איתן אבריאל פרסם טקסט בו הוא יוצא כנגד אלו אשר הרואים בתקשורת אחראית לפאניקה בשווקים וטוענים כנגדה שבגלל הדיווחים המבוהלים שלה הם הפסידו הרבה מאוד כסף. אבריאל מעלה תסריט דמיוני לפיו אמצעי התקשורת לא ידווחו עוד בכותרות שמנות על בורסות קורסות, פיטורים או בעיות – האם המצב יהיה טוב יותר, שואל אבריאל בחיוך של מנצח.
אבריאל עושה לעצמו הנחה של סוף עונה. הוא בונה את מה שבאקדמיה נהוג לכנות בשם "איש קש". הכוונה היא לדובר אשר עולה על הבמה ובכישרון רטורי מושלם יוצא בשצף קצף כנגד "הטענות" ו"אלו שאומרים" וכן הלאה. אלא שהטיעונים האלו מכים באיש קש, דחליל שהדובר בנה במו ידיו. זהו לא איש אמיתי, הוא לא קיים באמת ואם הוא קיים הרי שממילא הוא כל כך מגוחך שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות. אז כל הכבוד: ניצחת את איש הקש. בראוו.
נכון, יש כאלו שמאשימים את התקשורת ביצירת פאניקה או לכל הפחות בתרומה לפאניקה (ובצדק אגב, אבל זה כבר עניין לדיון אחר) אבל רק אווילים חושבים שרק בגלל התקשורת הם הפסידו כסף. אבריאל פותח את הטקסט שלו עם כזה אוויל שמשמש עבורו כשלד לאיש הקש שלו.
לא, הבעיה היא אחרת לגמרי ואיתה אבריאל לא מתמודד כלל.
שוב אני חוזר לתחקיר המצוין של אורן פרסיקו (חלק 1, חלק 2 וחלק שלישי ואחרון) ב"עין השביעית" שמראה שהבעיה היא לא הפאניקה שמחוללת התקשורת היום אלא הזחיחות, היהירות, חוסר הצניעות, העיוורון והרשלנות של התקשורת הכלכלית בהצגת התמונה המלאה לפני המשבר: השתקת קולות המבקרים, ניפוח קולות החוגגים, העלאת קרנם של העשירים, המתעשרים, אלו ש"עשו את זה בגדול בבורסה", דיווח מוטה, נטול ביקורת ובעיקר נטול ביקורת עצמית, כל אלו (ויש עוד) הם החטאים של התקשורת הכלכלית ונוח לאבריאל שלא להתייחס אליהם.
חטאים אלו לא גרמו למפולת, הם לא הפילו את שוק המניות, הם לא הובילו להתמוטטותם של בנקי ההשקעות אבל הם גרמו לכך שהקוראים לא קיבלו מידע אמיתי בזמן אמת. במובן הזה, בכירי העיתונאים הכלכליים – גם בישראל – לא עשו את עבודתם; הם התרשלו. העיתונות הכלכלית עודד את התחושה שאין מה לדאוג, שאין בעיה, שבמקרה הכי גרוע מדובר בתיקון טכני, שהבעיה היא עם כמה משכנתאות מחורבנות שאיזה ג'ו מאריזונה לקח ועכשיו קשה לו להחזיר, שהשיטה עובדת והיא השיטה הכי טובה ובואו נדבר על 500 העשירים ו-100 המשפיעים שבשנה האחרונה התעשרו עוד יותר כי היתה שנה כל כך נפלאה.
כמה מזל שבניגוד לקלישאה לפיה "מחר יעטפו עם העיתון דגים", העיתון אף פעם לא מת; הוא חי חיי נצח בארכיון. לכן ניתן למצוא בתחקיר של אורן עשרות דוגמאות להתנהגות העיתונאית הקלוקלת הזו שכעת כולם שמחים להתנער ממנה.
אז באמת כל הכבוד שניצחת את איש הקש שבנית, עשית זאת בהצלחה רבה. רק חבל שאחרי שתם המאבק ההירואי שלך במהלכו הצלחת לשכנע ולהדגים באמצעות טיעונים מחוכמים כמה חשוב תפקידה של תקשורת כלכלית פתוחה ועצמאית גם בעת משבר, אלו הקוראים שנשארו עם הקש. ים בקש.
יובל אישית לא ראיתי מילה אחת ממה שאתה מטיף כאן בתור כתב כלכלי/טכנולוגי לשעבר. גורנשיט. לא טורים על משקיעים חסרי אחריות בסטארט-אפים עם פיצ'רים מופרכים. לא אזהרות מפני מיתון טכנולוגי אפשרי. שום דבר מאלו. אתה באמת האחרון מבין העיתונאים הכלכליים שיש לו מה לומר כאן. ידיעות אחרונות בתקופתך היה גן עדן לשטויות טכנולוגיות מהסוג שמאפיין את בואינג בואינג ודומיו.
"סימה" – רואים ש"את" מבקרת כאן הרבה. רואים ש"את" מכירה היטב את כתיבתי. אני מודה לך מאוד על דברייך.
יובל, הטקסטים שאתה מביא הם מהעין השביעית. גם אבריאל יכול לכתוב טקסטים הגותיים על המשבר המתקרב באיזה אתר נידח שאיש לא קורא ולהביא כהצדקה אחר כך, כאילו הוא אמר לנו. בין מה שאתה כותב בידיעות לבין מה שאתה כותב בעין השביעית אין קשר. אל תטיף בעין השביעית על משבר שעומד לבוא אלא בידיעות, הרי זו הטענה שלך, שאיש בעיתונות הכלכלית לא דיבר על המשבר.
"קורא" (אין להם שמות אמיתיים לכל המבקרים. היצטרפות מקרים שכזו): ההתמחות העיתונאית שלי היא לא בתחום הבורסה, לא בתחום הפיננסי, לא בתחום הבנקאי, לא בתחום קרנות הגידור, לא בתחום ההשקעות. ההתמחות שלי היא בטכנולוגיה.
מעולם לא הטפתי שהמשבר עומד לבוא – לא כאן, לא בעין השביעית ולא בידיעות אחרונות – פשוט מכיוון שלא ידעתי שהמשבר עומד לבוא פשוט מכיוון שאין לי את הכלים לדעת שהמשבר עומד לבוא. אבל יש עיתונאים שאמורים להיות להם הכלים המתאימים, שזו ההתמחות שלהם, שעל התחומים האלו ממש הם מופקדים. הם אמורים לדעת. למעשה, זה הטיעון שלהם מדוע לקרוא דווקא אותם: אנחנו יודעים, אנחנו ניתן לכם את המידע, נספק לכם אותו בזמן אמת, פלוס פרשנות פלוס דרושים.
אם אין להם את הכלים לדעת אז אדרבא, שיבואו ויגידו "חברים, הופתענו. לא היה לנו מושג ולמעשה באופן מבני אין שום דרך בעולם שיהיה לנו מושג. כתבנו מה שחשבנו כי זה נראה לנו ככה, הגיוני אתם יודעים". טרם ראיתי כזה טקסט.
ולבסוף, "ידיעות אחרונות" מעולם לא שילם לי או הגדיר את תפקידי כ"מבקר תקשורת". טקסטים כמו אלו שמופיעים כאן או ב"עין השביעית" מעולם לא נשלחו על ידי ל"ידיעות אחרונות" פשוט מכיוון שזה לא היה המנדט שלי ולכן אני מציע לך לא לחפש אותם שם. מה שכן עשיתי – ככל יכולתי – הוא להכניס את הבועה הטכנולוגית שהתנפחה יחד עם הבועה הפיננסית לפרופורציה. אם אינך זוכר טקסטים שכאלו הרי שאו שאתה לא קורא "ידיעות אחרונות" או שפשוט לא עשיתי זאת בהצלחה.
פיטר שיף הושתק חזור והשתק (על ידי הגחכה של הדעה שלו מול עד 3 דעות במקביל) בתוכניות כלכליות בארה"ב. אם העיתונאים היו הולכים על הדעה הזו ורצים איתה, הם היו מואשמים בכך שהם הביאו לצורת המחשבה שהפילה את הבורסות בעולם.
it's a lose-lose situation.
עומר – הצגת את הבעיה ואת הפיתרון. הבעיה היא שהוא הושתק והוגחך (על פי דבריך – אני לא מכיר את המקרה). הפתרון הוא לא "לרוץ עם הדעת הזו", אפילו לא "ללכת איתה". הפתרון הוא להציג אותה כעמדה שווה הראוייה לדיון, לבחון אותה על פי מיטב הכלים העומדים לרשות העיתונאי (אין לו הרבה, אבל יש לו כמה) ולהציג אותה ביושר.
האמת יובל שלא ברור לי למה אתה מצפה. בסופו של דבר זה לא בדיוק משבר שקשור למדיניות כלכלית בארץ לכן יש מעט מאוד שעיתונאי ישראלי יכול לעשות. בנוסף חלק לא קטן של העסקים של הטייקונים הישראלים הם בחו"ל…. איך עיתונאים ישראלים יכולים להציג "עמדה שווה" כשאין להם מידע?
מרק – אני מפנה אותך לטקסטים של אורן שקישור אליהם יש בגוף הטקסט. קרא אתה את הציטוטים, את הדיווחים ואת הפרשנויות וענה אתה על השאלה ששאלת. הטיעון שלך לפיו העיתונאים הישראלים לא יכולים להציג עמדה שווה כי אין להם מידע, הוא לא פחות מאשר מגוחך.
ואגב, שלא יהיה לרגע ספק, הביקורת אינה מופנית רק למרקר. לא פעם המרקר עשה עבודה עיתונאית משובחת. יש עוד עיתונים כלכליים ומוספים כלכליים בישראל. באחד מהם עבדתי עד לא מזמן. העניין הוא שעורך בכיר במרקר הוא זה שכתב טקסט בו הוא נלחם בגבורה בדחליל.
אין אפשרות להגיב לכתבות בעין השביעית, אז אומר כאן את שעל ליבי:
התחקיר הנ"ל של אורן פרסיקו הוא אחת העבודות העיתונאיות המקיפות והמרשימות ביותר שנקתלתי בהן. לצערי, הוא גם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל – העיתונות (גם הכללית וגם הכלכלית, כפי שמצויין בתחקיר עצמו) לוקה בשטחיות נוראית. העיתונים מלאים בכתבות קצרות, שטוחות, "צבעוניות" ורכילותיות וחוטאים לתפקידם (אם כי אפשר לטעון בציניות שתפקידם הוא למכור כמה שיותר).
במקום לדווח על המתרחש, לחקור לעומק ולהציג פרשנות לצד העובדות, אנחנו מקבלים בעיקר דעות, או הודעות לעיתונות, שמוצגות כידיעות חדשותיות.
"העין השביעית", על טוריו השונים ובעיקר סקירת העתונות היומית בו, הוא מפעל חשוב מאין כמותו. כאשר מי שאמור להיות כלב השמירה מנמנם במלונתו, או חלילה משחק עם הגנבים, טוב שיש כלב נוסף שעושה את עבודתו נאמנה.
אני חושב שאין פה תקשורת כלכלית ראויה. דה מרקר הוא צהובון. נקודה. מי שחושב שהוא עיתון כלכלי אז הוא בטח לא מבין בכלכלה. דה מרקר חי כמו כל צהובון מלרגש את הקוראים שלו בדרמה, היסטריה או כל דבר אחד. זה מה שהוא עושה, והוא צהובון לא רע בכלל. אין שום קשר בינו לבין תקשורת כלכלית. לא ראיתי מעולם ב FT או ב WSJ כותרות כמו של דה מרקר, ניתוחים כמו של דה מרקר או פרשנויות כמו של דה מרקר. יש לי כבוד למר אבריאל ולמר רולניק, אבל הם יודעים לעשות מוצר ולמכור אותו. אין קשר בינו לבין עיתונות כלכלית שקולה. לכן כל הביקורת מיותרת.
אי אפשר לצפות ממקור שהוא כל כך בבירור לא אמין שיפיק נתונים אמינים. מי שמוכר עיתון רוצה למכור כמה שיותר עיתונים, וזה אוטומטית הופך אותו ללא אמין. אם הוא רוצה למכור יותר עיתונים מהמתחרה, אז הדאגה הראשונית שלו היא לא המהימנות או אפילו הפרקטיות של הידיעות, אלא הפוטנציאל שלהם to outsell את המתחרים. הסיבה היחידה שאנשים טורחים לכתוב ידיעות אמיתיות (לפחות לא שקריות באופן מובהק, וגם זה לא תמיד) היא כי להיות שקרן באופן עקבי is bad for business.
אני אומר: אם מישהו רוצה לקבל איזשהו מושג אמין על תופעה חברתית, הוא יצטרך לעשות הרבה יותר מסתם לפתוח עיתון.
הבעיה אינה רק בשטחיות, כזו או אחרת. הבעיה היא בעיוורון הגורף. כל דעה אחרת מ"לאורך זמן שוק המניות הוא ההשקעה הטובה ביותר" – נחשבת לפופוליזם (זול. הפופוליזם תמיד זול, המניות הן היקרות). גם כשהמשבר התחיל להפציע, והכתובת היתה על הקיר ברחוב, הם ידעו להרגיע שזה רק משבר קטן וזה חולף.
עכשיו, כשכל התחזיות התבדו, מה נשאר לעשות? לפזר בהלה.
הבעיה של אבריאל אינה רק איש הקש שאתה מדבר עליו, בצדק. הבעיה היא צורת הדיווח שמלבה פאניקה. כמו ידיעות אחרונות בימי הפיגועים. "הפחד" – "הזוועה" ככותרות ראשיות.
לא שזה ממש משנה, אבל לא שוכנעתי. אני לא זוכר שמישהו עשה ניתוח שאחרי המוות לאופוריית הסכמי אוסלו ופינוי עזה של העיתונות. אז כן, גם עיתונאים הם אנשים שמעדיפים להסתכל על העולם דרך משקפיים ורודות (או אולי יותר מדויק – להניח שמה שיהיה מחר דומה למה שהיום).
זה מאוד קל לבוא בדיעבד ולהגיד "שלא ניתן דגש נכון", אבל במשך 3 שנים הנבואות השחורות של שיף לא התגשמו וגם לא של רוביניו. גם אני יכול לנבא מעכשיו ועד הודעה חדשה על סופו של העולם ואז כשהוא יגיע בעוד אלף שנה אנשים ישאלו למה לא הקשיבו לי ….
בסופו של דבר עיתונאים כלכליים אינם כלכלנים בהכרח ובטח שלא כלכלנים טובים. אם כל באי ועידת דאבוס אומרים שתמשך הצמיחה אז מה הם אמורים לכתוב?
קח לדוגמא את חתן פרס נובל, פול קרוגמן, שהוא מפרסם טור כלכלי בניו יורק טיימס ושהטור שלו מפורסם בזמן האחרון גם בדה-מרקר. בפועל הפרס נובל שלו הוא על עבודה שהוא עשה לפני 20 שנה על יחסי סחר חוץ ואינה רלבנטית כמעט בשום צורה למשבר הנוכחי. האם באמת עיתון כלכלי יכול להתעלם היום ממה שהוא אומר רק בגלל שיש מיעוט שטוען שהבחור כבר מזמן לא עוסק בכלכלה אלא בפוליטיקה? האם העמדות המנוגדות לתיאוריות של קרוגמן צריכות לקבל חשיפה שווה רק בשביל שבעתיד לא יגחכו על העיתון?
זה שאתה לא זוכר זה לא אומר שזה שלא נעשה. נעשה גם נעשה ואם אני זוכר נכון יצאה חוברת שלמה בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב שעשתה בדיוק את זה. אם אני זוכר נכון גם העין השביעית עסקה בדיוק בזה באחד מהחוברות שלה. אבל עזוב, אתה לא זוכר אז זה בטח לא קרה.
העמדות שאתה מציג כאן הן ציניות. הן אומרות שבעצם אין לעיתונאי שום שיקול דעת כי הוא "בסך הכל עיתונאי" הוא לא כלכלן (שלא לדבר על כלכלן טוב) וממילא הוא מציג את מה שכולם אומרים – איזו ברירה אחרת יש לו?
צר לי על העולם העצוב והריק שאתה חי בו.
"בסופו של דבר עיתונאים כלכליים אינם כלכלנים בהכרח ובטח שלא כלכלנים טובים" וכמו כן:
למה אף אחד מהימין הכלכלי (תסלח לי מרק) לא אומר את המשפטים האלו אף פעם לפני, אלא מביט ביועצי הכלכלה בשקל האלו כמו באלים?
לפחות שהתירוצים יהיו טובים, כשהפאדיחה כל כך גדולה 😉
יש פה חוק ג'ונגל- מי שמרוויח מההשקעות מפתה את מי שלא מבין, הכסף גדול, והעיתונאים הם לפעמים רק השליחים.
מדיניות הרווחה היא האויב של כל זה.
יצא גם ספרון בנושא בשם "הבטיחו יונה", של אורי אורבך וחגי סגל:
http://www.the7eye.org.il/LiteratureReview/Pages/article6614.aspx