עיתונאות כחלטורה – ועכשיו הדיבה

טלי חרותי-סובר הקדישה לי חלק מהטור שלה שפורסם לפני שעות אחדות, ואם זה לא כבוד שאותו אציין בקובץ קורות החיים שלי, אינני יודע כבוד מהו. כיאה לדרכה העיתונאית, כפי שתיארתי אותה כאן, הטקסט שלה מלא שגיאות, חלקן שגיאות מהסוג שכבר הצבעתי עליהן, חלקן שגיאות חדשות, וחלקן דיבה ממש.

אבל נתחיל בהתחלה.

בימים שלאחר פרסום הפוסט המקורי שלי, קיבלתי כמה פניות מאנשי דה-מרקר ומאנשים שמקורבים לאנשי דה-מרקר שהפצירו בי, ממש דחקו בי, להתלונן על חרותי-סובר בפני המערכת. אחד מהם כתב לי (ואני מצטט):

א. שימחת רבים במערכת דהמרקר בפוסט ובסטטוסים בעניין טלי חרותי סובר
ב. אחדים מהנ"ל מציעים שתכתוב מכתב תלונה מסודר + בקשה לתיקון לסמי פרץ (עורך דה-מרקר. י"ד).
היא אחד האנשים הפחות חביבים על המערכת. הרמה העיתונאית של שאר העבודה שלה די דומה.

הסברתי לאותו אדם, שהזכיר שטלי זו כבר סיבכה את המערכת בכמה תלונות (עוד על כך בהמשך), שיש לי דברים קצת יותר מעניינים לעשות מלשבת ולכתוב מכתבי תלונה לסמי ושהגיע הזמן שהמערכת תטפל בעיתונאים שלה בעצמה ולא תחכה לתלונות.

אם בזה לא די, תלונות, מסתבר, הן מנת חלקה של הקבועה של טלי.

(טלי חרותי-סובר. התמונה מתוך סרטון יוטיוב)

כך לדוגמה, באוגוסט 2015 הגיש ארגון נכי צה"ל שתי תביעות דיבה פלוס תלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות ודרש פיצוי בסך 480 אלף שקל בשל הפרקטיקה החביבה על טלי: לכתוב על אנשים/ארגונים אך לא לבקש את תגובתם (כזכור, לא היתה לה בעיה לציין את שמו של ד"ר עו"ד מאיר קוגמן, יו"ר ועד הסגל האקדמי, אך לא לבקש את תגובתו. בקטנה). הארגון טען כי טלי זו מנהלת "מסע רדיפה אובססיבי נגד הארגון".

נו טוב, אנחנו מכירים ארגונים שכאשר הם לא מרוצים, הם מיד מגישים תלונות; זה בדרך כלל נגמר בשום דבר. ובכן, לא הפעם. ב-20 בינואר 2016, אחרי הליך גישור, פרסם העיתון התנצלות מקיפה ומפורטת ואף הוריד את שני הטקסטים מאתר האינטרנט של העיתון (ולכן לא ניתן למצוא אותם. את ההתנצלות אפשר למצוא כאן).

ארגון נכי צה"ל הוא לא היחיד שהתלונן על טלי. גם משרד יחסי ציבור התלונן על הפרקטיקה של טלי ללעוג לו ואפילו אישה תמימה, שדיברה עם טלי זו במסגרת סדנה ששתיהן הלכו אליה, גילתה שהיא עומדת במרכזו של טור שכתבה. האישה, ששוחחה עם אתר "וואלה" אמרה:

"אני חשה מבוכה גדולה. גם מתוכן הדברים המרושעים שנכתבו עלי, וגם מעצם החשיפה", היא מציינת ומוסיפה כי פנתה לאתר "הארץ" בבקשה להסיר את הפוסט או לפרסם התנצלות, אך נענתה בשלילה. "התחושה היא שהגב' חרותי-סובר כותבת מה שבא לה בלי לתת לאנשים אחרים את האופציה ההוגנת להגיב ותוך פגיעה באנשים שלא התכוונו בשום דרך ואופן למצוא את עצמם בעיתון".

העובדות האלו משעשעות במיוחד בהתחשב שטלי זו התלוננה בטור שלה שלא טרחתי לדבר איתה קודם. ועל זה אומר בעדינות: "פחחחחחחחחחחחחחחחחחח".

אגב, לאחר פרסום הטקסט שלי טלי התקשרה אליי. לצערי לא יכולתי לענות לשיחה כי הייתי עסוק בלגנוב את הכסף של המכללה למנהל ולהעביר אותו למרצי דור א'. טלי שלחה לי הודעת ווטסאפ שהיא מבקשת שאחזור אליה. עניתי לה בשעות הערב (בכל זאת, היה הרבה כסף לגנוב) וכתבתי לה: "היי טלי, מצטער שחוזר אלייך רק עכשיו – יום סוער במכללה, כמו שאת יודעת. אני זמין אם את רוצה לשוחח". זה היה לפני כמעט שבועיים. מאז, לא שמעתי ממנה מילה.

כאמור, הטור שלה ממשיך עם הקשקוש המקושקש של דור א' וממשיך לטעות בכל העובדות שהוא מציין. כך לדוגמה טלי כותבת שהשביתה נמשכה יומיים. ובכן, לא. היא נמשכה שלושה ימים, אבל כזכור טלי לא טועה; זו המציאה שמתבלבלת.

בכל הקשור אליי, כותבת טלי זו "דרור היה אחד האנשים שהגנו על כיסם (של מרצי דור א'. י"ד) מפני ההנהלה", וזו כבר ממש דיבה. כל מי שהיה מעורב במשא ומתן יודע בדיוק איזה תפקיד לקחתי על עצמי ומה החלק שלי בסיום השביתה. דיבה, כידוע, מקומה להתברר במקומות שדיבות מתבררות בהן. היוש טלי.

לסיום, כותבת טלי ש"המומחה" (זה אני, במירכאות) "אפילו לא היה מסוגל לכתוב את השם שלי נכון". אכן, מסתבר שכתבתי את שם משפחתה של טלי כך: חירותי-סובר, בעוד ששמה הוא חרותי-סובר. משום כך, חזרתי אל הפוסט המקורי והורדתי את כל היודים המיותרים והוספתי בסוף הפוסט התנצלות בפני טלי.

את מבינה, טלי, מותר לטעות ואפשר לתקן כאשר טועים. אלא שאת כל כך נפוחה מחשיבות עצמית, כל כך מלאה בעצמך וכל כך רשלנית, שכל שאת מסוגלת לעשות במקום להודות בטעויות החובבניות שלך, זה להגיב בילדותיות. יווו, קראת לי "מומחה", אני לא יודע איך אתמודד עם הבושה ואיך אמשיך להסתובב ברחובות העיר בידיעה שירדת עליי כך. הו, מה אעשה?!

אתנחם בחבריי. מדור א', כמובן.

נכתבו 14 תגובות לפוסט “עיתונאות כחלטורה – ועכשיו הדיבה”

  1. ר-ש:

    כל אחד יודע שאתה לא מומחה, אתה היו"ר.

  2. הירנוט:

    לא מבין את העניין פה. כמעט כל כתבה עיתונאית (בנושאים שאני מקורב להם) סובלים מאותו סוג של חוסר הבנה/טעויות וכו׳. לבקש מעיתונאים את הדיוק וההבנה של מי שמכיר את האירגונים/המערכות מבפנים זאת לא גזירה סבירה.

    לתקן טעויות, זה כבר עניין אחר.

  3. הירנוט:

    אוקי, קראתי את הטור שלה. איכס.

  4. מריה:

    התמונה מ 2008. היום היא הרבה יותר גדולה…..
    לגבי התוכן? ספר יכול להיות תמיד מעצור לדלת….

  5. אורית:

    מקריאה בטור שלה, נשמעת כמו מישהי עם הרבה אנרגיה ומרמור..
    ראיתי שהיא מפרסמת כמה כתבות בנושאים שונים כל יום. כלומר, כמה זמן היא מקדישה לכתבה אחת?

  6. מעין:

    קטנוניות ונקמנות לא הולמות אותך. אני בטוחה שאם היית קורא את שני הפוסטים האחרונים כמישהו מבחוץ, בלי להיות מעורב אישית בהם, היית רואה זאת. אוקי, אז היא טעתה בהגדרת "דור א'" ו"דור ב'", אבל כמות הזעם שאתה שופך על כך שביום אחד היא כללה את פסיכולוגיה בקבוצת בתי הספר וביום השני לא, או הוסיפה את המילה "ועוד", הם לחלוטין לא פרופורציונליים. כמי שעסק בבלוג הזה בהרחבה במצב העיתונות בישראל וניתוח "כתבות" "רציניות" של טמקא שעוסקות בעיקר בפורנוגרפיה של הסבל, אתה יורה לעצמך ברגל כשאתה לוקח את אחד העיתונים ההגונים כאן, וכתבת שעוסקת במערכת ההשכלה הגבוהה – לא בדיוק נושא סקסי לציבור – ועושה להם רצח אופי. האם השביתה הייתה מסתיימת באופן שונה אם היא הייתה כותבת ששכר הלימוד הוא 22,000 ש"ח בדיוק, ולא שקל אחד יותר? אם היית בודק כל כתבה אחרת, בכל עיתון אחר, על כל נושא שהוא, אתה לא חושב שהיית מוצא אי דיוקים? נכון יותר היה להסתפק בעיקר, דהיינו באי בקשת התגובה, בלי לחפור תלונות מעברה של הכתבת ולגרור גם את המגיבים שלך למיזוגניה ("היום היא הרבה יותר גדולה"? איזו מופת של ביקורת מקצועית!). הפוסטים האלה לא מכבדים אותך.

  7. רון:

    אני מסכים עם מעיין (הוספתי י' כדי שיהיה לי מה להסיר אחר כך) ועם הירנוט. כל מי שמכיר איזשהו נושא לעומק, יודע שהכיסוי העיתונאי ביומי/שבועי רב טעויות לגביו. זה יכול להיות כלכלה, מדע, רפואה, צבא, ומה לא. וצריך גם הרבה אגו בשביל לחשוב שלקורא הממוצע אכפת או משנה אם זה דור א' או דור ב', אם זה פסיכולוגיה ואם השביתה היתה יומיים או שלושה. אפשר למצוא הרבה טעויות מהסוג הזה, אז מה? יש רף דיוק מסויים שצריך לדרוש מעיתונות יומית ורף אחר מכתבות תחקיר שמנסות להבין ולנתח נושאים במשך שבועות וחודשים ארוכים.

    במקום זה בחרת לפרסם הודעות שנשלחו אליך באופן פרטי, לבחור תמונה לא מחמיאה ובכך להפוך את הכל לאישי אישי מידי.

    אגב, לאפקט שבו אנחנו נדהמים מחוסר הדיוק בנושא שאותו אנחנו מבינים, אבל אז ממשיכים לקרוא את שאר העיתון ברצינות, קוראים בהלצה: Murray Gell-Mann Amnesia effect

    http://larvatus.com/michael-crichton-why-speculate/

    Media carries with it a credibility that is totally undeserved. You have all experienced this, in what I call the Murray Gell-Mann Amnesia effect. (I refer to it by this name because I once discussed it with Murray Gell-Mann, and by dropping a famous name I imply greater importance to myself, and to the effect, than it would otherwise have.)

    Briefly stated, the Gell-Mann Amnesia effect is as follows. You open the newspaper to an article on some subject you know well. In Murray’s case, physics. In mine, show business. You read the article and see the journalist has absolutely no understanding of either the facts or the issues. Often, the article is so wrong it actually presents the story backward—reversing cause and effect. I call these the “wet streets cause rain” stories. Paper’s full of them.

  8. שחר לוי:

    גם אני מסכים עם רון ומעין. הגלוב היה שומם למשך שלושה חודשים מאוגוסט (ובנימה עגמומית משהו), אבל עכשיו יש בו את שתי הרשומות החדשות האלה שמספרות על נושא לא מעניין במיוחד ועל טעויות לא קריטיות במיוחד ואיכשהו זה סופר אישי, ותביעות דיבה ומה לא.
    היו"ר, קראתי את כל הרשומות בגלוב (נראה לי), והייתי סטודנט שלך בשני קורסים (אם יורשה לי לציין, נתת לי 100 עגול), ואיכשהו דווקא פה אתה יוצא הרע בסיפור.

  9. יובל:

    חברים יקרים, תנוחו.

    שחר: אני כותב מתי שאני רוצה ועל מה שאני רוצה. צר לי שאני לא כותב על דברים שמעניינים אותך – אשתדל יותר בהמשך – אבל אני מודה לך על שטרחת וכתבת תגובה על כך שהנושא לא מעניין אותך. כבוד. מעבר לזה, אם קראת את כל הרשומות בגלוב אתה יודע שהדבר האחרון שמעניין אותי הוא "איך אני יוצא" ממשהו. במלים אחרות, התדמית שלי בעיניך (או בעיני כל קורא) לא מעניינת אותי ככותב. אני מציע לך לאמץ את נקודת המבט הזה כאשר אתה כותב משהו – תגלה שזה מאוד משחרר!

    מעין ורון: הטעויות הן בחלקן ממש קטנות, ובחלקן ממש גדולות (אם תרצו, אסביר) ובעיקר הן חוזרות על עצמן למרות שהכתבת יודעת שהן טעויות והיא לא מתקנת אותן. בעיניכם זה קטנוני, בעיניי זה סימפטומטי לעבודה עיתונאית מחורבנת. בנוסף, כל הטקסטים שלה נכתבו מנקודת מבט אחת (בסכסוך, כידוע, יש שתי נקודות מבט) ובעיקר, כל מטרתן היתה שלהוב יצרים בתוך המוסד שבו אני עובד. כאשר זה יקרה לכם, במוסד שבו אתם עובדים, נראה אתכם יושבים בשקט.

    ללא קשר:
    1. השביתה לא היתה מסתיימת מהר יותר אם היא היתה עושה עבודה טובה יותר – הקוראים היו מקבלים מידע מדויק יותר אם היא היתה עושה עבודה טובה יותר.
    2. "רצח אופי" – נו, טוב שלא הגזמת בכלל.
    3. מעין, אני לא גורר את הקוראים שלי לשום מקום. את מוזמנת מאידך, לקרוא את התגובות שנכתבו עליי בטקסט שלה.
    4. די מדהים לראות שעיקר הביקורת שלכם היא "אוי נו, למה אתה מתעסק עם טעויות של עיתונאית. אתה לא יודע שכל העיתונאים, בכל הידיעות, בכל התחומים, כולם לא יודעים על מה הם מדברים?!?". פנטסטי.

    בכל אופן תודה על התגובות – בעתיד אכתוב על נושאים יותר מגוונים ושמעניינים גם אותי הרבה יותר.

  10. שחר לוי:

    תודה על התגובה. לא בטוח שהבנת למה אני מתכוון (ואני אקח את האשמה על עצמי). בכל מקרה, מקווה שהעניינים יסתדרו במקום העבודה שלך, זה לא נשמע כמו חוויה נעימה.

  11. הירנוט:

    " די מדהים לראות שעיקר הביקורת שלכם היא "אוי נו, למה אתה מתעסק עם טעויות של עיתונאית. אתה לא יודע שכל העיתונאים, בכל הידיעות, בכל התחומים, כולם לא יודעים על מה הם מדברים?!?". פנטסטי."

    לא. הביקורת היא: . אתה יותר מידי קרוב לעניין עצמו אין לך פרופורציה סבירה פה. למי שרואה את העניין מרחוק זה נראה לא סיפור גדול במיוחד. וממבט על אתה יוצא פה דביל, נקמן ובריון.

    את החלק האחרון העדפתי להשאיר לדמיון שלך, אבל נמאס לי להיות מעודן.

  12. הירנוט:

    שים לב לעוד משהו: אתה לא יוצא נגד רני רהב פה. זו עיתונאית שעושה את העבודה שלה. אולי היא עושה אותה רע, בהחלט יכול להיות (מאוד סביר). את דעתי על הטור שלה כתבתי פה. אבל עדיין, זה לא איזה מגן טייקונים, או איזה חלאה, כולה עיתונאית תחקירים שעושה עבודה.

    דרך אגב, השבוע, פירסמו משהו בעיתונות על מקום העבודה שלי (לא מאוד שונה משלך, דרך אגב). משהו מאוד שלילי והרבה יותר פוגע מסיכסוך עובדים אירגוני, אני יודע שהוא לא מדוייק, אבל החיים קשים. בסופו של דבר פירסומים מהסוג הזה זה לא ממש מזיזים לאף אחד, חוץ מהאנשים בארגון עצמו.

    אז כתבו משהו לא מדוייק. אז מה. ביג פאקינג דיל.

  13. יובל:

    הירנוט: צחקתי :) תודה!

  14. עיתונות כחלטורה – לא, זה עוד לא נגמר | מאבד תמלילים - הגלוב:

    […] שהקדשתי לטיפוס הזה שני פוסטים יותר מדי, אני נאלץ להקדיש לו פוסט שלישי – גם הוא יותר […]

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: