כיתה א' (2)

"אני מזדקן".

כך פתחתי את הפוסט שעסק בעלייתה של הבת הבכורה שלי, מאיה, לכיתה א', בדיוק לפני ארבע שנים באחד הפוסטים הראשונים שנכתבו כאן (כן, אנחנו בסימן ארבע). ארבע שנים אחרי ואני מפקיד (מפקיר?) במערכת החינוך הישראלית בת שניה, נגה.

אני באמת מזדקן.

אתמול היינו בטקס קצר שערכו ילדי כיתה ב' לכבוד ילדי כיתה א'. הילדים, שרגע קודם עוד היו בגן, הלכו זוגות זוגות, התיישבו על ספסלים וצפו בילדי כיתה ב' שרים להם: "אלף אוהל, בית זה בית, גימל זה גמל גדול". מנהלת בית הספר אמרה "שמחה אני לברך אתכם" ותם הטקס.

לא הרבה השתנה במערכת החינוך הישראלית בארבע השנים האחרונות. אם כבר, היא רק הפכה אלימה יותר וצפופה יותר; בכיתה של נגה יהיו כמעט 40 תלמידים. מישהו באמת מצפה שמישהו ילמד משהו בתנאים האלו? אז ההורים התארגנו והם (כלומר אנחנו) מממנים מכספם עוזרת-מורה שתלווה את הכיתה רוב שעות היממה. תחי מדינת ישראל.

יש אנשים, שכאשר הם גדלים, מספרים ששנאו כל רגע בבית ספר שלהם. אני לא שנאתי כל רגע בבית ספר שלי ואני מאחל לנגה שלי שלא תצא ממערכת החינוך בעוד 12 שנים, תביט לאחור ותספר שהיא שנאה כל רגע במערכת החינוך. אני מאחל לה מורים טובים, איכפתיים, נלהבים, שירצו בטובתה ויעשו זאת בתנאים בלתי אפשריים. אני מאחל לה שתצא ממערכת החינוך בעוד 12 שנה ולא תאמר לעצמה: לא למדתי דבר.

20 מחשבות על “כיתה א' (2)

  1. בבית הספר שבו לומדת בתי הצעירה (בגיל של מאיה), ההורים התאגדו, הפעילו לחץ על ההנהלה, והצליחו לגרום לפתיחה של כיתה נוספת, ולהפחית את כמות התלמידים מ-37 לעשרים ומשהו בכיתה. כמו אצלכם, גם ההעשרות והנושאים מסביב (לא חוגים) עולים לנו כמה מאות שקלים לחודש.
    ועדיין – אני נחרד כשאני שומע על אלימות של ילדים בגיל כזה, אלימות שלא תמיד ניתן למצוא לה פתרון, במיוחד בגלל גיבוי של ההורים לילדיהם האלימים.

  2. כאמא לילד שעולה לכיתה ו', בבית ספר שבו מס' התלמידים ירד מ37 ל27 במהלך השנים (ומס' הכיתות גדל משתיים לשלוש, מזל שבנו פה בניינים חדשים- כך שזה קרה במרבית הכיתות) תרשה לנסח את הברכה שלך קצת אחרת. אני מאחלת להם שיסתכלו על מה שהיה ויגידו, למדתי משהו. שיביטו בנוסטלגיה אחורה ויזכרו את המורים שנתנו מעצמם, את החברים שהיו לצידם ואת הטוב שהיה.

    מה לעשות, קשה לי עם ברכות שליליות:-)

  3. בבית הספר בו לומדות בנותי לא היה צורך להתאגד וללחוץ על ההנהלה. מהלך דילול הכיתות נעשה בשיתוף פעולה מלא בין ועד ההורים והנהלת ביה"ס. וזה לא עולה לנו "כמה מאות שקלים בחודש" אלא מאות ספורות של שקלים בשנה. אחת הסיבות היא שלא כל השכבות צריכות דילול (יש שכבות שיש בהן מספיק תלמידים על מנת לפתוח כיתה נוספת לפי התקן ושם מספרי הילדים בכיתה סבירים פלוס) אבל הורי כל השכבות נושאים בנטל יחד.
    אני לא ממש מכיר את "מערכת החינוך" אני מכיר את בית הספר אליו הולכות בנותיי. הוא לא אלים, הוא חינוכי (באמת). הוא סביבתי מאד, קהילתי מאד ומצליח לשים דגש על הישגים לימודיים. ועובדות בו כמה מהנשים היותר מרשימות שפגשתי בחיי.

  4. מה זה "אני מאחל לה מורים טובים, איכפתיים, נלהבים…"? מה, לא למדת כלום? צריך להיות: "מאחל אני לה מורים טובים, איכפתיים, נלהבים…"

  5. ב94 כשאני הייתי בכיתה א' היו לנו 43 תלמידים בכיתה
    עד כיתה ו' היו 45
    המורה שלי[א' עד ג'] נולדה במעברה שפעם היתה בעיר
    ואנחנו לא הפסקנו לשמוע על זה
    כשהתחלנו ללמוד תנ"ך למדנו עלשאנחנו "עם סגולה" ושכולנו צאצעים של אברהם
    כששאלנו אותה מה זה סגולה היא אמרה שסגול זה הצבע האהוב על אלוהים
    כשתלמידה שעלתה מרוסיה איחרה ב1.1 ובפתק שהיא הביאה מאמא היה כתוב שהיא נשארה עד מאוחר בליל האתמול בשביל לקבל את השנה החדשה עם המשפחה[כמו שנהוג אצלנו בעדה]
    המורה הזאת צעקה עלייה שהיא נוצרייה ופה זה לא רוסיה

    יותר מזה
    אני עד כיתה ו' לא היתי כותב
    לא שלא ידעתי לכתוב
    פשוט לא כתבתי
    מרגע שלמדתי לקרוא הייתי פשוט קורא ספר בסוף הכיתה
    ואף אחד לא חשב לשלוח אותי לפסיכולוג למשל

    זאת היתה אשקלון בשנות התשעים
    לא יודע אם עכשיו המצב טוב יותר

  6. אם אתה כבר משלם לא עדיף לשלוח אותה לבי"ס פרטי?
    לא, זה לא מה שאני חושבת, זה מה שחושב שר החינוך שלך*!

    בכל מקרה, שיהיה בהצלחה.

    *כן, אני יודעת שהוא חושב שביה"ס לטבע הוא לא בית ספר פרטי. מצד שני הוא גם חושב שהוא יכול להחליט בשביל הורים אם הילד שלהם צריך ללכת לבי"ס דתי או חילוני (אמנם הורים אתיופים, אבל עדיין הורים)

  7. ואולי בגלל זה אני שולחת את נגה שלי לבית ספר פרטי, כן, איך קוראים להם, בתי ספר ייחודיים, דמוקרטי.
    משלמת אחושלוקי, ויודעת כמובן שכל העסק לא צריך לעבוד ככה, ומערכת החינוך צריכה לספק חינוך טוב לכולם ובלה בלה,
    אבל אחרי כל הבלה בלה, ואולי זה בגלל שאני כן, עדיין, בסוג של טראומה פרטית ממערכת החינוך, החלטתי לבחור בבית ספר כזה לשקט הנפשי שלי (רמת האלימות בבתי ספר דמוקרטים נמוכה ברמות שאי אפשר לתאר) וגם בגלל כמות התלמידים בכיתה שזה 20 עם שתי חונכות ומורה חיילת וגם בגלל, ואולי אפילו בעיקר, הכבוד שנותנים לילד בבית הספר. לא רק, תהייה ילד טוב, תכנס למשבצת שמצפים ממך ותשתוק. אלא, למרבה ההפתעה, גם מקשיבים לילד, לצרכים שלו וכו' וכו', אתם יכולים להשלים את השאר.

  8. יש את התנאים האובייקטיבים, שאותם היטבת לתאר כאן.
    ויש גם את התנאים הסובייקטיבים, שזה בעיקר קשור לאופיו של הילד. יש ילדים שביה"ס לא עושה להם את זה יותר מדי, אבל חברתית הם פורחים שם. יש את ההפך כמובן, יש את אלה שהם באמצע, ויש כאלה שלא מרוצים לא מהלימודים ולא מהילדים.

    הילד שלי התחיל שנה שניה בגן, אבל אני זוכרת את עצמי בביה"ס, שומעת את בעלי מדבר על ביה"ס, חברים אחרים, ומשם אני כותבת את השורות האלו.

    שיהיה בהצלחה.

  9. רועי – זו לא "אשמת" הרבנות. זה סיפור ארוך וסבוך, שאין שום סיכוי שאצליח לסכם אותו בפסקה ורבע אבל הוא קשור לעובדה שיש ספק בנוגע ליהדותם של העולים החדשים מאוד (כלומר אלה שהגיעו בעשור האחרון) ולכן הם נדרשים לעבור הליך גיור בכדי להרשם כיהודים ולעובדה שחוקי הגיור בישראל קורשים מהמתגייר להתחייב לנהל משהו שנקרא "אורח חיים דתי" (אף אחד לא באמת יודע מה זה, אבל למה לא…). בניגוד לדעה המקובלת אתה לא צריך להיות דתי כדי לשלוח את הילדים שלך לבי"ס ממ"ד ולא צריך להיות חילוני כדי לשלוח את הילדים שלך לבי"ס ממלכתי. כל מה שאתה צריך לעשות זה להרשם לביה"ס אליו אתה רוצה לשלוח את ילדיך ולעמוד בדרישות ההופעה (למשל שהילד יחבוש כיפה בשעות הלימודים) ולכן רוב ההורים האתיופים שולחים את ילדיהם לבי"ס ממ"ד.

    מההכרות המעטה שלי עם מערכת החינוך בפ"ת ומההכרות העמוקה שלי עם בתי ספר שיש בהם תלמידים אתיופים רבים אני אסתכן ואכתוב משהו שבטח יגרום לחצי עולם להשמיץ אותי לנצח, אבל זאת אפילו לא אשמת בתי הספר. נכון, זה נורא לא יפה להגיד שלא מקבלים תלמידים אתיופים אבל המציאות היא שתלמיד אתיופי, בגלל קשיים אובייקטיבים שאינם תלויים בו (ושוב אני מדגישה, אני מדברת אך ורק על אלה שהגיעו בטווח של 8-7 השנים האחרונות) דורש מביה"ס בערך פי 3 משאבים מאשר תלמיד אחר. משרד החינוך לא נותן לביה"ס את המשאבים הללו (משאבים יכולים להתבטא בעוד שעות, עוד תקנים, כיתות קטנות יותר, סייעות וכל מני תוספות אחרות.) והתוצאה היא שבי"ס שיש בו אחוז גבוה של תלמידים אתיופים* פשוט קורס.

    * אחוז גבוה זה אומר יותר מרבע מהתלמידים. אני מכירה בתי ספר בפ"ת שיש בהם גם 85% תלמידים אתיופים…

  10. כמו בכל דיון בענייני חינוך אני מחכה בכליון עיניים לתגובות של הבלונדה. גם הפעם לא התאכזבתי. כל מילה בסלע. (כולל הביזיון של מורות חיילות). ההבנה שילדי מהגרים זה מקרוב באו דורשים התייחסות אחרת (ויקרה) אין לה קשר עם גזענות או עם צבע עור. והפלת האשמה על הש.ג. (מנהלי ביה"ס במקרה דנן) והאשמתם בגזענות היא פחדנות של משרד החינוך (ובטח גם של משרד האוצר, למרות שבמקרה הזה אני לא ממש בקיא בפרטים אז יכול להיות שאני משמיץ סתם מתוך הרגל).

  11. אחיין שלי הלך אתמול לכיתה א'. עשיתי את החישוב לפני כמה ימים ופתאום קלטתי שבסבירות מאד גבוהה הוא הולך לאותו בי"ס שבו אני למדתי בכיתה א. אז בתור הדוד מאיטליה (זה כמו הדוד מאמריקה רק יותר קרוב) התקשרתי אתמול ושאלתי אותו על היום הראשון ואיך היה וסיפרתי לו שגם דוד שלו למד באותו בי"ס. הוא נורא התפלא ואני לא בטוח שהוא הבין איך זה יכול להיות. ז"א הוא יודע שאמא שלו ואחיה היו פעם בגילו אבל הוא לא ממש מבין את המשמעות של זה.
    תמיד חשבתי שזה מסוג הדברים שקורים רק באירופה. ירושות, מסורות משפחתיות ודברים שעוברים מדור לדור. אנחנו הרי צעירים ופרועים ואין לנו מסורת. אז הנה יש. האחיין שלי התחיל אתמול כיתה א' באותו מקום שבו אני עשיתי את זה לפני כמעט שלושים שנה. זה אולי היום הראשון ללימודים היחיד שאני זוכר. איך הגעתי עם אמא ואבא לחצר עם האורנים ופגשנו את המורה עדה.
    אין לזה פואנטה, סתם אני מתעסק בזה מאתמול. וחשבתי שאולי נחפש כיוונים חיוביים דווקא לפתיחת השנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *