מה זה משנה, מי יזכור מחר

אתמול פורסם באתר "העין השביעית" טקסט שלי שעוסק באתר Feeder מבית גלובס, "כתבנו בפייסבוק מדווח". שוקי טאוסיג, עורך "העין השביעית", נתן לטור את כותרת המשנה: "גלובס" מציג: "פידר", כך תיראה העיתונות שלכם אחרי שהיא תמות. ואכן, העיתונות מתה בדרכים שונות. לא רק בחיסולים, בפיטורים, בסגירה רועמת, אלא גם בדרכים רכות יותר ואיומות לא פחות.

עורך באחד העיתונים היומיים ביקש ממני לפרסם את הטקסט הבא בקטגוריית "כתב/ת אורח/ת", טקסט שמצביע על דרך נוספת שבה העיתונות בישראל, ובמקומות נוספים בעולם, מאבדת עצמה לדעת. הנה הוא לפניכם.

***

העיתונות גוססת, ואולי בעצם היא כבר לא איתנו. אפשר להפנות אצבע מאשימה למיליארדר ההוא מלאס-וגאס, אבל הבעיה היא כלל עולמית.

אני יודע שהעיתונות גוססת כי לאחרונה פורסמו לפחות שני טורים שניסו לסתור את הטענה – "הפרינט לא מת" בהארץ ו"העיתונות חיה" בכלכליסט. אם צריך להוכיח באותות ובמופתים שאין בעיה, כנראה שיש והיא חמורה.

ואני יודע שיש בעיה חמורה כי ברוס ויליס לא תובע את אפל.

למי שלא עקב, "הסאן" הבריטי טען שוויליס חושש שהוא לא יוכל להוריש לבנותיו את אוסף המוזיקה שרכש מאייטיונז ולכן הוא עומד או שוקל לתבוע את אפל. הסאן, לא המקור הכי אמין, לא טרח לציין מאיפה הגיע המידע. אבל זה הספיק ומאות אתרים נפלו בפח. הגרדיאן, פורבס, CNN ומי לא. כולם הסתמכו על "הסאן" או "דיילי מייל", והקפידו לסייג את עצמם, כי הידיעה נראתה חשודה – זה לא אנחנו אומרים, אבל יש דיווחים והסאן פירסם. אבל רגע, אם הידיעה חשודה ואין אימות, למה לפרסם?

וכאן מגיע רגע הפטירה של העיתונות: החרדה שאם אני לא אפרסם, המתחרים יפרסמו. הגופים הרציניים יותר ניסו כנראה לקבל תגובה או אימות, אבל אי אפשר לחכות יותר מדי זמן. רגע, ריפרש! כן, המתחרים כבר פירסמו. אז נפרסם, כי זה יביא תגובות, כניסות, לייקים ושיתופים. מקסימום ניפול, כמו כולם, ונגיד שאנחנו רק מספרים מה דיווח "הסאן". איך אמר לי פעם אחד העורכים שלי: "מה אכפת לך? נפרסם, מי יזכור את זה מחר"

חלק מהאתרים ניסו לברוח לדיון מקיף בסוגיה של בעלות על תכנים דיגיטליים, כשהסיפור של ויליס הוא רק תירוץ, בין אם הוא נכון ובין אם הוא מצוץ מהאצבע. סיפור כזה הוא פשוט טוב מדי מכדי לפספס, ואין זמן לבדוק את נורות האזהרה. וכך סיפור פיקטיבי שפורסם בשני אתרי רכילות לא אמינים במיוחד הפיל מאות או אלפי אתרים, שרק חזרו על מה שאחרים כבר דיווחו. בשבוע שעבר זה היה הסיפור על סמסונג ששילמה את הקנס לאפל במטבעות של חמישה סנט, עוד סיפור טוב מכדי לפספס. ההכחשה לסיפור של ויליס הגיעה דווקא מטקראנץ', אתר בעייתי בפני עצמו, מפורצי הדרך של הבלוגים / כלי תקשורת החדשים, אלה שבהם אין בעיה שכתב / עיתונאי / בלוגר יכתוב על סטארט-אפ מגניב וחדש שעומד לשנות את העולם, ויזכיר בדרך אגב שהוא משקיע באותו סטארט-אפ.

לכאורה, זה דיון פנים ברנז'אי של "מי פרסם קודם" ו"המתחרים פרסמו אז גם אני חייב", אבל הקוראים לא מטומטמים. לפחות חלקם. הם רואים איך מתפרסמות ידיעות שלא אומרות דבר ולא ראויות לפרסום ("שמענו שאולי, אבל אולי גם לא"), איך הפפראצי הוא לא סמוי אלא גלוי ומוזמן על ידי המסוקרים, איך חלק גדול מעמודי החדשות ב"ידיעות אחרונות", למשל, מוקדש לכל מיני הופעות מיוחדות למנויי העיתון, שירים להורדה שזמינים רק לקוראי העיתון, מבצעים שונים או חידושים של פרויקטים צדדיים ("ספרי הילדים שגדלנו עליהם – עכשיו גם באייפד"). איך ערוץ היחסים של ynet מקודם עם תכנים מקדמי רייטינג כמו "יש נשים שסוגדות לאיבר המין הגברי", או משהו בסגנון.

ובסופו של דבר, המרדף אחרי עוד רייטינג, שיתופים ולייקים הוא זה שמפיל את העיתונות, כי העיתונאים עצמם אומרים "מה זה משנה, מי יזכור את זה מחר", ומייצרים תוכן בהתאם.

14 מחשבות על “מה זה משנה, מי יזכור מחר

  1. הכתבה על ויליס באמת נראתה לי משונה. נראה לי שהוא עשיר מדי מכדי להתעסק בדבר כזה. מעניין מי חשב להדביק את הסיפור הזה דווקא אליו. אבל בניגוד לידיעות מונפצות אחרות, הבעיה העקרונית שעולה מהסיפור היא בהחלט מעניינת.

    אגב, קראתי את הכתב ב"עין השביעית" בלי לשים לב לשם הכותב. בשלב כלשהו עלה מפלס הסרקסטיות עד נפש, ואמרתי לעצמי "בטוח מדובר ביובל דרור". אחלה כתבה, אגב.

  2. חבל שהכותב מסתתר. למה? האם גם זה סימן למות הפרינט? השתפנות של עואכים בעיתון? אם זה מאמר דעה as is ניחא. אבל ה"הזדהות" של הכותב בתוארו היא חסרת משמעות אם הוא לא יוצא מהארון. עורך של מה באיזה עיתון? כרגע מבחינתי הוא עורך מדור הבישול בחדשות השומרונים או עורך משמרת הלילה של הסאן עצמו.

    הרי לכל העיתונים יש עכשיו את הקטע של חדשות חסרות משמעות. אולי הכותב האלמוני הוא אחד האחראים?

    אפילו בהארץ יש מדור חסר כל ערך תזונתי שאני קורא לו "תראו-איזה-סרטון-חתולים-מגניב".

  3. הגישה הממהרת לפרסם סקופים וסיפורים בלי קשר לאמינותם אינה חדשה בעיתונות הישראלית, וודאי שאינה חדשה בעיתונות העולמית, גם המודפסת ובמפורש לכל האמור לעיתונות צהובה.

    מדורי הספורט הישראלים היו מלאים בחדשות חצי מפוברקות, ידיעות מגמתיות ומכפישות ושאר רכילות זולה כבר בשנות ה-80 וייגרמייסטר כתב וכותב על כך בלי סוף. האם בכלל צריך להזכיר דברים כמו היריבות בין ONE וערוץ הספורט כדי להבין כמה זמן זה כבר כאן?

    בעיתונות העולמית, המוני מקרים הראו כיצד עיתונים גם בעידן הפרינט, ואפילו בעידן בו פרינט עדיין היה איטי, אימצו ידיעות חצי מדוייקות ואפילו שגויות לחלוטין, העיקר שיהיה פרסום. מהדורות ערב שעקבו אחרי ידיעות ראשיות של מהדורת הבוקר בעיתון מתחרה, מהדורות מיוחדות (בעיקר בארה"ב) כשאירועים גדולים התרחשו, גם אם הם לא באמת התרחשו (מישהו הזכיר את 'מלחמת העולמות'?) וכד'.

    אפילו חדשות טלוויזיוניות וברדיו הקדימו את העיתונות המקוונת עם המחלה הזו.
    אבל…
    ההבדל הוא שזו הייתה מחלתם של הצהובונים, הנמוכונים והגרועים שבאמצעי התקשורת.
    עכשיו, זו נחלתם של ארגוני 'איכות' (או איכות לשעבר) תקשורתיים, ומנת חלקנו כצרכנים לעשות את שיעורי הבית בעצמנו.
    וכפי שנהגו לסיים ב'דבר אחר'
    ויפה שעה אחת קודם!

  4. מה שבעיקר מדהים הוא חוסר התוחלת שבזה. אז העליתם את הידיעה על ברוס ויליס, והרווחתם עוד כמה קליקים (נניח). זה באמת היה שווה את זה? כמה הרווחתם מהקליקים האלה?

  5. זה מזכיר באופן מדאיג את מה שאולי עובר בימים אלו על גלי צה"ל.
    בדיוק בימים אלה הג'ינגל של החדשות שלהם השתנה מ"מדווחים מהשטח" ל"מה שקורה עכשיו". כלומר, פחות חיבור לשטח, למציאות, לעובדות, פחות פריסה של כתבים, ובמקום זה עדכניות, להיות ראשונים שמדווחים, על מה שקורה עכשיו, אולי ללא קשר לחשיבותו.

  6. דני – אני מניח שאף אחד מהמעורבים לא ידע שהידיעה מפוברקת. הם פשוט לא טרחו לבדוק אותה עד הסוף. עכשיו, נניח שב-90 עד 95 אחוז מהידיעות שמגיעות בצורה הזו יש לפחות גרעין של אמת. עדיף לעיתון למלא המון עמודים בלי מאמץ על פני להשקיע כסף ומאמץ בלבדוק כל אחת ואחת. אם הקהל היה מעניש את העיתונים על כל טעות וטעות, זה כבר לא היה כדאי. אבל הקהל מסתפק בכך שרוב הידיעות אמיתיות.

  7. שמוליק, לא ברור לך שהוא מסתתר כדי לשמור על עבודתו? הפרנסה בתחום אינה מצויה בשפע בימים אה והוא לא יכול להרשות לעצמו להיות מפוטר, זה הכל.

  8. לי דווקא יש תפיסה מאוד פסימית ומדוייקת איך תראה "עיתונות העתיד" ובאינטרנט בפרט (וברור שהערוצים הקלאסיים ישרדו, בנפח מצומצם יותר – עיתון, רדיו, טלויזיה) שתעשה זאת באופן מקצועי, אמין ובשיתוף הגולשים.

    אני לא אחלוק אותה, כי מדגדג לי בבטן להקים כזה דבר בעצמי … כאשר יהיה זמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *