התוכים באים

לא פעם יצא לי בנסיעה ארוכה או סתם ביום שבו הייתי צמוד לכמה אמצעי תקשורת, להאזין לאותו פוליטיקאי מתראיין בכמה תחנות, לכמה עיתונים, לכמה ערוצים ואומר בדיוק אותו הדבר, משתמש באותן הבדיחות, באותם הפאנצ'ים. בסדר, אפשר להבין; אחרי הכל, כולם מראיינים אותו סביב אותו נושא ואי אפשר להמציא את עצמך כל פעם מחדש.

כעת, כאשר אנחנו ניצבים בפתחה של תקופת בחירות, התחושה שאנחנו מאזינים לשעון מקולקל תלך ותגבר. הסיבה לכך פשוטה: יועצי התקשורת והספינולוגים מסבירים שאם יגידו לאנשים מספיק פעמים את אותו הדבר בדיוק, הם בסופו של דבר יקלטו את המסר ובמקרה הטוב אף יאמינו למה שנאמר להם.

התזה הזו, שמתייחסת למועמדים כמו אל תוכים מדברים ולבוחרים (אולי בצדק) כאל קופים מגודלים, עובדת יופי בארה"ב.

הנה סינכרוניזציה של העימותים שהתקיימו בין אובמה למק'יין. זו בסך הכל היצטרפות מקרים אחת גדולה.

11 מחשבות על “התוכים באים

  1. אובמה חוזר על הביקורות שלו נגד מקיין ועל תוכניותיו לצמצום העוני. באותן מילים. ממש, פחד אלוהים. גם משירים אתם מפחדים? הרי גם עליהם חוזרים הרבה פעמים. (ועל הפזמון אפילו הרבה פעמים בשיר אחד).

    למה מה קרה? בסך הכל אובמה ומקיין מצאו ביטוי שהם אוהבים כדי לנסח את המדיניות שלהם, והם חוזרים עליהם. הקטעים המדוברים בסרטון ממש לא ארוכים. לא, לא מפחיד אותי שאובמה חוזר על אותן חמש מילים יותר מפעם אחת.

    תגיד, יובל, אתה מלמד, נכון? יצא לך ללמד את אותו שיעור פעמיים? כשאני מלמד אז בפעם הראשונה שאני מלמד שיעור כמה ביטויים ובדיחות שאני מספר מוצאים חן בעיני כל כך שבפעם הבאה אני עדיין זוכר אותם ובא לי לחזור עליהם. ככה גם קומיקאים מספרים בדיחות.

    הסרטון הזה מניפולטיבי. ג'ד בארטלט הוא דמות דמיונית. אם פיילין היתה חוזרת על כל אחת מתשובותיה פעם אחת בלבד, עדיין לא הייתי מעדיף אותה על אובמה (או על מקיין).

  2. אלעד – הנחת המוצא שלך נכונה. כאשר אדם רוצה להעביר את אותו המסר הוא חוזר עליו. הבעיה היא שאתה מוציא את הנחת המוצא שלך מהקונטקסט. הקונטקסט הוא שהאנשים האלו חוזרים על המסרים שלהם לא בגלל שהם "אוהבים ביטוי" מסוים אלא בגלל שהם עוברים חינוך מחדש על ידי יועצי תקשורת ששותלים להם בראש מסרים ואומרים להם: את זה אתה תגיד שוב ושוב ושוב ושוב, כי בסקרים ראינו שזה עובד. זה מה שמרגיז בסרטון. שמגלים את החוטים שמושכים את המועמד.

  3. ברור. זאת מערכת בחירות חשובה(לא שיש אחת שלא). במקומם, האם לא היית עושה אותו דבר? ומה האפשרות החלופית? לאלתר על בסיס קוי המדיניות המנחים ולקוות שזה יצא בסדר, אל מול המשנה המשוננת חזור ושנן של הצד השני? ובשביל מה? כדי שלא יוכלו לעשות עלי סרטון קטעים מסונכרנים? כדי ששניים ורבע highbrows יוכל להיות מאושרים? ובכלל, כמה אנשים באמת ראו את כל הקטעים? וכמה אנשים זוכרים את הטיעונים של הצדדים(כאילו שזה חשוב, תעמולת טרום בחירות, אבל ניחא)?
    דרך אגב, איך יודעים איזה מהביטויים שהמועמדים חוזרים עליו נמצא שם כי יועץ התקשורת אמר ואיזה בגלל שהמועמד עשה בחירה אינטליגנטית?

  4. צביקה – זו בדיוק הנקודה – אין דרך לדעת.

    אבל אני חושב שגם אתה וגם אלעד מפספסים את העניין. לא מדובר כאן בנאומים שניתנו בפני קהל בוחרים, לא מדובר בכנסים שבהם ניתן להניח שהנאום הוא אותו נאום פעם אחר פעם בערים שונות. מדובר בעימותים טלוויזיונים שנערכו בין המועמדים – שלושה אם אני זוכר נכון, בהפרש של משהו כמו שבוע בין האחד לשני.
    האם זה מוגזם לצפות שהעימותים לא יהיו סוג של שידור חוזר האחד של השני?
    ושוב, אין שום דבר רע – לכשעצמו – בחזרה על מסרים, אבל כאשר הדבר הופך לסוג של מוטו, אתה מרגיש שהאדם הפך לסוג של תוכי המצטט דף מסרים. זה סתם דוחה.
    מצד שני, זו פוליטיקה.

  5. האמת היא שבארץ זה לא הגיע עוד לרמה הזאת. מצד שני זה גם אף פעם לא הגיע לרמה שהם עושים עימותים. צריך איכשהו לעשות שיהיה עימות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *