אנחנו לא פה רק בשביל הכסף

לפני כשבועיים בערך, התפרסם מאמר שלי בכתב העת New Media & Soceity, תוצאה של מחקר שערכתי לפני כשנה וחצי. המחקר מתרכז בארבעה מכתבים יוצאי דופן שנכתבו על ידי מייסדי ארבע חברות: גוגל, זינגה, גרופון ופייסבוק. המכתבים יוצאי דופן לא רק בשל התוכן שלהם אלא גם בשל ההחלטה של כותביהם לפרסם אותם במסגרת טופס S-1, מסמך שמוגש לרשויות הפיננסיות האמריקאיות לפני הנפקה בבורסה האמריקאית ואשר כולל פירוט נרחב של הביצועיים העסקיים של החברות.

במחקר שלי ניסיתי להבין כמה דברים:

1. למה המייסדים כתבו את המכתב מלכתחילה?
2. מדוע הם פרסמו אותו במסגרת S-1?
3. מה הם טוענים במכתבים שלהם?
4. מה הם מנסים להשיג?
5. כיצד העיתונות הכלכלית מתייחסת לתוכן המכתבים?
6. מה אפשר להסיק מהתשובות לשאלות 1-5?

לאחר שסיפרתי על המאמר, היו שביקשו שאתמצת בקצרה את הממצאים. לשמחתי, גם עורכי “לונדון וקירשנבאום” ראו את הסטטוס שלי בפייסבוק והזמינו אותי לאולפן כדי לספר על המחקר. הנה התוצאה, שכמובן עושה עוול לטקסט בן 8,000 מילה, ובכל זאת מספקת הצצה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=z8tB_NO0kTY[/youtube]

פריים 313 ואיש המטרייה

בעוד כחודש וחצי העיתונים, תכניות הטלוויזיה ואתרי האינטרנט יציינו 50 שנה לאחד האירועים המוכרים ביותר והטראומתיים ביותר בהיסטוריה האמריקאית: הרצח של הנשיא ג’ון אף. קנדי. האירוע הזה, שהתרחש כמה שנים לפני שנולדתי, עומד עד היום במרכזם של דיונים מרתקים באשר לשאלה האם היתה קונספירציה שהובילה לרציחתו של קנדי. תיאוריית הקונספירציה קשורה קשר ישיר לסרט שצילם אברהם זפרודר ואשר מתעד את הרצח, סרט שנחשב לאחד התיעודים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, אם לא החשוב שבהם.

מה שמיוחד בסרט הזה הוא שהוא משמש כשעון, שעון מדויק, שעל פיו אפשר לחשב מתי נורתה כל אחת משלושת היריות שנורו לכיוונו של קנדי. השעון מלמד כי שלושת היריות נורו בפרק זמן של שש שניות והבעיה היא שתיאוריית היורה הבודד (כלומר הטענה שהיה רק יורה אחד, לי הארווי אוסוואלד), מתקשה להסביר כיצד באמצעות הרובה הידני שלו הוא הצליח לטעון שלושה כדורים, לכוון ולירות בצורה כה מדויקות אל עבר מטרה נעה.

בהקשר הזה, הטקסט הזה, שנכתב על ידי רון רוזנבאום, ושמופיע באתר smithsonianmag.com, הוא אחד הטקסטים המרתקים שקראתי על אודות הנושא.

בין השאר הוא מפנה אל הסרט הקצר הזה אשר מציג את אחת מתתי-התיאוריות שנוגעות לרצח, תיאוריה שמתמקדת ב”איש המטרייה”, אדם שהחזיק מטרייה פתוחה ממש מול רכבו של קנדי בדיוק בשנייה שבו הוא נורה, זאת למרות שאף אחד לא החזיק מטרייה באותו הבוקר כיוון שזה היה בוקר שטוף שמש (רק בלילה הקודם ירד גשם). מסתבר שהצליחו למצוא את איש המטרייה והיה לו הסבר מרתק למעשיו. הנה הסרטון.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=iuoZWb9gqv0[/youtube]

כמה אירוני. איש המטרייה משתמש בסמל כדי להפגין נגד אביו של קנדי והופך לסמל בעצמו, סמל לחוסר היכולת שלנו להבין כל תת-אירוע שמתרחש בתוך אירוע כל כך גדול, סמל ליומרה שלנו להבין דברים שאין דרך להבין אותם.

אבל הטקסט של רוזנבאום מטפל בנושא נוסף, בפריים אחד מתוך הסרט של זפרודר, פריים מספר 313. את הפריים הזה זפרודר חתך מתוך הסרטון כיוון שהוא היה מהמם מדי, קשה מדי, ורק כעבור יותר מעשור הוא נחשף בפני הציבור האמריקאי. זהו הפריים שבו פניו של קנדי מתפוצצים, ממש כך, מעוצמת הכדור שפוגע בו.

הנה הסרטון של זפרודר, תחילה בזמן אמת ואחר כך פריים אחר פריים.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=eqzJQE8LYrQ[/youtube]

הטקסט של רוזנבאום מרתק כיוון שהוא מנסה להבין מדוע אנשים מעלים תיאוריות קונספירציה, מה התוחלת שלהן, מדוע הן כל כך משכנעות, מדוע הן כל כך בעייתיות ומדוע למרות מיטב הניסיונות שלנו להסביר את המציאות ולתת לה פשר, אנחנו נדונים לכישלון.

בשביל זה יש יוטיוב

ביולי 2011 עלה ליוטיוב הקליפ של Gotye לשיר “Somebody That I Used To Know”. תוך זמן לא ארוך הפך השיר הזה לאחד השירים הפופולריים ביוטיוב ונכון לרגע זה הוא זכה לכמעט 360 מיליון צפיות, מקום 45 ברשימת 100 הקליפים הנצפים ביוטיוב. הנה קליפ:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=8UVNT4wvIGY[/youtube]

כאן, בדיוק בשלב הזה, נכנסת יוטיוב לפעולה. חצי שנה לאחר הופעת הקליפ המקורי, להקת Walk Off the Earth העלתה גרסת cover לשיר. הביצוע, בעיניי, הוא מקסים ויוצא דופן וגם הוא זכה לתשומת לב ניכרת – יותר מ-140 מיליון צפיות. הנה הקליפ.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=d9NF2edxy-M[/youtube]

אחרי גרסת ה-cover הגיע גרסת הפרודיה על גרסת ה-cover. הפרודיה מבוססת גם האסתטיקה של הקליפ של Walk Off the Earth ולא פחות חשוב מכך על מילים ממש משעשעות. אני ממש אוהב את הביצוע הזה, שזכה ליותר מ-12 מיליון צפיות.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=IwPHy17Iu6E[/youtube]

אז אחרי שיש את המקור שעליו עושים cover שעליו עושים פרודיה, מגיע תור הפארסה. היא יוצאת מנקודת הנחה שהגולשים מכירים את המקור, מכירים את ה-cover ואולי אפילו את הפרודיה. התוצאה, שזכתה לכמעט 300 אלף צפיות, מצחיקה ממש.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=J_eIN3Od-sk[/youtube]

והנה בקליפת אגוז הסיבות שאני כל כך אוהב את יוטיוב: מצד אחד במה להצגת אמנות, שעליה בונים אמנות אחרת, שזוכה שלפרודיה על פרודיה וכן הלאה ומצד שני מספרי הצפיות מספקים המחשה מקסימה לרעיון של “הזנב הארוך”.

השיר הזה, בעיניי, הוא דוגמה הרבה יותר מוצלחת לאופן שבו יוטיוב מתפקדת כזירה יצירתית ותרבותית, הרבה יותר מ”גנגם-סטייל” על אלפי הגרסאות שלו, ואפילו יותר מ-call me maybe, שגם הוא זכה לפופולריות רבה ולאינספור גרסאות.

צה”ל, בלוגים וקצת יפנים

1. הפעולה המרוכזת של צה”ל במדיה החברתית היא מאמץ מעניין. באירועים קודמים, כאשר צה”ל לא פעל בכלל בזירה הזו, באו אליו בטענות. גם כעת באים אליו בטענות. באופן אישי גם אני לא נלהב במיוחד ובעיקר אני רואה את הסכנות התקשורתיות הטמונות במצב שבו הצבא הופך למדיה. כתבתי על כך בהרחבה ב”העין השביעית”.

כתבתי גם על הסכנה בטריוויאליזציה של המלחמה שנובעת מעצם הפלטפורמה שבה אתה משתמש. בכתבה הזו לדוגמה טוענים שישראל מפסידה במלחמה כי היא מעלה תמונות מסוגננות מאינסטגרם בעוד שהצד הפלסטיני מעלה תמונות שלא טופלו בפילטרים מצועצעים. וואלה. בגלל זה אנחנו מפסידים במלחמה.

זה מה שקורה כשאתה נכנס למדיה החברתית; שופטים אותך בכלים של המדיה החברתית, בהיגיון של המדיה החברתית וביומיומיות של המדיה החברתית. כאשר מדובר בצבא ובמלחמה זה הופך דבילי במיוחד.

2. עוד לפני שהמלחמה פרצה, העברתי שיעור שעסק בפלטפורמת הבלוגים בקורס “מבוא לניו-מדיה”, אותו אני מעביר בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. כמדי שנה בדקתי אצל הסטודנטים כמה מהם מפעילים כיום או הפעילו בעבר, בלוגים. שני סטודנטים הרימו את היד מתוך כיתה של כ-200 סטודנטים (השיעור מועבר בשתי קבוצות של כמאה). אחוז אחד. גם הם הפעילו אותו בעבר ולא כיום.

כאשר שאלתי מדוע הם לא התנסו בכתיבת בלוג הסבירו רבים שהסיבה היא פייסבוק: איזו סיבה יש לפתוח בלוג כאשר ממילא אתה יכול לפרסם את דבריך בפייסבוק? אני טענתי בפניהם שמבחינות רבות דין כתיבה בבלוג שונה לגמרי מדין כתיבה בפייסבוק, אבל אי אפשר להכחיש שפייסבוק מאיים להרוג, אם לא כבר הרג, את הבלוגים. קשה לשכנע את הדור שבא אל אינטרנט-פייסבוקית שיש חוויות אחרות, נוספות, מעניינות לא פחות, שמתקיימות מחוץ לסביבה החמימה והמהונדסת של פייסבוק.

3. אלו זמנים קשים ואין דרך טובה יותר להתגבר על זמנים קשים מאשר להתענג על כמה יפנים נפלאים. אופיר גלבוע שלח קישור לסרטון קצר שמזכיר לכולנו מדוע היפנים הם המבקרים הכי מוזמנים לגלוב.

טיפ לשדרוג הסרטון: במקום היפנים שמתמודדים בתחרות הקסומה (אם מישהו לא הבין, זה תרסיס פלפל מה שנכנס להם שם), דמיינו פוליטיקאים ישראלים.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=x3esHzUDp8Q[/youtube]

היפנים האלו, לא ברצינות. באמת! נו באמת ברצינות. אני לא צוחק! זה אמיתי! לא מאמינים? איזה אינטרס יש לי לעבוד עליכם? הגיע הזמן שתתחילו לתת בי אמון. הם ממש לא שפויים. זו לא בדיחה. מתחיל להרגיז העניין הזה שאתם חושבים שאני

הגיע הזמן להניח את התיק הזה

אני עוקב, לא בקנאות אבל בקביעות, אחר סדרת האינטרנט של ג’רי סיינפלד “קומיקאים בתוך מכוניות, שותים קפה”. כמה פרקים עלו עד עתה ולמרבה הצער הרמה אינה אחידה בין השאר מכיוון שרמתם של האורחים אינה אחידה. כך למשל, הפרק הראשון עם לארי דיוויד היה מוצלח מאוד בעיניי וכך גם הפרק עם אלק בולדווין והפרק הלפני האחרון (נכון לעכשיו) שאירח את קרל ריינר ומל ברוקס (שנראה כאילו הוא ממש התגעגע להופיע ושסיינפלד בולע בשקיקה כל סיפור שלו).

בעוד שחלק מהפרקים מצחיקים וחלקם כמעט ולא, הפרק עם מייקל ריצ’רדס, קריימר בשבילכם, נגע לליבי.

בנובמבר 2006 ריצ’ארדס, שחיפש את עצמו מאז ירידת “סיינפלד” מהמסך, הסתבך באירוע שהכה הדים בכל אמריקה. אדם מהקהל במופע הסטנד-אפ שלו החל ללעוג לו וריצ’רדס איבד את זה, קרא לו בכינוי הגנאי “ניגר” והוסיף שאר גידופים. לרוע מזלו הגידופים תועדו, שודרו בטלוויזיה, הועלו לאינטרנט ולמעשה חיסלו את הקריירה שלו שגם כך לא ממש הלכה לשום מקום אחרי ש”סיינפלד” ירדה.

בפרק הזה מארח סיינפלד את ריצ’רדס כשהוא נראה רדוף למדי. בעוד שסיינפלד, כוכב גדול פי כמה, לא רואה בעיה בלהיכנס לבית קפה, ריצ’רדס מנסה להסביר לו שהם “לא אנשים רגילים” ולכן הם לא יכולים להיכנס סתם כך לבית קפה. השניים נכנסים. לקראת סוף הפרק מתפתחת בין השניים שיחה שבסופה מודה ריצ’רדס שבאותה ההופעה מ-2006 הוא התנהג בצורה אנוכית; במקום להבין שהוא הגיע לשם בשביל שהקהל ייהנה, הוא הגיע לשם בשביל שהוא ייהנה וברגע שאותו אדם מהקהל העליב אותו, הוא לקח את העניין אישית והעליב אותו חזרה כי הוא פגע בהנאה שלו.

סיינפלד שואל אותו האם הוא מדי פעם נבחן לתפקידים, מנסה לחזור לקומדיה וריצ’רדס אומר לו שלא. אותו אירוע, הוא מסביר, שבר אותו ולמעשה הוא מלווה אותו עד היום. סיינפלד אומר לו: “אתה יודע, זו בחירה שלך, זה תלוי בך. אתה יכול לומר ‘אני מסתובב עם התיק הזה די והותר. הגיע הזמן להניח אותו'”. מטאפורה מקסימה.

הדקה וחצי האחרונות של הפרק מוקדשות לתמונות של השניים כשהם הולכים בחניון, פוגשים אנשים, מצטלמים, צוחקים ונהנים.

בתחילת הפרק מופיעה כתובית יוצאת דופן, שלא הופיעה באף פרק קודם לכן. נכתב בה שלמרות שבפרק מופיעים קטעים שנראים כאילו הם תוסרטו מראש, אף קטע לא תוסרט. תחילה הייתי בטוח שהכתובית הזו מתייחסת לקטע שבו ריצ’רדס חובש פאה בלונדינית ולפתע הוא פוגש אדם עם אותו התסרוקת בדיוק אבל בסוף הפרק הבנתי שהיה חשוב לסיינפלד להדגיש שהשיחה ביניהם, השיחה הכנה ושוברת הלב הזו, היא זו שלא תוסרטה.