דרור וקירשנבאום

"לונדון את קירשנבאום" עלתה לראשונה לאוויר בראשית שנות האלפיים. זמן קצר אחרי שעלו לאוויר הוזמנתי בפעם הראשונה לאולפן. הייתי אז כתב ההייטק של עיתון "הארץ" ובאתי כדי לדבר על הנושאים שאותם כיסיתי. מאז ועד היום החלפתי כמה מקומות עבודה: מ"הארץ" עברתי ל"ידיעות אחרונות" ומעולם העיתונות עברתי לעולם האקדמיה, אבל לא משנה היכן נחתתי, לאולפן "לונדון את קירשנבאום" המשיכו, למרבה שמחתי, להזמין אותי.

לפני כמעט שש שנים, בינואר 2010, מוניתי לפרשן קבוע של התכנית בתחומי האינטרנט והטכנולוגיה. הפכתי ל-go to guy של המערכת בכל הקשור לנושאים האלו. בממוצע הגעתי לאולפן של לונדון וקירשנבאום כמעט אחת לשבוע.

בשנה האחרונה מיעטתי להגיע לאולפן אבל אחת לכמה שבועות השתדלתי בכל זאת לבוא; מבחינתי, זה ביקור בלונה-פארק. זמן קצר אחרי שנכנסתי לתפקיד בבית הספר לתקשורת היתה לי ההזדמנות להפוך את היוצרות ואירחתי את ירון ומוטי במסגרת סדנת האמן של בית הספר, "הפינצטה". הפעם הם היו המרואיינים. זו היתה חוויה יוצאת דופן, גם לסטודנטים וגם לי.

היום אחר הצהריים אזכה, אם לא יקרה משהו יוצא דופן, כבר קרו דברים מעולם, לסגור מעגל נוסף ביחסים שלי עם התכנית. ירון לונדון יצא לחופשה ומערכת התכנית ביקשה ממני לשבת לצד מוטי קירשנבאום ולהנחות את התכנית. אמנם זה חד-פעמי אבל הם לא יודעים שאני מתכוון לבוא עם אזיקים; אני לא מתפנה.

אם אתם במקרה צופים היום בתכנית ורואים בחור קירח יושב ליד אחד מענקי הטלוויזיה הישראלית ולא פוצה פה מרוב התרגשות, דעו שזה אני.

החיים עלולים להרוג אותך

עומר מנדס, סטודנט לשעבר, שלח לי הודעה לפייסבוק הכחול עם הנקודות הכתומות ובו קישור הורס ל-28 ידיעות שהופיעו בתקשורת האמריקאית (ברובה) שמזהירות מפני דברים שעשויים להרוג אותך. בין השאר קימה בבוקר יכולה להרוג אותך, ישיבה, חלב, חזיות, מים, התעמלות, סודה ועוד.

כמובן שהתקשורת הישראלית לא הרבה יותר טובה. חיפוש קצר מגלה שהאקרים יכולים להרוג אותך מרחוק, תרופות ללא מרשם, משקאות אלכוהוליים שונים ומגוונים, כרית האוויר באוטו שלך, אימייל, פקקים והחביב עליי, אוכל עיראקי.

הקריאה של הטקסטים האלו הזכירה לי את תאוריית הטיפוח של ג'ורג' גרבנר שעוסקת באופן שבו אמצעי התקשורת מעצבים את תפיסת העולם של הפרטים בחברה. גרבנר וחוקרים נוספים הראו בסדרת מחקרים, שצופים כבדים בתכנים אלימים מאמינים שהעולם הוא אלים, מפחיד ומסוכן בהשוואה לצופים אחרים שאינם ניזונים מכמות כה נכבדה של תכנים אלימים. למעשה, ככל שהנשאלים במחקר של גרבנר צפו יותר בטלוויזיה כך הם העריכו הערכת-יתר את הסיכוי שלהם להיות קורבנות למעשי פשע, למרות שסטטיסטית הסיכוי שלהם היה נמוך הרבה יותר. הוא כינה את התופעה בשם "סינדרום העולם המרושע".

השאלה שראוי לשאול היא מי מרוויח מסינדרום העולם המרושע שאמצעי התקשורת מייצרים עבורנו? כמובן שאמצעי התקשורת עצמם מרוויחים מהעניין. הם מאמצים את טקטיקת ההפחדה כאמצעי לתקשר מסרים לצרכנים, כדי לעניין אותם, כדי לגרום להם להקליק, כדי למשוך אותם לכתבה, כדי להרוויח כסף.

אבל אם פורשים את היריעה רחב יותר מבינים שלחיים תחת השפעת סינדרום העולם המרושע יש גם רווחים פוליטיים לא מבוטלים. לפני כמה שנים פרסמתי כאן טקסט שעוסק בטקטיקת ההפחדה של המדינה, שכל הזמן מזהירה את האזרחים שהם נמצאים תחת סכנה (העובדה שלפני כמה שבועות נערך תרגיל כלל ארצי שבו האזרחים התבקשו להיכנס למרחבים מוגנים, כאילו הם לא שהו שם במשך חודשיים רק בקיץ האחרון, היא דוגמה מוצלחת לעניין). פחד הוא אמצעי שלטוני מובהק שכן הוא אמצעי גיוס מן המדרגה הראשונה. מי שמתמחה בכך הוא כמובן בנימין-הערבים-נוהרים-לקלפיות-נתניהו שדוהר את דרכו לראשות הממשלה באמצעות פחד למעלה מעשרים שנה.

אבל להאשים את נתניהו זה קל (גם אם זה נכון); כאשר בוחנים את הידיעות האלו מבינים שאמצעי התקשורת הם סוכני פחד מן המדרגה הראשונה: הם מוכרים פחד, סוחרים בפחד, מנסחים את הפחד וזורקים לכיוונך עוד ועוד אובייקטים, אירועים, מוצרים, פעילויות ופרקטיקות כולם, לכאורה, יכולים להביא למותך.

לא מן הנמנע שצריכה מופרזת של הכתבות המטופשות עד אימה האלו יכולה…. ובכן, כן.

העין השביעית: אלף אנשים, מאה שקלים

התחלתי לכתוב ב"העין השביעית" בשנת 2008 (אם אינני טועה), בזמן שעדיין הייתי עיתונאי פעיל ב"ידיעות אחרונות". כשהייתי בעיתון "הארץ" הייתי נוהג לגנוב את כתב העת המודפס מתאי העיתונאים הוותיקים שקיבלו אליהם את המגזין (סליחה יואל מרקוס, עשיתי את זה לעתים רחוקות ממש!). הוא היה כתב עת שעסק במציאות שלי כאיש תקשורת, בדילמות שלי, בבעיות שלי, במגבלות שלי.

כתב העת עבר טרנספורמציה דיגיטלית, והוא מהווה בעיניי את אחת הדוגמאות הבולטות למעבר מוצלח, אפילו מוצלח ביותר, לגרסה מקוונת: הוא הפך נגיש יותר ומשפיע יותר. בתקופה שבה התקשורת הפכה לסיבה שבגללה מפרקים ממשלה ויוצאים לבחירות, בתקופה שבה בעיות אתיות מבצבצות כמעט מכל שידור, מכל כתבה ומכל מהלך תקשורתי, בתקופה שבה דילמות חדשות תוקפות מכל הכיוונים את העוסקים במלאכה, קיומה של "העין השביעית" כבמה העיקרית לעיסוק בתקשורת בכל רמה שהיא (ביקורת, תחקיר, סיקור, דעה), חשוב מעין כמוהו.

במשך שנים ישב הפרויקט המדהים הזה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה. לא עוד. כעת "העין השביעית" צריכה לדאוג למימון או שהיא פשוט לא תהיה. לאחר שהוקמה עמותה (שאני חבר בה), יצאה "העין השביעית"בקריאה לסיוע מכל מי שהבמה החשובה הזו חשובה גם בעיניו. הקריאה היא קריאה לתרומה שתאפשר להמשיך ולהחזיק את המפעל הנפלא הזה.

redlogo

התקציב של "העין השביעית" מגוחך ביחס לתוצרים שלה ובוודאי ביחס לחשיבות ולהשפעה שלה. הוא מאפשר לשלם לכותבים הקבועים, לכותבים המזדמנים וכן לממן את עלויות התפעול הטכני והאחרות של האופרציה הזו.

בקישור הזה תוכלו לקרוא דבריו של עורך "העין השביעית", שוקי טאוסיג. לחיצה על הקישור הזה תוביל אתכם לעמוד התרומות באמצעותו כל אחד ואחת מכם יוכל לתרום לטובת המטרה החשובה.

אני רוצה להאמין שבישראל ישנם לפחות אלף אנשים (ואני מקווה שיותר) שכל אחד מהם יהיה מוכן לתרום מאה שקלים, פחות מעשרה שקלים לחודש, שביחד יניבו תקציב שיראה שיש היתכנות למודל שמבוסס, לפחות בחלקו, על תמיכה של גולשים. אני קורא לכם להיות אחד מאותם אלף אנשים. גם אם אתם יכולים לתרום יותר, גם אם אתם יכולים לתרום פחות, גם אז אני קורא לכם לקחת חלק ביוזמה הזו. אני לא חושב שתצטערו.

אגב, עשרת אלפים אנשים שיתרמו מאה שקלים יסגרו תקציב שיאפשר שנת פעילות שלימה. זה לא בשמיים.

זו נבלה וזו טריפה

ונתחיל בפרשת השבוע.

בספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ח`, מצווה התורה: "נבלה וטרפה לא יאכל". נבלה היא פגר, היא גוף מת של בהמה. אם מישהו באמת רוצה לאכול נבלה, שיהיה לו לבריאות, אבל לא נראה לי שזה כיף גדול. וטריפה מה? טריפה היא בעל חיים שנטרף על ידי בעל חיים אחר. אגב, מסתבר שכאשר נאמר "נטרף" אין הכוונה לכך שבעל החיים מת לגמרי. יכול להיות שהוא סתם נפגע. אבל אם אתה אוכל טריפה אתה אוכל בעל חיים שבעל חיים אחר, טורף, פגע בו. גם זה לא תענוג גדול ובעיקר, וכאן העניין, זה מנוגד להלכה היהודית, שהרי כל הדיון הזה בנבלות וטריפות נוגע לאופן שבו צריך לשחוט בעלי חיים כדי שיהיה מותר לאכול אותם.

ומדוע אני, חילוני כופר שכמוני, מתחיל בזה? כיוון שכך צריך להתייחס לשני העיתונים הנפוצים במדינה.

אני קם בבוקר ומגלה ש"משרד החינוך העביר לקבוצת "ידיעות אחרונות" כ-2 מיליון שקל עבור פרסום ידיעות וקידום יוזמות חינוכיות שקידם השר לשעבר שי פירון. הפרסומים, שהוצגו כחומר מערכתי בחתימת עיתונאים משורותיה של מערכת העיתון, הבליטו מידע חיובי על מיזמי המשרד הממשלתי, לצד הבלטה של מעורבותו של פירון בהובלתם. חשיפתה של ההתקשרות בין הצדדים, שבה הודה משרד החינוך לאחר חודשים ארוכים של הסתרה, מפריכה טענות שהשמיעו עד לאחרונה בכירי קבוצת "ידיעות אחרונות", ולפיהן לא ניתן לרכוש תוכן מערכתי בעיתון ובאתר האינטרנט ynet.", כך עולה מתחקיר של "העין השביעית".

אבל אין צורך בתחקיר של "העין השביעית" כדי ליהנות מעמוד השער של "ישראל היום".

העיתון, כך לפחות יש מי שמכנה אותו, מסביר שזו לא שרה שגנבה מהמדינה עשרות אלפי שקלים. מה פתאום. הנה, הנהג "שלא יכול לעמוד מנגד מול ההשמצות", מסביר שהיא גנבה אותם בשביל העובדים (בכל זאת, פסיכולוגית ילדים). במרכז עמוד השער יוצא ביביתון למלחמה מדומיינת, הזויה, פסיכית ממש, שנמתחת על פני חמישה עמודים בתוך העיתון, נגד "גורמים זרים" שמנסים להתערב בנעשה במדינה. השתוללות מקארת'יסטית שמי שמממן אותה הוא, ובכן, גורם זר.

אז מה עדיף? עיתון שכאשר אתה קונה אותו אתה לא יודע שבעצם אתה קורא טקסטים שנקנו על ידי כל המרבה במחיר או עיתון שכאשר אתה קונה אותו אתה קורא עלון תעמולה סובייטי, בוטה ואלים שמודפס באדיבות מיליארדר יהודי?

אפשר לרדת לדקויות נוסח "פה לפחות אני יודע שאני קורא תעמולה ופה עובדים עליי" ומצד שני "לפחות פה יש מדי פעם עיתונות אמיתית ופה אין אפילו מראית עין" אבל אחרי שנים של קריאה וכתיבה על שני העיתונים האלו, קצת עייפתי מדקויות מהסוג הזה. אני אומר: זו נבלה וזו טריפה. מי שקורא את העיתונים האלו על בסיס יומי מכניס לבית שלו, לגוף שלו, לראש שלו, רעל שמסוכן לבריאותו לא פחות מרעל עכברים.

יהודים, הישמרו לנפשותיכם.

גורמים המקורבים לאינטרנט

פרשיית סטטוסים מצייצים מדוברת בכל מקום ואין לי הרבה מה להוסיף על העניין חוץ מכך שמדובר באייטם הצבוע של השנה. בהתחשב שהשנה עוד לא החלה ושזו שנת בחירות, אין אלא להסכים שזה חתיכת הישג לקטוף כבר כעת את התואר. הצביעות היא של כולם: של סטטוסים מצייצים, של אמצעי התקשורת המסורתיים, של פייסבוק, של אמצעי התקשורת הדיגיטליים – ממש כולם משתתפים באורגיה של צביעות. צפו למנדבוצ'קס.

אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על זה. וגם במקרה הזה לא רציתי לדבר על תוכן הידיעה, שמספרת על כך שאבי לן היה במגעים למכור את עמוד הפייסבוק המצליח שלו (ולא הצליח. ועכשיו גם אין לו עמוד), אלא על סגנון הידיעה.

כתבי טכנולוגיה סובלים לעתים מקנאת כתבים צבאיים וכתבים פוליטיים. כל הלילות וכל הימים הם כותבים על מגה-פיקסלים והשקות של מוצרים ופתאום נופלת להם ליד פרשה עסיסית שכזו שמאפשרת להם לכתוב בז'רגון אחר לגמרי. התוצאה מגוחכת טילים.

"עמוד "סטטוסים מצייצים" הועמד למכירה בחודשים האחרונים – כך עולה מבדיקה של "גלובס" מול גורמים מובילים בתעשיית האינטרנט"

מה זה לכל הרוחות "גורמים מובילים בתעשיית האינטרנט"? קודם כל מה זה "תעשיית האינטרנט"? זה סטארטאפים? זה ספקיות האינטרנט? זה ג'ף גולדבלום? אולי זו חנטל? היא ללא ספק גורם מוביל בתעשיית האינטרנט. בקיצור, רוצה רועי גולדנברג לכתוב "אמרו לי אנשים שקשורים באתרי התוכן, כאלו שמתים לדפוק את אבי לן כי הוא גונב להם מפרסמים" אבל שששששש! אסור לו!! הם ביקשו להישאר אנונימיסטים! התוצאה היא צירוף מילים שהוא ג'יבריש חסר משמעות אבל נפוח מחשיבות עצמית.

ובהמשך: "כך למשל, גורם המקורב לוואלה". סירייסלי? גורם המקורב לוואלה? יש גורמים שמקורבים לוואלה? כי מה, וואלה זה לשכת הרמטכ"ל? לדעתי, אין אפילו חרצית מצויה שמקורבת לוואלה. זה בסדר, בהמשך יש גם "גורם המקורב לאתר ynet". הו, אלוהים.

האמת שזה עשוי להיות די מבדר לכתוב ידיעות שלימות על "תעשיית האינטרנט" בז'רגון צבאי או פוליטי.

הממממ.