לפני כחודש וחצי פרסמתי את הטקסט הזה שכותרתו "תובעים את היו"ר ואתם יכולים לעזור". הטקסט סיפר את סיפורו של איום בתביעה שהגיע מבעליו של אתר שעוסק במכירת לייקים. האיום הגיע לאחר שפרסמתי את הפוסט הזה בו קראתי להצעה של האתר "מופרכת".
פרסום הפוסט, המתאר את חליפת המכתבים בין עורכת הדין של בעלי האתר לבין עו"ד יהונתן קלינגר, עו"ד הקונצרן וקונסיליירי לעת מצוא, גרר תגובות רבות, חלקן לא אושרו לפרסום בשל חריפותן. בעקבות פרסום הפוסט קיבלתי לא פחות מחמש פניות מעורכי דין שהציעו את עזרתם, בהתנדבות מלאה, להתמודד עם האיום בתביעה. הצעות נוספות הגיעו מבלש פרטי, משרד יחסי ציבור, אנשי הייטק וגורמים נוספים – כולם העמידו את שירותיהם בחינם. חלק מהפניות ביקשו לסייע ביצירת קשר עם פייסבוק. למרות שמעולם לא שוחחתי עם אף נציג רשמי של פייסבוק, ידוע לי שמספר פניות התקבלו וטופלו בדרגים שונים ובמחלקות שונות של החברה. אין לי מושג מה עלה בגורלן.
ובכל זאת ידועים לי שני דברים.
הראשון הוא שאתמול בבוקר פורסמו ידיעות לפיהן פייסבוק, באמצעות משרד עורכי הדין שלה, הגישה איום בתביעה נגד בעלי הלייקסטור. מהפרסומים עולה שפייסבוק דורשת את הסרתו של האתר מהרשת עד לתאריך ה-5.9.2011 אחרת ינקטו נגד בעליו הליכים משפטיים, בטענה (אם אני מבין נכון) שהאתר עובר על תנאי השימוש של החברה.
השני הוא שכמה ימים לאחר פרסום הפוסט בו סיפרתי על דבר האיום בתביעה נגדי, הגיע לידי מידע לפיו "מרשתה" החליטה שלא לתבוע. כעבור כמה שבועות הגיע אדם נוסף ובפיו מידע דומה. בסוף השבוע האחרון קיבלתי אישור שלישי מאדם שסיפר לי שדיבר עם "מרשתה" וזו הודיעה לו כי לא תוגש תביעה.
ברור לכל כי הנזק היחיד שנגרם, אם נגרם, הוא מעשה ידיה של "מרשתה" עצמה שהחליטה לאיים בתביעה, איום שפורסם ברבים ושגרר כעס רב. האיום הוביל, בין השאר, לפרסום הטקסט הזה באתר "דה-מרקר" שבאופן אירוני גרר בעקבותיו טוקבקים חריפים פי כמה מהטקסט המקורי שנכתב בגלוב. מעניין אם גם על שער הכניסה של "דה-מרקר" הדביקו איום בתביעה. גם התגובות באתרים שדיווחו על האיום בתביעה מצד פייסבוק הובילו לפרסום טקסטים שלא השאירו הרבה מקום לדמיון פרשני.
עוד הסתבר שכמה חודשים לפני שפרסמתי את הטקסט שלי, פרסם אתר "חורים ברשת" טקסט הרבה יותר תוקפני על האתר, כינה את התופעה בשם "שפל חדש" והוסיף כי "לייקים מזויפים, ולא משנה אם הם הושגו תוך כדי הבטחה להגרלת מכונית או בקנייה של ממש, לא שווים יותר מקליפה של שום רקוב" (כמובן שזה לא הפריע ל"חורים ברשת" ולבעליו הרציניים לפרסם את האתר בחודשים האחרונים ולהמשיך ולפרסם אותו גם כאשר נודע שפייסבוק מאיימת לתבוע אותו. נדמה שכסף הופך סוגיות מורכבות למאוד פשוטות). אותו טקסט ממש פורסם גם בנענע10.
בהינתן שהטיעון המשני שלי הוכח עם הגשת האיום בתביעה מצד פייסבוק (הטיעון הראשי היה ש"מופרך" אינו מהווה לשון הרע), בהינתן ששלושה אנשים שונים ציינו בפניי כי "מרשתה" החליטה שלא לתבוע (אני מניח שאם היתה נו-רא רוצה לתבוע, זה היה קורה מזמן), ובהינתן מידע נוסף שנמצא בידי ושאותו אפרסם במועד אחר, ועל אף שיהונתן ואני עדיין שוקלים את האפשרות להגיש תביעה נגד האתר ובעליו, נראה לי שאפשר לסכם את האירוע.
הדינמיקה של האירוע הזה היתה מבחינתי די צפויה אם כי מהממת בעוצמתה והיקפה. באופן אישי לא היה לי ספק שברגע שאפנה אליכם, קוראי הגלוב, תעמדו לצד המקום הזה שחגג לא מזמן שש שנים לקיומו. רוב הפוסטים בגלוב אינם נעימים או מלטפים, על אף שגם כאלו מתפרסמים בו לעתים, והסיבה לכך ברורה: באופי שלי אני אדם ביקורתי והדבר בא לידי ביטוי כמעט בכל מעשה ידי; בטורים שאני כותב ב"העין השביעית", בהופעות שלי בטלוויזיה, בקורסים שאני מעביר וכן, גם בפוסטים שאני כותב. הביקורת שהעברתי על אתר הלייקים היא ביקורת לגיטימית וגם אם יש מי שסבור שהיא חריפה ואפילו לא מוצדקת, היא ודאי אינה בלתי חוקית.
למרות שבעלי חנות הלייקים יכולים להחליט שהם בכל זאת רוצים לתבוע – ואם הם יעשו כן, נתמודד איתם בששון ובשמחה – אני רוצה בשלב זה להודות לכם על יותר מ-150 התגובות, עשרות רבות של קישורים בפייסבוק בטוויטר, עשרות טלפונים ומיילים שקיבלתי ובהם רעיונות והצעות רבות לעזרה ולתרומה. אני מבקש לומר תודה ליהונתן שהוא באמת אדם נדיר וחבר טוב שהתייצב תוך דקות וללא שאלות כדי להגן עליי ועל הגלוב, ולהוסיף תודה לעו"ד גיא הילר – הוא יודע למה. תודה לכל מי שהציע עזרה, קטנה כגדולה, והכריז שהוא מוכן לתרום כסף לטובת המאבק. אני בטוח שאם זה היה מגיע לכך (או יגיע לכך בעתיד) כל מי שהבטיח עזרה היה מממש את הבטחתו.
זה היה מבחן מעניין לקהילייה האדירה שהתגבשה כאן והדרך שבה עברנו אותו מעוררת בי התרגשות וגאווה.
תודה לכולכם ולהתראות במסיבת העיתונאים הבאה.
מוזיקה מרגשת, דגלי ארצות הברית ברקע (אולי גם מטוס קרב עובר בשמיים). זום אאוט. סוף
ברכות!
a slapp on their face
טוב לשמוע שהצדק יצא לאור.
בארור כאילו!
(התגובה הבאה היא דעתי האישית בלבד, ולא משהו משפטי בכלל)
עדיין, עצוב לי שפייסבוק, שמאפשרת לך גם לשלם על פרסום בצורה של לייקים, בוחרת בשיטה כזו כדי לטפל בסכסוכים עסקיים שלה ושהחברים בלייקסטור חוו את אותו איום. פייסבוק היו יכולים לנקוט כאן בצורה הרבה יותר מקצועית והרבה יותר חברית.
כל פעם כשגוף חזק מאיים על גוף חלש יותר כואב לי, זה לא אומר שהעסק שלהם פחות בעייתי או לא מפר את תנאי השימוש, אלא פשוט שפייסבוק צריכים להפגין שיקול דעת. השלב הבא, הרי, בטח יהיה חשיפה של התביעה נגד הלייקסטור במדיה הבינלאומית ואז תחשוב על הפרסום שהם יקבלו.
היי, הגלוב הזה שתה לי חצי תגובה. את החצי המצחיק. אמן שיתבעו אותך ותפסיד!
אני לא רוצה להלהיט פה את האווירה או לפגום בשמחת הנצחון, אבל נמסר לי ששבוע לאחר הגשת התביעה, 'מרשתה' העבירה סכום כסף גדול לקק"ל. התרומה יועדה לנטיעת דקלים.
רק אומר.
רן (6): לול!
טוב שנגמר בקול ענות חולשה שכזו וללא כאבים נוספים.
ברכות. התכוונתי בהחלט לתרום כספים למאבק. האם אתה מתכוון להחזיר לי אותם?
(ספאמר במיל.)
יובל, אתה בלוגר חזק ונתמך עם חברים עורכי דין וקהילה איתנה, יציבה, מקושרת וקולנית. השאלה היא מה יעשה בלוגר קטן וחלש יותר כשחברה מעמידה נגדו תביעת סלאפ, ואיך אפשר ליצור חזית בלוגרים שתרתיע חברות מלהיטפל גם לחלשים יותר.
אחת אחת (10): אני מסכים איתך שזו אחת השאלות שעולות מהפרשה הזו. אני יודע שכאשר הובא לידיעתי מקרה אחר, של תומר פרסיקו, עשיתי ככל יכולתי כדי להירתם ולעזור לו. הסיפור הזה בהחלט מעלה מחשבות על צורך בהתארגנות כלשהי שתסייע לבלוגרים שנאלצים להתמודד לבדם עם כאלו איומים.
אחת אחת (10) הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
כשקראתי את הפוסט זה בדיוק מה שעבר לי בראש.
אם אני הייתי מקבל כזה איום בתביעה על משהו שכתבתי, לא משנה כמה האיום היה מגוחך, הייתי מתקפל מיד כמו.. אה… כמו משהו שמתקפל ממש מיד.
לרובנו אין בלוג פופלארי עם מיליוני קוראים וסוללת עורכי דין מהשורה הראשונה כמו ליובל.
מצד שני, זה נכון לרוב המלחמות הצרכניות שלנו ולא רק לבלוגים.
אה, רן(6) – לול ענק 🙂
לי יש הרגשה שעניין מכתב התביעה שהתקבל מפייסבוק הוא סוג של תעלול יחצני מצד החבר'ה של הלייקסטור. כולם מדברים עליהם שוב, בדיוק כשהם עומדים להוציא איזה מגה סופר לייקסטור חדש.
לא צריך לחשוב יותר מדי כדי להבין מאיפה לניוזגיק ולחורימבה הגיע המידע על האיום הזה…
תענוג צרוף. when will they ever learn?
בעניין התמיהות לגבי התמודדותם של בעלי בלוגים קטנים עם תביעות, צריך לזכור שבעלי בלוגים קטנים מעוררים פחות רעש ומקבלים פחות תביעות. אבל אני בהחלט חושב שצריכה להיות התארגנות מסויימת שתגן על בלוגרים. לדעתי העניין הכספי (תרומות וכו') הוא חשוב אבל משני. מה שהמקרה של יובל ושלי הוכיחו הוא את האימפקט התקשורתי שיכול להיות לעניין (בלוגרים מתאגדים ספונטנית כדי לדווח על המקרה), שהוא ממש לא לטובתו של התובע. כלומר צריך שיהיה ברור מראש לתובעים שתביעות סלאפ (ואני מדגיש סלאפ, שהרי צריך להיות זהירים לא להגן על משמיצים, ולצערנו גם כאלה יש) יפוצו לכל עבר ויהפכו את כל העניין ליעיל או חכם בערך כמו מדיניות החוץ של ישראל.
דווקא התביעה של פייסבוק נשמעת לי מעט משונה : כל עוד הם לא פורצים לתוך מסד הנתונים של פייסבוק, קשה יהיה מאוד להוכיח שנעשה פה משהו לא חוקי… אלא אם כן פייסבוק מתכוונת להירשם כמדינה בקרוב… זה בערך כמו שגוגל תנסה לתבוע כל אתר שמבצע פעולות לא אתיות של קידום אתרים… מה שהיא יכולה לעשות (ועושה לא מעט), זה פשוט להעיף את האתר הסורר מהאינדקס שלה.
עד שהוצאתי את כל הדרכמות מהחזיר וספרתי אותן.
יצא 3….
עכשיו אני תקוע עם דרכמות וחזיר שבור.
הסיפא של הפוסט הייתה נעימה ומלטפת.
תומר (14) נכון שהבלוגרים הקטנים עושים פחות רעש אבל היום גם זה מספיק כדי לקבל תפוצה.
מספיק שמישהו יפרסם לינק לפוסט באחד הפורומים בתפוז וזה בקלות יכול להגיע לכל העולם ולהופיע פתאום במקום גבוה בגוגל.
משם הדרך לאיום קצרה מאוד (והרי אף חברה לא רוצה להופיע בגוגל בהקשר שלילי, לא משנה עד כמה האתר שמכיל את הפוסט הזה קטן).
הבעיה היא שכנראה שלאתר הקטן יהיה קשה להפיץ את סיפור התביעה יותר מאשר היה קשה להפיץ את הסיפור המקורי.
אגב, אולי שניכם (תומר ויובל), בתור נושאי הדגל וכאלה שכבר יש להם ניסיון בלחטוף קצת סלאפ, תתחילו איזה מייזם שעוקב אחרי תביעות סלאפ נגד בלוגרים. נראה לי שרק הרעיון שתביעה כזו תתפרסם ברבים תפחיד קצת חברות גדולות מלהשתמש בזה מאחר ועצם התביעה תגרום להפצת הסיפור שעליו הם תובעים.
(מצד שני, יכול להיות שאתם גם ככה עסוקים ומקללים אותי עכשיו על הרעיון ואז פשוט תשכחו מזה).
כיף לשמוע.
ורציתי בהזדמנות זו לומר לך וליהונתן תודה. הבלוג שפירסמת על הסלאפ היה מקור מידע מצויין, ועזר לי להתמודד עם איום בתביעה שקיבלתי לאחרונה. היה איזה שירות לקוחות לקוי במיוחד שנתקלתי בו, ואחרי שביקשתי להפסיק את ההתקשרות עם אותו שירות לקוחות – הם עברו לאיומים בתביעת דיבה אם אפרסם את הדבר. תביעת הדיבה שלהם עניינה לי את האשך הימני – בזכות הדוגמא שלך (ושל תומר פרסיקו) להתמודדות עם איומים לשם השתקה. כשהם ראו שזה לא מפחיד אותי הם נסוגו ושיחררו אותי מאותו דבר.
תודה רבה וכה לחי!
מה בדבר תביעת נגד על עוגמת נפש?
אני מוכן, כפסיכולוג לעת מצוא, להעיד כי מצבך הנפשי עקב איום התביעה על ראשך גרם לך להתקלות לא מבורכת עם ענף דקל.
ואם להיות קצת יותר רציני, כמדומני יש עילה לפיצויים מסוימים על הסאגה המגוחכת שעברת. ונסיים בברכת ״בארה״ב זה מקובל״.