לאט לאט השינויים שפייסבוק הכניסה לאתר שלה מתחילים לחלחל. בהדרגה מתבררת משמעות השינויים בכל הקשור לדרך שבה הגולשים מתנהגים בתוך פייסבוק – אולי גם מחוצה לה. לפני כמה ימים כתבתי על השינוי שאני מרגיש בהתנהגות שלי בכל הקשור למנויים האנונימיים שמתחילים לעקוב אחר חשבון הפייסבוק שלי עם הפעלת תכונת ה-Subscribe, אבל ביומיים האחרונים הבנתי שזו רק ההתחלה.
שני השינויים המרכזיים עליהם הכריזה פייסבוק הם הטיים-ליין (Timeline) והיישומים החברתיים (Social Apps) ובשני המקרים לשני החידושים השלכות מרחיקות לכת.
Timeline
הטיים-ליין, תכונה שגרמה לרבים להכריז על עצמם כמפתחי אפליקציות כדי שיוכלו ליהנות ממנה עוד לפני שפייסבוק השיקה אותה באופן רשמי, הופכת את דף הפייסבוק לעמוד הזהות הדיגיטלית שלנו. פייסבוק הכניסה את ממד הזמן לתוך הפרופיל ובאמצעותו כל האירועים שעליהם דיווחנו, כל התמונות שהכנסנו, כל הקישורים שעליהם המלצנו, כל הפעילות הדיגיטלית שלנו באתר (שבעבור רבים היא סך הפעילות הדיגיטלית שלהם בעולם), מסודרים כעת בסדר כרונולוגי.
התגובות מצד מכורי פייסבוק לא איחרו לבוא. אורלי יקואל, אושיית אינטרנט וחובבת פייסבוק ידועה, מיהרה להפעיל את התכונה ומיד אחר כך העלתה תמונות שלה – מהגן. זה לא שהיא לא העלתה תמונות של עצמה קודם לכן לפייסבוק. למעשה, היא עצמה הכריזה שעם הפעלת הטיים-ליין המוני התמונות שכבר העלתה הסתדרו כמו חיילים בסדר כרונולוגי. אבל זה לא הספיק לה. עכשיו היא ממהרת להשלים את תמונת חייה כפי שהיתה לפני שפייסבוק הופיעה, כאילו אם תמונת הגן שלה לא תהיה באתר – לא נדע שהלכה לגן, לא נכיר בכך שהיו לה חיים טרם הופעת פייסבוק. אחרי הכל הם אינם מתועדים.
גיא אליאב, מנכ"ל נענע10, כתב: "הטיים ליין שלי, זה הדבר שהכי מרגש. אותי". עניתי לו שזה הסטטוס העצוב ביותר אותו קראתי השבוע. הוא לא נותר חייב: "יובל אם היית משתף את החיים שלך בפייסבוק אולי גם היית מתרגש. מעצמך" ועל כך עניתי: "גיא, אם הייתי מרגיש צורך להיות עבד של אידיאולוגיה של תאגיד אמריקאי, גם אני הייתי משתף את החיים שלי בפייסבוק. עד שזה יקרה אני אתרגש ממך. מתרגש. מעצמך". מכאן והלאה השיחה הדרדרה, גיא האשים אותי בכך שאני פרובוקטור ונאלצנו להיפרד ולא כחברים. לא נורא.
האמת היא שלא התכוונתי לעקוץ אותו ואם הוא נעלב, אני מתנצל. הסטטוס שלו באמת העציב אותי. העציב אותי לראות כיצד אנשים מקבלים על עצמם ללא שום חשיבה ביקורתית, ללא כל יכולת או אפילו ניסיון של רפלקסיביות מינימלית, אידיאולוגיה קיצונית לפיה הם צריכים, ממש נדרשים, להתמסר לאתר אינטרנט אחד ולהעלות אליו את כל החיים שלהם, משמימים ככל שיהיו, בנאליים ככל שיהיו ולסדר את החוויות שלהם על פי תבניות שהוכנו עבורם מבעוד מועד. לאחר מכן, הם מתרגשים. מעצמם. מבלי להיות גרפי מדי אומר שדומה הדבר לילד קטן שמתרגש מכך שהוא הרגע עשה את צרכיו. זה ממש מרגש אותו. הוא נרגש. מהקקי. של עצמו. אין פלא שיש מי שמתאר את התכונה הזו ככזו המובילה לנרקיסיזם מוחלט.
שלא תבינו לא נכון, מי שמעוניין להתמסר מרצונו החופשי לציווי הקטגורי של "שתף!" מוזמן לעשות את זה. איטס אה פרי קנטרי. אבל כדאי לדעת שאנחנו נמצאים בתוך חלון ייחודי בהיסטוריה: אנחנו מסוגלים לחשוב על מה שהשתנה כיוון שאנחנו מכירים את מה שהיה קודם. בעוד כמה שנים, נתקשה כולנו לזכור איך זה היה בימים ההם (בשבוע שעבר) שבהם, כאשר גלשנו לתוך פרופיל של אדם ולא ראינו תמונות של המטפלת שלו מחליפה לו חיתול, מרגש ככל שזה יהיה.
Social Apps
השינוי השני, היישומים החברתיים, קשה יותר להבנה מכיוון שרוב היישומים עדיין לא הושקו ואולם שני טקסטים שאותם קראתי ביממה האחרונה הבהירו לי את מה שחשדתי בו לפני שניסיתי את אותם: לא רק שפייסבוק מזמינה אותנו לשפוך את עיסת חיינו לתוך האתר שלה (היא כבר תעשה בהם סדר), היא מעתה תדווח על כל פעולה שנעשה באתר.
שני היישומים החדשים של "הוושינגטון ופוסט" ו"הגארדיאן" פועלים כך שאם אתה מתקין אותם בחשבון שלך ולאחר מכן מקליק על כתבה מסוימת שהתפרסמה באחד משני העיתונים, היישום ידווח באופן אוטומטי, ללא כל שיקול דעת מצידך ש"קראת" את הטקסט. זה לא משנה אם באמת קראת את כל הטקסט, זה לא משנה עם היד שלך החליקה והקלקת על הכתבה הלא נכונה, זה לא משנה אם קראת את הכתבה וחשבת שהיא מחורבנת ושלא היית קורא אותה אם היו חייך תלויים בכך ובוודאי שלא היית ממליץ עליה לחברים שלך – כל זה לא משנה. מהרגע שהקלקת, היישום מייצר אירוע, האירוע הזה נזרק ל-Ticker וזה מיד מעדכן את כל החברים שלך ש"קראת" כתבה מסוימת.
באותו האופן ממש יעבדו ישומים נוספים כמו ישומים המאפשרים לך להאזין למוזיקה דרך האתר, ישומים שמזמינים אותך לשחק באתר, לקרוא באתר, לצפות בקטעי וידאו באתר – לבצע כל מיני פעולות באתר – הישומים האלו ידווחו מעתה והלאה על כך ש"קראת", "צפית", "האזנת", "התעניינת" ואלו יוזנו אל הטיים-ליין כדי שכולנו נדע שמתישהו, לפני ארבע שנים, היה לך טעם מזוויע במוזיקה.
וזו בדיוק הטענה של הטקסט הזה שהתפרסם ב-Slate: היישומים האלו מחסלים את הטעם הטוב. בניגוד ל-Like שהוא פעולה אקטיבית שנועדה לרמז באופן רדוד ושטחי ש"אהבת" משהו ולכן, בצורה משונה, עקיפה ולא לגמרי ברורה, אתה סומך את ידיך על התוכן, אתה סוג של ממליץ עליו, אתה מזדהה איתו ברמה כזו או אחרת, היישומים החדשים שמדווחים על הפעולות שלך שוללים מהגולשים את שיקול הדעת שלהם. אם אני שומע לרגע אחד את "אבבא" זה לא אומר ש-1. אני ממליץ עליהם, 2. אני אוהב את מה ששמעתי, 3. אני רוצה שכולם ידעו שזה מה ששמעתי – אבל במידה והתקנתי את אותם "ישומים חברתיים", זה בכלל לא משנה מה אני רוצה ומה אני חושב על התוכן שצרכתי. הוא משותף, באופן אוטומטי, עם כולם, גם עם אלו שעוקבים אחריי ושאותם אני בכלל לא מכיר.
שלא תבינו לא נכון, יש אנשים שאין להם בעיה עם זה, יש אנשים שמעוניינים לשתף את העולם בכל גרעאפס שהם תוקעים, שזה מרגש אותם. יש גם אנשים שבטוחים שהטעם שלהם מצוין גם כשהם מאזינים לזבל או שלא אכפת להם שאחרים ידעו שהטעם שלהם מחורבן. יש אנשים מכל מיני מינים וסוגים ולכולם, כך קובעות כל מיני אמנות של האומות המאוחדות, מגיע לחיות. אבל אלו מבינינו שסבורים שפייסבוק פותרת בעיה ("קשה לנו לשתף, ממש קשה לנו ללחוץ על לייק") שאף אחד לא באמת התלונן עליה או הרגיש בקיומה, צריכים לדעת שפייסבוק הופכת בהדרגה למקום שקוף בצורה מטרידה. כל כך מטרידה שכאשר אתה מצביע על הגיחוך והאבסורד בפרקטיקה החדשה אתה מוקע בטענה שאתה לא מספיק משתף את האחרים בחיים שלך, שאתה לא מספיק מתאמץ, לא מספיק משתדל. אם רק היית כמונו, היית מבין. ומתרגש. מעצמך.
לפני כמה שנים טען קליי שירקי שעם הזמן הוא שם לב שהוא צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה ומאמץ כדי להסביר לסטודנטים שלו שמה שהם עושים בפייסבוק הוא לא "טבעי" ושאפשר לנתח את ההתנהגות שלהם גם בצורה ביקורתית. שירקי דיבר על שינוי שהתרחש במהלך של שנים. כיום, שלושה ימים לאחר השקת התכונות החדשות בפייסבוק, יש כבר מי שסבור שהוא מתנהג בצורה "טבעית" ומכאן שכל השאר הם לא יותר מאשר חבורה של נודניקים ש-simply doesn't get it.
יש לי חבר שטוען שהשינויים שפייסבוק הכניסה לאתר עושים לו חשק לסגור את החשבון. אני קצת יותר אמביוולנטי. עם הזמן למדתי להעריך את פייסבוק ואת השינוי העצום שהיא הכניסה לחיים של מאות מיליוני בני אדם בעולם. אבל תסלחו לי אם אני לא ממהר להתרגש, לא מפייסבוק ולא מעצמי. אני מעדיף בינתיים להתבונן מהצד, קצת בחשדנות, גם בממהרים להתרגש.
למרות הדיונים הארוכים והטרחניים לעיתים על פרטיות, נטרליות וכו' רוב רובם של המשתמשים באינטרנט לא ממש חושבים על המשמעות העמוקה של הפעילות שלהם. זה קצת דומה להתנהגות פרועה על הכביש – אתה אטום בתוך תא הנהג עם חלונות סגורים ומזגן דולק ולא מרגיש צורך להתערבב במאות ואלפי האנשים הסובבים אותך. המזגן בעצם איפשר לאנשים לאטום את הסביבה ולהגביר את הניכור.
באותו אופן נדמה שהאדם היושב לבד מול מחשב, טאבלט או טלפון חכם לא ממש מרגיש את מליוני הסובבים אותו וירטואלית ומאמץ דפוסי התנהגות שונים ממה שהיה מרשה לעצמו בסיטואציה חברתית אמיתית. פייסבוק פשוט מאפשרים להגביר את הקור במזגן עוד ועוד, לשמוע מוזיקה, לראות סרטים ואפילו לצאת לריצה בלי לצאת מהאוטו. זה נועל את הגולשים על הכביש החברתי הוירטואלי עם תחנות דלק, חנויות נוחות ופרסומות עד אינסוף.
השם שלי בתגובה הקודמת הפך לריבועים…
עושה חשק להוריד את היישומים החברתיים של יופורן. למה שרק אני אתרגש?
(טקסט מדכדך לבוקר יום א', אבל נהניתי ממנו מאוד. כעת אשתף מתוך בחירה, ותיחנק אתה עם הפופוליזם שלך. דווקא לגיא אליאב נטפלת? פיק און סאמוואן יור און סייז)
בוקר טוב!
למה אי אפשר להגיב כאן ישר מפייסבוק? 🙂
עם הטקסט שלך קשה להתווכח כי אתה מספיק אמביוולנטי כדי להכיל את שני הצדדים, אבל עם הטקסט של סלייט (והתמיכה שלך בו) אני יכול להתווכח בכיף. מה שהבחור בסלייט אומר בעצם זה שיש עכשיו בפייסבוק מקום מיוחד לעדכונים משעממים ושטחיים, ומקום לעדכונים שאתה באמת סומך עליהם את ידיך. איך מזה אתם מגיעים למסקנה שהטעם הטוב חוסל? יש עדיין הבדל גדול בין עדכונים אוטומטיים ותוכן שאתה ממליץ עליו באופן אישי.
בכלל, לדעתי העדכונים האוטומטיים לא אמורים לעניין אף אחד וזה קצת טפשי שבכלל מראים אותם לנו. לדעתי הם בסך הכל הבסיס לשלב הבא – תוכנות שרצות על עדכונים אוטומטיים כדי למצוא תבניות וכדי לקשר בין אנשים באופן עמוק (וכמובן למצוא תבניות שימוש במותגים).
אני מחזיק פייסבוק שהכל כולל הכל בו סגור לכולם (אני מקווה, זה לפחות מה שבחרתי).
למה זה טוב? לא יודע. אני בכל זאת נכנס לא מעט.
ליאור (1): אני חייבת להודות שהתגובה שלך לא ממש ברורה בעיניי.
לדעתי מדובר במשהו שנוגד לחלוטין התנהגות חברתית מקובלת. זה אקסהיביציוניזם פרוע, שגורם למשתמש לחשוף הכל, כולל הכל, גם דברים שהוא לא באמת לא מבין שהוא חושף, כמו מישהי שקנתה חולצה מאוד יפה והולכת איתה בטבעיות רבה, רק שהיא לא שמה לב שהחולצה בעצם שקופה, ואופס, רואים לה את כל ההקלקות. זה פשוט TMI.
לטעמי מדובר גם בעניין מביך; לא רק לזה שהתקין את היישומים הסופר חברתיים האלה, אלא גם לעוקבים, שפתאום הפכו לחובבי upskirt בלי להתכוון, הם מציצים ישר לתחתונים ולפעמים, איך לומר, המראה אינו מלבב.
צריך לבחון ברצינות האם היישומים הללו, שנועדו להקל עלינו לשתף את כולם בכל מה שאנחנו רוצים, לא גורמים לנו לשתף קצת יותר מדי מהחיים שלנו, לא גורמים לנו לשכוח את חשיבותה של הפרטי, האישי.
ורואים את השם שלך מצוין.
יובל (4): יתכן שיש הבדל בין עדכונים אוטומטיים לעדכונים שאתה ממליץ עליהם באופן אישי אבל אני חושב שהמשתמש הממוצע יאמר לעצמו כך: "המממ, אני רואה בטיקר שיובל בירב רואה את 'רובוטריקים 3'. המממ, אם יובל בירב רואה את רובוטריקים 3 הממממ אם הוא (!) רואה את רובוטריקים 3 המממממ". במובן הזה, עצם הידיעה שעשית משהו מרמזת לכך שעשית את זה כי כנראה את חושב שמה שעשית הוא טוב (אחרת לא היית עושה!). משום כך, כן, זו סוג של המלצה ואני עדיין חושב שהבחור מסלייט אומר דברי טעם.
לא כל כך עקבתי אחרי שינויי הפייסבוק (המקסימום שעשיתי זה להקדיש זמן מה לניסיון להעיף את הטיקר המעצבן מצד ימין), אבל כשקראתי את הפוסט שלך עלתה במוחי מחשבה צינית (כן, זה חוזר לפעמים) שגם יכולה להסביר למה עיתונאי חדשות ימותו על הטיימליין הזה. הרי לא כולנו אקסהיביציוניסטים חולניים, שישימו בטיימליין שלהם תמונות עירום או ציוני דרך כמו "הפעם הראשונה שחיטטתי באף" וכיוצא בזאת, ובסופו של דבר, מה שיהיה שם זה החיים שלנו אחרי עריכה. מאוד יקל על העוסקים במלאכה להוציא את "סיפורי הצבע" אחרי שתתפגרו בנסיבות מצערות.
יונית (8): אני ממליץ לך לקרוא את הטקסט הזה שמדבר על הדרך שבה השינויים שפייסבוק הכניסה מזכירים את רציונאל הפעולה של עיתון (מישהו אמר top stories?).
אקרא. רק רציתי להוסיף: תקפידו להעלות שם תמונות באיכות דפוס, אם לא אכפת לכם.
מסכים. רק נדמה לי שהמצב עם פייסבוק הוא אולי קצת יותר מטריד ממה שתואר. ליאור דבר על הנקודה שבה המשתמש לא ממש מודע שהוא לא לבד שם..מה שאותי מטריד יותר היא העובדה שכולנו מתנהגים כהמון. אובססייה וטירוף ההמונים הינה תופעה מוכרת בהיסטוריה. אני לא יכול שלא לתאר את העובדה שמיליוני בני אדם בוחרים, פעם אחר פעם, לאשר חשיפה שיכולה לפגע בהם וגם לשרת מישהו אחר, כסוג מסוים של חוסר שפיות. הנה כמה משפטים שכתבתי ביום שישי האחרון לאחר שהעליתי את הטיימליין..
"ב-14 ביוני 2007 בשעה 11:07 בלילה הצטרפתי לפייסבוק. 4 דקות אחר כך כתבתי משהו שנראה לא ממש ברור על הקיר שלי:
"Who the hell are these guys?
What am I doin here?"
את המידע הזה אני מלקט עכשיו מהטיימליין שלי בפייסבוק. זה הסיפור החדש והמדובר של פייסבוק. אני לא ממש מאושר, זה ממחיש לי כי אי שם בשרתים של הרשת החברתית הגדולה בעולם מצוי לו תיק די מפורט ואישי הנושא את שמי.
ולא רק שלי. גם שלכם. כללית אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי רבים מכם נמצאים באותה קלחת. מידע כללי ואישי, לרבות עובדות רבות, מצבי רוח, כעסים, צחוקים, סודות, וידויים, פרטים אינטימים, כתובות ומיקום וכל מיני גחמות אחרות, הכל שמור ומלוקט בקפידה, כפי שרק מכונה יודעת.
מה שיותר מלחיץ בסיפור הזה היא העובדה הפרוזאית שאני, וגם אתם, אישרנו ומאשרים את האיסוף הסיסטמתי הזה של הדאטה וגם את חשיפתו. פייסבוק מתלבשת יפה על הצרכים היותר בסיסיים שלנו, הרצון להשאר בקשר והרצון להשמיע ולהישמע. לשם כך היא נותנת לנו כלים יעילים ומופלאים וגם מציעה לנו בעדינות להשאר דיסקרטים, אם ברצוננו בכך. אלא שאנחנו בפועל, לא רואים ממטר (שאתה מול מסך נראה שאתה לבד..) אנחנו הולכים על כל הקופה והרשת החברתית שלנו יושבת בצד מאזינה ורושמת.
צריך להודות כי פייסבוק עשתה ועושה מהפיכה בדרכי הקשר והשיתופיות, אלא שכדאי אולי לבדוק קצת יותר לעומק את השלכות האינטרקציה הזאת המתקיימת ביננו לבינה.
בעולם האמיתי פועלים מצבים הקשורים בדיסקרטיות, ואינטימיות ואינטרקציה בצורה אחרת מאשר ברשת. כאשר אנחנו משתפים ברשת, טקסט, תמונה או סתם הגיג כלשהו, אנחנו לא תמיד זוכרים את העובדה שישנה אוזן הרובוטית שרושמת ומתעדת בקפידה. וכך, הביוגרפיות האישיות שלנו הולכות ומתעבות בטקסטים, תמונות וסרטים על עצמינו ועל החברים שלנו.
הוסיפו לכך כמה הצלבות מהירות של גילאים, טלפונים, תחביבים, העדפות, איסורים, מיקומים וכד' ואתם מקבלים פרופיל של בן אדם שיכול לשרת באופן פוטנציאלי כל מיני צרכים, ולא רק שלכם.
הרבה מהחברות הגדולות ברשת מתהדרות לאמור שהן כאן על מנת לעשות את הנכון והצודק והטוב. אולם "טוב" עשוי להיות עניין חמקמק. טוב למי? מה יקרה להררי דאטה ההאישיים ההולכים ונערמים אי שם בשולי "הענן? לך תדע.
אני חושב וכדאי שראוי לציין שעניין הפרטיות פה הוא לא העניין. פייסבוק הודיעה בפירוש שהתקנת האפליקציות ה"אוטומטיות" נעשה תוך כדי ידיעה ברורה שזה מה שהאפליקציה תעשה. אני חושב שצריך לזכור את זה, שזה לבחירה לגמרי.
מסתבר שגם פייסבוק לא מכירה בחיים מחוץ לפייסבוק. אי אפשר למשל לכתוב שאתה נשוי לאדם שאין לו פרופיל. אולי הוא לא קיים בכלל? אולי בכלל דמיינת שהתחתנת איתו אם אין לך בפרופיל עשרות תמונות ולייקים על האירוע.
יובל, הטקסט שלך מצויין בזה שהוא מתמקד בנקודה של הפבלוביות חסרת המחשבה. אמרו לנו לשתף? אנחנו משתפים. אף אחד לא עוצר לחשוב האם זה טוב או רע. זה בעייני מה שעצוב, שאנשים למרות שאנחנו חיים בעידן של ידע, איבדו באיזשהוא מקום את המחשבה העצמאית.
הבעיה בעיני היא לא אובדן הפרטיות, בתור אחד שגולש באינטרנט מהתחלת שנות ה-90, תמיד האמנתי שכל מה שאני אכתוב האינטרנט יהיה בסכנת דליפה.
גם אם מארק הקטן רואה רק את טובתנו מול עיניו, מה יהיה אם שבוע הבא אנונימוס יפרצו אליו?
כמו שסוני הראתה לנו, זה לא משנה מה אתה מגדיר מישהו חיצוני יכול לבוא ולפרסם את כל הנתונים שלך לכל דיכפין.
מה שאותי מרגיז בפייסבוק זה שאתה יכול להימנע מכל האפליקציות וכו' אבל כל חבר אידיוט שיש לך שמתקין את כל הזבל הזה מאפשר ליישום גם לראות את הפרטים שלך מכיוון שהיישום רואה את כל מה שהחבר שלך רואה כול את פרטי החברים של מתקין היישום.
זה גורם לי לרצות למחוק מעל חצי מהחברים שלי בפייסבוק כי אני לא סומך על האינטיליגנציה המחשובית שלהם.
יותר מכל מרגיז אותי כי נראה לי שאני חוצה את הקו לכיוון הזקן שצועק על הילדים get off my lawn
מכיוון שכנראה שזה בדיוק הרגע שהדור הנוכחי ואני נפרדים לשלום ואני מתחיל לבנות את הבונקר המחשבתי שסבא שלי בנה בשנות ה-80.
גילוי נאות: אין לי פייסבוק (ואני עושה מזה אידיאולוגיה)
אני לא מבין למה להמשיך (להתחיל?) לקחת חלק במשחק הזה שאת הכללים שלו אינך קובע ושמלכתחילה פונה אל האקסהיביציוניזם האנושי?
הסוציולוג אירווינג גופמן במאמר מפורסם שנקרא "הצגת העצמי בחיי היומיום" דיבר על הצורך שלנו להציג עצמינו באופן שבו אנו רוצים להיתפס ועל היווצרותן של הסכמות חיצוניות בין כלל משתתפי האינטראקציה: מעין, "אתה תתנהג כאילו אתה מאמין למה שאני מספר על עצמי ואני אנהג באותו אופן כלפיך". – ואולי בהיבט הזה הוא כבר ענה על השאלה שבפתח דברי…
אבל, הוא גם דיבר על "בימת התיאטרון" – האינטראקציה עצמה ועל "אחורי הקלעים"- המרחב הפרטי בו האדם בוחן את ייצוגו עם עצמו. פייסבוק בפרט, ויישומים נוספים (למשל מבוססי מיקום) מבטלים את ההבחנה ה"הו כה חשובה" בין הבמה ואחורי הקלעים, בין הפרטי לציבורי. בין מה שכדאי ואמור להיות מעניינו של זולתי ובין מה שראוי שיישאר ב- 4 אמותיי.
לצערי נוצר מעין "מרוץ חימוש" מי מוותר יותר על כל בדל אינטימיות ופרטיות – לרוב תמורת פרסום לעיתים + אשליית אותנטיות ושחרור.
הצטרפו אליי והפכו את האפשרות לא לקחת חלק בדינמיקה הזו ללגיטימית ונפוצה!
אין לי פייסבוק.
זאת אומרת יש לי איזה חשבון שפתחתי לפני שנה ואני נכנס אליו פעם בחודש חודשיים ולא מעדכן שם כלום, ומזמן הייתי מוחק את זה אם היה לי כוח להתעסק עם הרוגלה הזאת. מבחינתי זה מספיק טוב כמו אין לי פייסבוק.
תתפלאו, החיים נמשכים.
החברים אותו דבר, המשפחה אותו דבר, הילדים אותו דבר. המציאות לא השתנתה באופן משמעותי.
אני לא מרגיש שאני מפסיד משהו.
המקור העיקרי לפערי ההתרגשות בינך לבין גיא אליאב הוא האינטרס הכלכלי שיש לו בעניין, גם אם הוא די קצת הרבה עקיף. העמקת החשיפה והפומביות מטשטשת עוד יותר את הגבול בין האישי והמקצועי, ואם אתה משווק את פייסבוק כפלטפורמה פרסומית אין לך כמעט ברירה אלא "להתרגש". זה הצד שלי אישית מרגיש פחות נוח כמגמה. הצורך להיות יצוגי ומיתוג העצמי. שיותר ויותר אנשים משתפים נוצר סטנדרט חברתי-מקצועי שלא תמיד קל להימנע ממנו ואז פרופיל הפייסבוק הופך יותר ויותר למותג שצריך לתחזק ולשמר מאשר חלל אישי
בטרם פייסבוק השיקו את האפליקציה החברתית וטיקר, שמתי לב שביוטיוב (גוגל) החליטו להוסיף רשימה של קטעי וידיאו בהם צפית.
מעת לעת אני מנקה את הרשימה משום שלא הצלחתי למצוא כיצד לבטל אותה.
כשקראתי את הטקסט שלך על אבבא וכתבות גרועות שמתפרסמות ככאלו שקראת, זה הזכיר לי את זה. פייסבוק לא הראשונים לבוא עם זה (אם כי גוגל הגבילו עצמם, לפחות לפי שעה, לסרטונים בתוך האתר שלהם בעוד פייסבוק פשוט הלכו צעד נוסף) ויש בזה צעד מטריד בו, כפי שהצגת נכון, במקום לשתף באופן אקטיבי באמצעות לחיצה על כפתור, כל מה שאיכשהו נפתח על המחשב/טלפון שלך זמין לציבור הרחב.
אולי לא לבטל את החשבון בפייסבוק, אבל בהחלט לעשות לוג אאוט לפני שגולשים לאתרים אחרים…
פייסבוק מצליחה איכשהו לשכנע רבים וטובים שזה טבעי, מרגש ומגניב.
הם לוקחים קצת מטוויטר, מוסיפים קצת מלינקדאין, קצת מג'יני או כל עץ משפחה מקוון אחר, עוד קצת משם. פתאום אחרים יכולים לעדכן איפה עבדתי ואני צריך רק לאשר, גם אם עד היום לא טרחתי או נמנעתי מלכתוב איפה אני עובד. זה חוסך לי "חיכוך"..
ברור לי שאין לי מושג מי יכול לראות את כל הפרטים, אבל פייסבוק הוסיפה עוד מיליון תפריטים שאליהם אף פעם לא אגיע ודרכם אני יכול לשלוט, תיאורטית, במי רואה מה.
ולמרות שאני יודע את כל ההשלכות של שיתוף מידע ברשת, מדגדג לי קצת להעלות תמונות ישנות ולסדר אותן על רצף הזמן שלי. כלומר, של פייסבוק. או לשייך תמונות שכבר נמצאות באתר לתאריכים מסוימים.
כנראה שפייסבוק מצליחה לגרום לנו להרגיש שאנחנו משתפים עם חברים, ואז זה בסדר, למרות שכל העולם יכול לראות הרבה מאוד. זה באמת סוד הקסם שלהם, איך בדיוק הם עושים את זה.
איתי: סוד הקסם שלהם הוא שהם התחברו לצורך אוניברסלי, והוא מרשים עוד יותר כששוב ושוב מוכח, כמו בפוסט הזה, שהקהל שלהם מוותר מרצון על הראציו כדי לענות על הצורך הזה. ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שפייסבוק היא לדור הבא מה שטלויזיה היתה לדור הקודם: אמצעי בידור ממומן על ידי תאגידי פרסום שמרתק אליו מאות מליוני אנשים שמעדיפים בכל רגע נתון לוותר על המאמץ שכרוך בחשיבה ולהיות פסיביים. כן, פסיביים, זו לא טעות כתיב. אני באמת חושב שפייסבוק היא מדיום שבסופו של דבר מעודד אותנו להיות פסיביים, לא אקטיביים. אני בטוח שגיא אליאב לא יסכים אתי.
עידן (19): לא רק שאני חושב שאתה צודק אני חושב שההקבלה שעשית מדויקת כמו גם האבחנה שבסך הכל מדובר במדיום שגם אם נדמה לרגע שהוא קורא לאקטיביות זו אקטיביות מסוג מאוד מאוד מסוים. תודה!
רציתי לכתוב תגובה קצרה אבל יצא מזה פוסט שלם שבעיקר מתייחס למה שקורה להתפתחות הרגשית שלנו בעקבות התיעוד האובססיבי וחוסר היכולת לשכוח.
http://www.thingsonmymind.com/?p=1750
עוד תובנה, או סוג של:
יובל, כתבת לא מזמן בעין השביעית על כפתור אדום שכל מי שעובר לידו חייב ללחוץ עליו.
פייסבוק ממיינת לך את הטיים ליין לפי תאריכים שכבר עידכנת, ומשאירה מקום ריק לעדכון תמונה, למשל.
בתאריך זה וזה התחלת לעבוד בידיעות אחרונות, בוא תוסיף תמונה. ויש לנו איזה צורך להוסיף תמונה כדי למלא את החלל הריק הזה, או לתקן פריטי מידע לא מעודכנים ולא מדויקים.
הכל שקוף וזה לא מרגש כלל.
מקריאה וחפירה בפורומים שונים – זו הכתבה המומצלצת ביותר (וכדאי בהחלט להתעדכן בתגובות, עדכונים ולינקים).
המצב חמור מאוד.
נכון לרגעים אלו: אין לי ולו אפליקציה אחת יותר בפרופיל. הכל נזרק באחת.
הגדרות הפרטיות שלי ירדו אל מתחת הקו האדום של הפרטיות. אני משתמש באבטחה המירבית האפשרית וכמובן שאני לא משאיר KEEP ME LOGGED IN בכניסה + מתנתק פיזית ביציאה + אין יותר סיכוי שאקשר איזושהו לינק אי פעם מאתר חיצוני שמתממשק לפרופיל שלי.
נקודה למחשבה: דיסבול הפרופיל בפייסבוק לא מוחק כלום מהשרתים שלהם, יש לעבור היסטורית פוסט פוסט ולמוחקו.
חייבים סוף לשכרון הכוח הזה. מחאה פרטית קטנה.
כתבה מעוררת מחשבה. האם יש כבר הגות מעמיקה על תופעת פייסבוק? נכנסתי למפלצת הזאת למשך חודש, רק כדי להצטרף לקבוצה מסויימת, ואתמול יצאתי משם. אי הנוחות המיידית שלי היתה נוכח העובדה שצצו לי מבלי שבקשתי כל מיני טפוסים מעברי והווי שלא רציתי כלל את נוכחותם בחיי. יותר מזה, לא רציתי כלל את נוכחותי בתודעתם. הרגשתי כאילו הגיעו האנשים הללו לביתי, הציצו בעד החלון הפתוח וקראו לי לצאת אליהם לאיזה בירור עניינים אלים. חשתי נסחטת רגשית, מתומרנת למטרות לא-לי.
יש לי תחושה, כי פייסבוק מחולל או אולי מגולל מאין "קפיטליזם אנושי" המתמרן אותך לצבירת הון קיומי בדוי. פייסבוק שולל קיום סוברני, כך בכל אופן אני חשה. בעודי מתעקשת על זהות משתנה, על יצירה עצמית מתחדשת וריבוד אינסופי של יחסי עם העולם הסובב אותי ועם עצמי, פייסבוק והתפתחויותיו עד הנה איננו יכול להכיר בי כלל, אפילו הייתי מנסה לתעד עצמי עד-דק. ביכולתו רק למחוק אותי.
בואו נמציא משהו אחר, שיתאים לחזון האדם הסוברני, כלי תקשורתי שיאפשר לנו ליצור את עצמנו ואת יחסינו עם העולם בהתאם לחזון הזה.