 תגובות לפוסט “מָתוֹק מֵעַז”

  1. יובל:

    hear hear

  2. דולי:

    ספר מעולה!

  3. רואה שחורות:

    כל הפוסט הזה היה רק תירוץ לספר לכולם על הספר שאני קורא.

  4. זה משנה:

    ר”ש, אני מבין שאתה, ממש כמוני, מתגעגע לימים בהם סולסיק גם תיפקד?

  5. רואה שחורות:

    לא השתמשתי בזה מעולם. יודעי דבר טענו שזה טוב לאלבומים שלמים ולאו דווקא לשירים בודדים.

  6. א' נדב:

    ביטורנט הוא דווקא כן המקור לדברים האלה לדעתי. לפני שסגרו את אוינק זה היה בדיוק הפיתרון למציאת כל השירים הנשכחים האלה (אני זוכר שאחרי הסגירה מישהו השווה את זה לשריפת הספרייה הגדולה באלכסנדריה, וזאת לא כזו חריגה מפרופורציות כמו שזה נשמע). כרגע המצב יותר מסובך, אבל באופן עקרוני, עם קצת סבלנות, אני מאמין שהישועה אכן תגיע משיתוף קבצים. במהרה בימינו אמן.

    את הספר של מילר אני לא מכיר.

  7. גם-שם » לאן כל זה אבד?:

    […] כאן « עריכה והפנים של ג’וליאן מור […]

  8. איתמר שאלתיאל:

    חופשי ספר מעולה

  9. זה משנה:

    ר”ש, קח את מילותיי. לא היה שם דבר שלא נמצא בסופו של דבר. ואני מדבר על נדירים מספיק.

  10. תמר [כלשהי]:

    לא שאני לא מסכימה עם מה שכתבת [שחרור התרבות וכל זה] אבל אם אתה רוצה לשמוע שיר נשכח אחד פעם-פעמיים ויש תכנית שמשמיעה את השיר הזה – זה לא נראה לך הפתרון המושלם?
    למה הצורך הזה שהשיר הזה יהיה אצלך במחשב?
    מאז שיש את האפשרות להוריד שירים[חוקי, לא חוקי, מה זה משנה] ישירות למחשב, אנשים נמצאים במרדף בלתי פוסק אחרי המוזיקה.
    פעם שמעת שיר ברדיו, נהנת ממנו וזהו.אולי גם קנית את האלבום או איזה אוסף פעם ב.
    שכחתי מה הייתה הנקודה שלי. אני אעצור עכשיו.

  11. רואה שחורות:

    בכלל לא אמרתי שיש לי צורך להחזיק את השיר הזה אצלי במחשב. בעניין זה, אני בכלל לא מבין את אלה שקונים אייפוד עם דיסק של 80 גיגה, ושמים עליו כל שיר שקיים (ויש לי חבר שקנה אייפוד קלאסיק עם 160 גיגה). מבחינתי אני נכנס לאתר ארכיון המוזיקה העולמי, שומע את השיר בסטרימינג, וזהו.
    הבעיה עם התוכנית היא שהם שמים את השירים שהם אוהבים, ולא בדיוק מתחשבים בדעתי. אני, כאמור, לא בן התקופה ההיא, והשירים לא מזכירים לי את ילדותי בין הפרדסים, ולכן מן הסתם רוב השירים המשודרים לא ממש מעניינים אותי.

  12. דנדוש:

    זו רק אני, או שהפוסט הזה הוא סוג של פח”ח?

  13. קפיטן עופר:

    זה מזכיר לי מקרה שקרה לפני כמה חודשים: בשל נסיבות שונות הייתי צריך לראות את הסרט “עפולה אקספרס”. אודה ולא אבוש, זה (עוד) אחד מהסרטים שטרם הספיקותי לראות, אפילו שהוא שודר אי אלו פעמים בשידורים חוזרים בערוצים השונים.

    הלכתי לסניף של בלוקבאסטר, וחיפשתי את הסרט. מסתבר שאין אותו בסניף. חיפשתי בסניף אחר, ובעוד אחד – ונאדה. אין את עפולה אקספרס. זה לא איזה סרט נידח של במאי אלבני משנות ה-60 שניתן למצוא רק ב”אוזן השלישית”, אלא סרט שבכל זאת לקח פרס או שניים בארץ.

    אחרי סבב של ספריות וידיאו ברחבי גוש דן, הגעתי לספריה קטנה-בגודל-אך-גדולה-בהיצע במרכז תל אביב, שם מצאתי את הסרט. כשסיפרתי למשכיר הסרטים על תלאות החיפוש, הוא אמר: “תחשוב על משמעות שם הרשת שבה חיפשת, ותבין למה לא מצאת שם את הסרט”. הוא צדק. במקום שנקרא “שובר קופות”, אין מקום לסרטים ישראלים מלפני עשור, אלא רק לסרטים עתירים כוכבים אך דלים בקולנוע מעניין.

    לחיי השירים הנשכחים של שנות השישים.

  14. ג'יימס:

    רוא”ש, אתה מוזמן לבקש ממני, אני יכול להפעיל קשרים ולהכניס איזה שיר לפלייליסט.

  15. ג'יימס:

    קפיטן- בכמה בלוקבאסטרים, יש עמדות של 3\4 ב100. משהו מדהים. הרבה פעמים יש שם סרטים מאוד נדירים. ככה שלהגיד שבלוקבאסטר זה רק לסרטים פופולריים, יהיה לא נכון.

  16. אורן:

    לא רואה את ההבדל בין שירים לספרים. קל מאוד למצוא שירים משנות השישים, כאלה ששרדו מבחן זמן מסויים בדיוק כמו שאפשר למצוא ספרים ישנים. קשה למצוא שיר נשכח שהיה מקום שביעי בפסטיבל סן רמו והיה שבועיים בראש המצעד.

    היתרון, אם כבר, הוא לטובת השירים. נסה למצוא ספרים שהפסיקו להדפיס, לפעמים גם קלאסיקות…

  17. MrM:

    אני מסכים עם אורן. אתה יכול למצוא הרבה מוזיקה ישנה בכל מקום, אבל לא כל דבר.

  18. תמר [כלשהי]:

    התלאות שעברתי כדי למצוא עותק כלשהו של “לא שם זין” של דן בן-אמוץ.
    בסוף מצאתי עותק משומש בפינה בחנות בירושלים – מרוט וללא כריכה.
    הרגשתי כאילו אני מצילה חתול עזוב..

    אגב [הנה בא פרסום חסר בושה] יש תחנות בארץ שמשדרות מוזיקה שלא טוחנים אותה 24/7 ואין בהן פרסומות. בדר”כ אפשר לשמוע שם שירים שכבר לא שמעתם שנים. קוראים להן תחנות חינוכיות וזה בדר”כ תדר 106FM [כן, קול הקמפוס זאת תחנה חינוכית אבל לא רק הם].
    אם בא לכם להמלט מגלגל”צ ולא בא לכם על פרסומות אחרי כל שני שירים..

  19. דובי:

    מה, באמת? כל ספר שאתה רוצה בעולם שנכתב בעשרות השנים האחרונות אתה יכול פשוט להכנס לאתר אינטרנט ולהוריד משם בחינם ובלי שום בעיה? מפתיע. ואני חשבתי שאתה צריך ללכת לספריה כדי לקבל ספרים בחינם (וגם אז יש איזה תשלום סמלי כלשהו).
    גם למוזיקה, תופתע לשמוע, יש ספריות, ואפשר לשמוע הרבה מהמוזיקה שאתה חושב עליה שם. כן, זו טרחה, אבל לא ברורה לי ההשוואה שלך לספרים.

  20. רואה שחורות:

    אתה מכיר ספריה שבה אני יכול לשלם דמי מנוי סמליים שנתיים ולקבל לרשותי מדי יום דיסק עם מוזיקה? שתף אותי.

  21. זה משנה:

    בינואר הייתה רטרוספקטיבה קולנוע בריטי בסינמטקים. ראיתי סרט שנקרא ‘החוף הדרומי’ שמתאר את סצינת ההיפ הופ בברייטון. אחד הנערים שם סיפר שהוא יכול ללכת לספריה ולקחת דיסק לשמיעה בבית.

    אז אם כך ר”ש, ברייטון היא היעד הבא שלך.

  22. קפיטן עופר:

    ג’יימס,
    כאשר אני מגיע לבלוקבאסטר ושואל האם יש להם את “עפולה אקספרס”, נראה לי שראוי שהוא יהיה על המדף, ושלא אצטרך לקוות שהוא יהיה בעמדות של תריסר סרטים בתריסר שקלים.

    אני לא חושב שכל סניפון קטנטון של בלוקבאסטר צריך להחזיק את כל הסרטים שהופקו בעולם המערבי מאז שנות ה-50, אבל כאמור, “עפולה אקספרס” לא נכלל בקטגורית הסרט הנידח של במאי אלבני לחובבי הז’אנר האילם. קולנוע ישראלי מעשר השנים האחרונות הוא בכל זאת משהו שצריך להיות בכמה סניפים, ולכל הפחות – במרכזיים שבהם.

  23. דובי:

    בספריית האוניברסיטה בהר הצופים הייתה מחלקת מוזיקה שאפשרה האזנה למגוון יצירות, כולל מוזיקה פופולארית. אין לי מושג מה אפשרויות ההשאלה שם.
    בספריות ציבוריות בארץ לא ביקרתי כבר שנים, אבל בסיפריות ציבוריות פה בטורונטו אפשר להשאיל דיסקים מתוך מבחר לא קטן.

  24. ג'יימס:

    קפיטן- אין בארץ כל כך הרבה בלוקבאסטרים.

  25. אורן:

    כל ספריה ציבורית שמכבדת את עצמה מחזיקה כיום אוספי מוזיקה קלאסית שניתן להשאיל, אבל במוזיקה פופולרית עוד לא נתקלתי. אפשר גם למצוא סרטי DVD להשאלה – אם כי אני משער שהסיכוי למצוא סרטים ישנים ולא פופולריים הוא נמוך באותה מידה כמו בספרית וידאו.

    ואגב, לספר קוראים (לפחות בתרגום שאני קראתי) המנון ללייבוביץ.

  26. ברק פיטוסי:

    רוא”ש, בוא לחולון, יש מול הקניון ספריה שנקראת המדיָטק (מלשון מדיה) מעבר להיותה מבנה מרשים, בעל חלל קהילתי מעורר התפעלות (בין שורות הספרים יש פינות הסבה לקריאה שקטה או להקראה לילדים או לשעת סיפור לקבוצת ילדים ויש גם אולם תיאטרון שמריץ את הצגות הילדים הכי לא מתחנפות בארץ) יש בה גם ספרית השאלה של תקליטורים (ויכול להיות שגם תקליטים, לא שמתי לב) עם כל סוגי המוזיקה שתחפוץ ואפשר אפילו להשאיל הביתה.
    נכון, צריך דרכון וויזה, ולהתאבזר בשכפץ ובכל בדיחות חולון הוותיקות, אבל המקום שווה ביקור.

  27. ברק פיטוסי:

    ומה אתה יודע, יש אפילו לינק למדיטק הזה.

  28. דובי:

    ברק – הגזמת. כבר עדיף לנסוע לטורונטו.

  29. nakamir:

    מישהו מוכן להסביר לי מה הבעיה בסולסיק? כולם אומרים שהוא לא מתפקד, אני מסתדר שם מצוין. אמנם אני לא חי שם, אבל כשאני צריך איזה שיר הוא מוצא לי אותו מהר מאוד, גם כאלה נדירים (אל ינקוביץ בגרסא לפטר והזאב היה הדבר המוזר האחרון שהתגלגלתי אליו שם, עוד לא שמעתי).

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: