משפטיובל

אתמול נפגשתי עם כל הסטודנטים שלי בפעם האחרונה. היה להם מבחן, האחרון בסמסטר א', בקורס שלי, ולכן יצא לי לראות אותם, את כולם, בפעם האחרונה. למועד ב' יגיעו – כך אני מקווה – רק מעטים מהם.

רגע לפני שהבחינה החלה ניגשו אליי שתי סטודנטיות והגישו לי קופסה. בתוך הקופסה היה ספרון, ספרון שהן הדפיסו במיוחד ובתוכו אינסוף משפטים שאמרתי במהלך השנה ושהודפסו על רקע ובסגנון "ציטוטי השראה". הם קראו לספר "משפטיובל".

לאורך השנים קיבלתי כמה וכמה מזכרות, מתנות קטנות, תמונות ושלטים מסטודנטים אבל אני מתקשה לחשוב על מתנת פרידה מתוקה יותר, מרגשת יותר ומצחיקה יותר מהספרון הזה.

חלק מהציטוטים המופיעים בספרון מוכרים לי היטב, אחרים הזכירו לי נשכחות ואחרים ממש לא מוכרים לי ואין לי מושג מתי ובאיזה הקשר הם נאמרו. כל הציטוטים מצביעים על העובדה שאני מדבר בשיעורים כמו מלח אירי שיכור ושכבר בשיעור הראשון הסטודנטים מבינים שלהיכנס לכיתה שלי זה קצת כמו בונבוניירה; אתה אף פעם לא יודע מה תקבל.

זה לא במקרה – זה בכוונה. לאורך השנים ניסיתי לנטוע בסטודנטים את התחושה שבכל פעם שהם חושבים שהם מבינים מה קורה כאן, אני מערבב הכל. התוצאה היא שיעור שהוא חצי הרצאה וחצי הופעה מאולתרת שמבוססת על "החומרים" שהסטודנטים מביאים. זו הסיבה שחלק מהציטוטים שנמצאים בספרון גובלים בהזיה – שלא לדבר על כך שהם בלתי "אקדמיים" בעליל.

כמשפטים שנתלשו מההקשר הם קצת מוזרים וכמו שאפשר לנחש, סביב כל ציטוט יש עולם ומלואו. חלק מהציטוטים נאמרו במסגרת הסבר לנושא שאני מלמד (נניח כשאני מלמד את "גישת המאבק" בקורס "יסודות החשיבה החברתית"), חלק קשורים בדוגמאות שאני מביא שמטרתן להעביר נקודה וציטוטים אחרים נאמרו כתוצאה משיח שהתפתח בכיתה.

הספרון נפתח עם הקדשה אישית של שתי הסטודנטיות. אותה אני שומר לעצמי. אבל יש בתוכו עשרות רבות של ציטוטים. סרקתי רק קומץ מתוכם. חלקם גסים מדי.

צריך להבין, הציטוטים האלו נלקחו ברובם מקורס שניתן בסמסטר הראשון, בשנה הראשונה של סטודנטים לתואר ראשון. לפעמים, זה השיעור הראשון או השני שלהם באקדמיה. הם נכנסים לכיתה ופתאום הם נתקלים באחד כמוני. זו חוויה כל כך מצחיקה שאני פעם לא מתעייף ממנה. העובדה שחלק ניכר מהשיעורים מתרחשים כשאני והכיתה מתפוצצים מצחוק (למעט השיעור שבו אני קופץ על שולחן המרצה ומקרקר כתרנגול – גם זה קורה אחת לסמסטר, כל סמסטר), מלמדת, שכנראה, גם הם לא מתעייפים ממנה.

למה אני מלמד כך? האנתרופולוג אשלי מונטגו (Ashley Montagu) כתב "בהוראה, המסר הוא המתודה להעברת חומר הלימוד ולא חומר הלימוד עצמו", והוסיף שחינוך "אינו תלוי בהעברת הידע אלא באופן שבו הידע מועבר על ידי המורה" (כמו שאפשר להבין, מרשל מק'לוהן הושפע ממנה).

אני חושב שהוא צודק. זו הסיבה, כך אני מאמין, ש"אין חומר משעמם – יש מורה משעמם", כלומר יש מורה שהמתודה שבה הוא משתמש להעברת החומר משעממת, שהדרך שבה הוא מעביר את הידע לא מעניינת. מכאן שזו אחריותו של המורה להיות מעניין – זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלו. אני מתייחס לאחריות הזו ברצינות.

כשאני מסתכל על הציטוטים האלו אני מבין שיש משהו עצוב, כמעט טרגי (אם כי לא צריך להיסחף) שלא אוכל להמשיך וליהנות כך עם סטודנטים. מצד שני, לא יכולתי לבחור אחרת, לא באמת. אולי יום אחד אסביר למה.

תודה לכל הסטודנטים והסטודנטיות שלי בבית הספר לתקשורת על 13 שנים נפלאות. תודה גם לסטודנטים היותר ותיקים שלי, מאוניברסיטת תל-אביב, בר-אילן, בן-גוריון ומקומות אחרים. מתגעגע אליכם/ן. גם אל הקרציות מביניכם/ן.

להבין את סין בסרט אחד

יש סרט, נכון יותר, קטעים מתוך סרט דוקומנטרי, שנהגתי להציג באחד השיעורים בסמינר המצטיינים שהעברתי בשנים האחרונות. זה הסרט של גודפרי רג'יו שאותו הפיק פרנסיס פורד קופולה, Koyaanisqatsi.

הסרט הוקרן לראשונה בשנת 1982 והוא יוצא דופן כמעט מכל בחינה שאפשר להעלות על הדעת. אין בו דיאלוגים בכלל, אין בו מילה אחת – יש בו רק דימויים ויזואליים כשברקע נשמעת מוזיקה, שגם לה אין מילים. על פי רוב כשאני שומע תיאור מהסוג הזה אני בדרך כלל מוותר על החוויה – אין לי המון סבלנות לניסויים קולנועיים משונים – אבל הסרט הזה הוא הרבה מעבר לניסוי בקולנוע.

הוא נפתח בשוטים ארוכים של עולם הטבע – נהרות, עננים, מדבריות – ובהדרגה הוא מראה כיצד בני האדם השתלטו על כדור הארץ, ניצלו את המשאבים שלו והפכו את העולם שלהם לעולם שיצא מכלל איזון (זו המשמעות של המילה Koyaanisqatsi בשפת ההופי).

נזכרתי בסרט הזה כאשר צפיתי בסרט אחר, Ascention.

גם הסרט הזה הוא סרט דוקומנטרי ועדיין יש ביניהם הבדלים. ב-Ascention יש אנשים מדברים והוא לא עוסק בכל כדור הארץ אלא מתרכז רק במדינה אחת, סין. ועדיין, יש בו וייב דומה. יש בו שוטים מתמשכים, שלעתים נראים חסרי פשר (הם לא), שבהם רואים סינים כשהם עובדים. סינים שעובדים במפעל לייצור טלפונים, במפעל לבדים, במפעל שמייצר בובות מין. יש בו סינים שלומדים איך להיות שומרי ראש, איך להיות משפיעני רשת.

הסרט מתחיל מלמטה. הצופים מוזמנים להכיר את סין מהמעמד הנמוך ביותר, אלו שעומדים ברחוב ומחפשים עבודה באיזשהו מפעל, אם אפשר בכזה שאפשר לעבוד בו בישיבה, בתמורה ל-2-3 דולר לשעה, ונגמר עם משפחה שאוכלת במסעדה צרפתית ואב המסעדה אומר: "אולי אנחנו צריכים להביא לפה את המשרת שלנו כדי שילמד להכין את הקינוח הזה".

בניגוד לכותרת של הפוסט, לא תצאו מהסרט כשאתם מבינים את סין. למעשה, לאחר הצפייה בו הבנתי עד כמה אי אפשר להבין את סין, לא באמצעות סרט אחד ואולי אפילו בכלל. זו, בעיניי, התובנה האמיתית של הסרט. אני לא בטוח שהסינים מבינים את כל סין, אני לא בטוח שאפילו הם יכולים להכיל את הריבוי העצום שמתקיים בה. והם סינים!

ובכל זאת, הנה כמה תובנות שלי לאחר הצפייה בסרט.

  1. החברה הסינית היא חברה מעמדית בצורה קיצונית. אולטרה-עניים בצד אחד ואולטרה-עשירים בצד השני. כיוון שמדובר בסין מדובר בקבוצות גדולות בשני קצוות הספקטרום, אם כי, כמובן, יש פי שנדריבריליון יותר אולטרה-עניים.
  2. יחסי העבודה במעמדות הנמוכים מזכירים את מה שהתרחש במאה ה-19. בסצנה אחת שתי עובדות מדברות והאחת אומרת לשנייה שהעובדים רבים ביניהם מי יקנה לבוס ארוחת צהריים והסיבה לכך היא שהוא זה שמחליט כמה עבדת בפועל. כלומר, יכול להיות שעבדת חמישה ימים בשבוע האחרון אבל אם הבוס שלך החליט שעבדת רק ארבעה, תקבל שכר רק עבור ארבעה ימים בלבד. פלא שהם ממהרים לקנות לו צהריים?
  3. החברה הסינית עברה בתוך זמן קצר מחברה קומוניסטית וכלכלה מתוכננת, לחברה קפיטליסטית ותרבות הצריכה. זה לא "סתם" קפיטליזם; זה קפיטליזם אכזרי, קיצוני ומסויט שדוחף את הסינים לעבוד ללא הפסקה רק כדי לשרוד.
  4. העבודה במפעלים ובתאגידים הגדולים היא אירוע פשיסטי לכל דבר. בסצנה אחת נראים עובדים כשהם לובשים מדים וצועדים במצעדים כמו-צבאיים בחצר המפעל כאשר מנהל "אגף מיזוג אוויר" בוחן אותם (בעיניי זה הקטע המדהים ביותר בכל הסרט).
  5. יש עובדים, למשל בתחום האירוח, שעוברים הדרכות ושיעורים בהם מלמדים אותם מה צריך להיות גובה היד שלהם כאשר הם מנופפים לשלום וכמה חזק צריך להיות החיבוק שהם מעניקים. שוב דבר לא נשאר ליד המקרה.
  6. מצלמות נמצאות בכל מקום ובכל פינה. בחלק מהמקרים זו המדינה שמצלמת אותך ובחלק אחר זה אתה שמצלם את האחרים שמצלמים אותך בחזרה.
  7. זה לא נאמר בשום חלק בסרט אבל ניתן להבין שהערך העליון בסין הוא יציבות חברתית. זו מדינה כל כך גדולה וכל כך מגוונת, היא משתרעת על פני שטח כל כך גדול שבתוכו יש פערים כל כך גדולים, שכמעט כל אירוע שאפשר להעלות על הדעת נועד לשרת את המטרה הגדולה הזו: לשמור על היציבות. נדמה שזו הסיבה שכולם נדחפים (באגרסיביות) לשמור על הכללים ולשנן את אותן המנטרות ובעיקר להתנהג באופן קונפורמיסטי להחריד. על אף שנדמה לי שזה יהיה יומרני להסיק מסקנות מצפייה בסרט, אני מתרשם ש"אינדיבידואליזם" או "הגשמה עצמית" הם מותרות עבור חלק גדול מהסינים. הם לא חושבים במונחים האלו, זה לא מה שמעסיק אותם והם לא מנסים לגעת בזה.
  8. הדבר העיקרי שחסר בסרט הוא הצצה לתוך המרחב הביתי. אין בסרט אפילו סצנה אחת שבה רואים סינים כשהם בבית. רואים אותם רק כשהם בעבודה, בכנסים, בשיעורים, במסעדות, בבריכה. זה חבל כיוון שהסרט לא עונה על השאלה האם ועד כמה ההתנהגות במרחב הציבורי שונה בהשוואה למרחב הביתי, זה שאינו נאלץ להתמודד עם העין הבוחנת תמיד של המנהלים, של העמיתים, של המדינה.

הסרט יצא לאקרנים ב-2021. חבל שנתקלתי בו רק עכשיו. הייתי מציג כמה קטעים ממנו לסטודנטים שלי שאותם לימדתי קורס ב"חשיבה חברתית".

פרידה מ-Reply All

אם אני לא טועה, הפודקאסט הראשון שהאזנתי לו היה זה של Wired, ואם אני לא טועה, זה היה הפודקאסט של Wired בריטניה. זה היה כל כך מזמן שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו. האזנתי לו כאשר רכבתי על אופניים, ואז התחלפו שם המנחים וזה נהיה קצת פחות מוצלח ועזבתי אותו, למעשה עזבתי את כל העניין הזה של פודקאסטים למשך הרבה מאוד שנים.

בראשית 2015, כבר הייתי כמה חודשים בתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת וכמות הנסיעות שלי על הכביש הפכה לפסיכית. נמאס לי להאזין לרדיו וחיפשתי משהו יותר מעניין. התחלתי להאזין לפודקאסטים ו-Reply All היה הפודקאסט הראשון שבחרתי.

הוא היה שונה. אני אפילו לא יודע להסביר מה היה בו שונה אבל הוא היה שונה. זו לא היתה תכנית חדשות (כמו הפודקאסט ההוא, של Wired), הם לא דיווחו על אירועי השעה – הם פשוט סיפרו סיפורים והם עשו את זה בצורה מוצלחת. מפה לשם התחלתי להאזין לעוד פודקאסט ועוד אחד. זה תפס אותי.

אתמול האזנתי לפרק האחרון של Reply All, הפרק שבו הם נפרדו מהמאזינים. הפודקאסט עצמו נסגר.

קשה לומר שהופתעתי. על אף שהאזנתי לכל פרק, בשנים האחרונות משהו שם נשבר. אחד המגישים (Pj Vogt) עזב לאחר איזו שערורייה פנימית ומאוד אמריקאית. לצד המגיש שנותר, אלכס גולדמן, החלו להופיע מנחים מתחלפים שבאופן אישי שעממו אותי. בחירת הנושאים שלהם הפכה יותר ויותר מעצבנת ונדמה היה שהם רוצים להיות בטוחים שהם לא מעליבים אף קבוצה בתוך ארה"ב. מתכנית שעוסקת באינטרנט זו הפכה לתכנית שעסוקה בפוליטיקת הזהויות המעיקה של אמריקה.

Reply All היה באוויר 7-8 שנים וניסיתי לחשוב האם יש איזשהו לקח שאפשר ללמוד מהסגירה שלו. אני לא בטוח שיש וגם אם יש אני לא בטוח שאני נמצא בעמדה המתאימה לנתח אותו. מה שבטוח הוא שקשה לשמור על רמה גבוהה של תוכן במשך תקופה כל כך ארוכה. על אף שעמד לרשותם צוות ענק של כותבים ותחקירנים ומפיקים ועורכים, השחיקה מתחילה לתת את אותותיה. אנשים מתחליפים להתחלף, הקול הייחודי של הפודקאסט משתנה ומאותו הרגע נדמה שקשה לעצור את הסחף.

ועדיין, זה חבל. כאשר הוא היה טוב, הוא היה ממש טוב וכמו תמיד, ה"טוב" הזה מתבטא בסיפור טוב ובדרך מוצלחת לספר אותו. זה, לפחות בעיניי, תמיד המפתח. נורא קל להקים פודקאסט כי זה בחינם, זה פשוט, פותחים מיקרופון, מזמין חבר ומדברים. פודקאסט! בפועל, הפודקאסטים הממש מוצלחים הם אלו שיודעים לספר סיפורים, ולא פעם ב-Reply All, ידעו לעשות את זה מצוין.

אז Reply All סוגרים ואני נפרד מהנסיעות שלי למכללה.

רגע…

אם אני יכול לחלום פעם נוספת

דקות בודדות אחרי שנכנסה לתוקף הודעת ההתפטרות שלי מ"ידיעות אחרונות" פרסמתי בגלוב פוסט תחת הכותרת "אם אני יכול לחלום". זה היה לפני כמעט 14 שנה. לא להאמין כמה מהר הזמן עובר.

באותה התקופה היה לי חלום: למצוא משהו שאני אוהב לעשות, שאהיה בו טוב ושאוכל להתפרנס ממנו בכבוד. מהבחינה הזו עיתונות היה עבורי מקצוע כמעט מושלם: אהבתי אותו והייתי בו לא רע, אבל בהדרגה נהניתי פחות ופרנסה… כן, בואו לא נדבר על זה.

זמן קצר אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי קיבלתי הצעה מבית הספר לתקשורת במכללה למנהל לבוא ולשמש כראש המסלול לתקשורת דיגיטלית. כיוון שכבר התחייבתי לעבוד במכללת נתניה, חלפה שנה עד שנעניתי להצעה. נכנסתי לתפקיד ב-1 באוקטובר 2009.

כיהנתי בתפקיד הזה חמש שנים ואז מוניתי לדיקאן, תפקיד שאותו אהבתי עד מאוד ושאותו עזבתי בהקלה אחרי ארבע שנים. לפני זמן קצר הודעתי שבתום שנת הלימודים הנוכחית, בעוד שישה חודשים בדיוק, אעזוב את בית הספר לתקשורת, 13 שנים אחרי שנכנסתי אליו.

אם אינני טועה מבין 13 השנים שלי בבית הספר, זכיתי להיות מרצה מצטיין ב-12 מתוכן, אם כי בתקופת כהונתי כדיקאן, לא קיבלתי את התואר "מרצה מצטיין" כי לדיקאנים, כך על פי הכללים, לא ניתן התואר גם אם הם מדורגים ככאלו.

הנה רק חלק מהדברים שהסטודנטים שלי כתבו במשובי ההוראה של סמסטר א', זה שהסתיים לפני כמה שבועות (המשובים המלאים ארוכים ועמוסים בהרבה).

הראשון הוא משובים של סטודנטים שיושבים בסמינר המצטיינים שאותו אני מעביר בשבע השנים האחרונות.

אלו הם משובים של סטודנטים שלמדו בקורס בחירה שאותו כתבתי, צילמתי על מסך ירוק (באולפן הטלוויזיה) וערכתי בעצמי בפרמייר.

ולבסוף כמה משובים של קבוצה אחת (מבין שתיים) של קורס חובה שאני מעביר לכלל הסטודנטים שלומדים בשנה א'.

משובי הוראה הם כלי פגום, מי כמוני שנהג לקרוא כל שורה ועבר על כל מספר במשובי ההוראה של כל המרצים בבית הספר, יודע את זה. ועדיין, הם טובים בלתת לך קריאת כיוון. נדמה לי שקריאת הכיוון שקיבלתי היא שאני עוזב בשיא. זה זמן טוב לעזוב – בשיא.

עוד יהיה זמן להסביר ולפרט מדוע החלטתי להמשיך הלאה – אני חושב שאפשר לנחש שלא מדובר בתחושת מיצוי מעבודת ההוראה – אבל בשלב הזה מעניינת אותי הרבה יותר שאלה שונה: מה עכשיו?

ובכן, עכשיו הגיע הזמן להגשים את אותו החלום אבל במקום אחר.

כבר כעת אני עושה אינסוף דברים שאני ממש אוהב, שאני טוב בהם ולפחות חלקם, פרנסה מעולה : אני מגיש את "עושים טכנולוגיה" וכמה פודקאסטים נוספים, אני כותב בעיתון "הארץ" ובאתר "העין השביעית", אני המנהל האקדמי של תכנית לטרנספורמציה דיגיטלית ב"להב" של אוניברסיטת תל-אביב, אני מרצה בארגונים בארץ (ואם ירצה השם והשמיים יפתחו ולא תיפתח מלחמת עולם שלישית) וגם בעולם כחלק מסוכנות המרצים שמלווה אותי ב-15 השנים האחרונות, "סמל מרצים", ואני אפילו מבשל על אש קטנה רעיון לספר נוסף, חמישי במספר; אני מעריך שהחוויות וההתנסויות שעברתי בשנים האחרונות יהיו לי לעזר רב.

לצד הרשימה הזו אני מרגיש שיש לי כוח וגם רצון להגשים עוד לפחות חלום אחד שמנמן. יש לי לא מעט רעיונות משל עצמי אבל אם לכם יש רעיון, אתם מוזמנים ליצור קשר – חיים רק פעם אחת ואני במצברוח של חלומות חדשים.

שנחזור לאלביס? יאללה, נפתח מסורת קטנה. נדמה לי שמותר אחת ל-14 שנה.

אני פה כדי להביא כסף

טוויטר נוהגת להציג בפניי כל מיני ציוצים של אנשים שאני לא עוקב אחריהם. לפעמים הציוצים האלו מעניינים ולפעמים לא אבל רק לעתים רחוקות אני מגיב להם. אבל לפני כמה ימים נתקלתי בציוץ שעליו התקשיתי שלא להגיב.

כתבתי כך:

לא עדיף לקצר תהליכים ולקנות ישר מניות של חברות סיגריות?".

מי שעומד מאחורי החשבון הזה ענה בקצרה. "לא". לא ויתרתי. "לא מבין למה לא", כתבתי. "אם כבר סרטן בנשמה למה לא בגוף? אם כבר חברה שמכחישה את ההשפעות שלה על בני אדם, למה לא ללכת על המקור? אני אומר תחשוב על זה. שמור על ראש פתוח. מה יש לך להפסיד?"

התשובה שלו היתה פשוטה:

"חבר, אני משקיע כדי להביא כסף הביתה. השאר מעניין, אבל לא במגרש ההשקעות".

עניתי שהוא יכול להיות רגוע; לרגע לא חשבתי אחרת.

נזכרתי בהתכתבות הקצרה הזו כאשר צפיתי בשידורים האינסופיים של הטלוויזיה הישראלית שמדווחת על המלחמה שמתרחשת באירופה בעקבות פלישתה של רוסיה לאוקראינה.

***

הרציונאל מאחורי גיבוש טיס – לפחות כך זה היה בתקופתי – הוא שאם תדחוף את האנשים עד הקצה תגלה ממה הם עשויים. אפשר לטעון שהרציונאל הזה תקף גם בנוגע לדנ"א של גופי תקשורת שברגעים מסוימים מצליחה לשקף את הלך הרוח של החברה כולה. אז הנה שלושה דברים שלמדתי בשעות האחרונות.

ראשית, המרואיינים.

בחלוף 24 שעות מהרגע שהחלו השידורים המיוחדים ואחרי שכל המגישים כבר הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחריהם שגם הם הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחרים ששאלו את אותן השאלות בדיוק וקיבלו את אותן התשובות בדיוק של המגישים שהגישו לפניהם, עורכי המהדורות החלו להזמין לאולפנים את כל מי שאי פעם עבר בטיסת קונקשן דרך קייב על מנת שיספק פרשנות מלומדת בנוגע לשאלה "מה פוטין רוצה?". זה מלמד לא מעט על הרמה של התקשורת הישראלית ועל הצורך הבלתי פוסק שלה בראשים מדברים שימלאו את זמן האוויר בין הדיווח הזה (שלא מחדש דבר) לבין הדיווח הבא (שגם הוא לא יחדש דבר). בימים מהסוג הזה כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו מול מיקרופון.

שנית, הפרובנציאליות.

חלק עצום מהדיונים עסק בשאלה "מה ישראל צריכה לעשות" או לחילופין "כיצד ישראל צריכה להגיב". כל העולם ואחותו מתעסק במלחמה קרקעית ראשונה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אלפי בני אדם מאבדים את חייהם ומיליונים הופכים לפליטים, והשאלה הכי חשובה לדיון באולפני הטלוויזיה היא האם התגובה היבשה וחסרת המשמעות של בנט או לפיד היתה נכונה או לא וכמעט אף אחד לא מסביר שכרגע ישראל, תגובותיה ומחשבותיה לא מעניינות אף אחד – אבל ממש אף אחד.

שלישית, האינטרסים.

לא מעט "מומחים", שאלוהים יודע איזה סלע הרימו כדי למצוא אותם, הסבירו שישראל צריכה לחשוב רק על האינטרסים שלה ולא שלא אף אחד אחר. צחי הנגבי הסביר שזה לא הזמן להיות מוסריים ואנשי השקעות ומומחים לכלכלה הסבירו שאנחנו צריכים לחשוב על האינטרסים הכלכליים הישראלים. "זה סיפור אירופאי", אמר אחד מהם, "אנחנו צריכים לתת להם לסגור את זה בינם ובין עצמם".

זו תשובה פנטסטית בעיניי.

כשהייתי ילד, חשבתי לא פעם על השאלות שהציגו בפנינו בבתי הספר, שאלות כמו מדוע העולם לא נזעק לעזור ליהודי אירופה שעלו בלהבות במשרפות של הנאצים, למה לקח להם כל כך הרבה זמן, מדוע הם לא הפציצו את מחנות ההשמדה אחרי שהם גילו מה מתרחש בהם. כילד לא הצלחתי לנסח תשובות מניחות את הדעת לשאלות האלו ומשום כך הנחתי שמדובר באנשים אכזריים ממש.

אני כבר לא ילד והיום אני כבר מבין שאין צורך להיות אכזרי ממש. כל שצריך הוא לגלות אדישות מוחלטת לסבלו של האחר. כל שצריך הוא להפגין חוסר אכפתיות עמוק ביחס להשלכות של המעשים שלך. אז אני משקיע בפייסבוק. אז? חבר, אני פה בשביל להביא כסף הביתה. אז כובשים מדינה באירופה, אז? אנחנו צריכים לחשוב על חור התחת שלנו ושאחרים ישמרו על חור התחת שלהם. זו רוח התקופה: אדם לאדם זאב.

לא, אני לא חושב שצריך לשלוח את בחורנו הטובים לאודסה אבל מה בנוגע ללהיות בצד הנכון של ההיסטוריה? האם זו בקשה גדולה מדי? מה בנוגע לומר את האמת הפשוטה בנוגע לדיקטטורים שלא מתקרבים לקרסוליהם של הנאצים ועדיין אין להם בעיה לפלוש למדינה אחרת כי, אתם יודעים, היא היתה פעם שלהם?

אתם יודעים מה, עזבו שטויות. בואו נעבור לכתבה שתבדוק כיצד הלחימה באירופה תשפיע על מחיר החופשה הבאה במדריד.