הטכנולוגיה כישועה – ביקור מחודש

לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא לא מעט הצהרות שערורייתיות בנוגע לכוחה של הטכנולוגיה וליכולתה להביא גאולה לעולם. בפרק הראשון בספר Does Technology Drive History מציע ההיסטוריון האמריקאי מריט רו-סמית', כמה וכמה דוגמאות להצהרות מהסוג הזה שהיו פופולאריות במיוחד במחצית השניה של המאה ה-19. הזכרתי את הספר הזה והצגתי ציטוטים מתוכו בפוסט שכתבתי לפני כמעט 15 שנה, בפברואר 2007, שכותרתו "טכנולוגיה כישועה". הוא עדכני היום כפי שהיה אז.

קשה שלא להתפעל מהכוח של הטכנולוגיה לפתור בעיות אבל כפי שטענתי ב"קוד סמוי", "הגישה הפתרונית" סבורה שטכנולוגיה יכולה לפתור כל בעיה ושכוחה נוגע באינסופי. בפועל, ישנן בעיות רבות שטכנולוגיה לא יכולה לפתור כלל.

ועדיין, אפילו היום, לא חסרים אנשים שמתייחסים לטכנולוגיה כאל סוג של אל, אל כל-יכול, אל שיגאל אותנו מהייסורים שלנו, אל שבכוחו המיטיב יביא את הישועה.

באוקטובר 2021 פורסמה ב"ניו-יורקר" כתבת מגזין מרתקת על תופעת ה-MasterClass, שיעורים מצולמים שמעבירים טובי המומחים מתחומים שונים – מכתיבה ועד בימוי, מטניס ועד משחק, מפיזיקה ועד אסטרונומיה. בניגוד ל-TED אלו לא הרצאות קצרצרות שאמורות להפוך אותך למועמד לזכייה בנובל אבל בדומה ל-TED, היומרה שלהן לשנות את חייך ולהעניק לך "השראה" היא אותה היומרה.

בתוך הכתבה מופיע הציטוט הזה של מארק וויליאמסון, סמנכ"ל התפעול של החברה שאחראית על אותם שיעורים:

אין לי הרבה מה לומר על ההצהרה הזו. מצד אחד היא כמעט קריקטורה על מה שמכונה בשם "אופטימיזם טכנולוגי" ומצד שני היא מייצגת אותה בצורה כל כך מוצלחת שהיא יותר דומה לתמונה מאשר קריקטורה.

אני מתעד אותה כאן כדי שהיא לא תיעלם לי כי ברור לי שמתישהו אחפש דוגמה עדכנית – לא כזו מהמאה ה-19 – להצהרות פומפוזיות, נפוחות מחשיבות עצמית ומחוסרות כל מודעות עצמית, שקשורות בכוחה המיסטי של הטכנולוגיה וזו הצהרה כל כך מוצלחת שלא הייתי רוצה לשכוח אותה.

דילמת העובד בארגון המושחת

בסוף 2020 פרסמתי במוסף "הארץ" טקסט ששואל מדוע אנחנו עדיין בפייסבוק. הטקסט זכה לשלל תגובות, שתיים מהן פורסמו ב"הארץ" ובראשית 2021 פרסמתי כאן, בגלוב, טקסט תגובה לאותן התגובות. בתחתית הטקסט פרסמתי 60 קישורים ל-60 כתבות שונות שעוסקות בנזקים של פייסבוק והבטחתי לעדכן את הפוסט בקישורים נוספים. מאז הוספתי 25 קישורים ל-25 כתבות ותחקירים נוספים, כולם עוסקים בנזקים של החברה. אני מציע לכם להקליק על כמה מהן – זה מהמם.

בשבועות הקרובים צפוי להתפרסם ב"הארץ" טקסט המשך שכתבתי באחרונה, שגם הוא עוסק בפייסבוק. הוא נכתב, בין השאר, בעקבות סדרת התחקירים המהממת של "הוול-סטריט ג'ורנל" על הנעשה בתוך פייסבוק ועל האופן שבו החברה יודעת ומכירה את שלל הנזקים שהיא גורמת ולמרות זאת היא קוברת את הממצאים ולעתים אפילו מכחישה אותם.

בטקסט שלי אני מדבר בקצרה על העובדים שפייסבוק מעסיקה – בעולם וגם בישראל – שיודעים שהם עובדים בחברה מרושעת ולמרות זאת הם ממשיכים לעבוד בה (אם וכאשר הטקסט יפורסם, אעדכן את הפוסט עם קישור אליו).

בעיניי, הנקודה של העובדים היא מעניינת כיוון שהיא רלוונטית גם לעובדים שמועסקים בחברות וארגונים נוספים: מה עובד צריך לעשות כאשר הוא יודע באופן ודאי וברור שהוא מועסק בחברה מרושעת, בחברה מושחתת? וכשאני אומר "מושחתת" אני לא מתכוון בהכרח לחברה שגונבת מהלקוחות שלה או שהמנכ"ל שלה מועל בכספי התאגיד. אני מתכוון למושחתת במובן הרחב של המילה: היא מבטיחה לספק ללקוחות שלה מוצר או שירות מסוים ולא מקיימת (היא יודעת שהיא משקרת כשהיא מבטיחה אותו), היא מתעללת בעובדים שלה או מסכנת אותם, היא מרמה באופן קבוע את הרשויות וכן הלאה וכן הלאה, לא חסרות דוגמאות לשחיתויות מהסוג הזה – למעשה הצגתי כמה מהן בסדרת "תרבות ארגונית".

בכל אופן, כיצד עובדים – בין אם זוטרים ובין אם בכירים – צריכים להגיב כאשר הם מגלים שזו החברה שבה הם עובדים? זו שאלה מרתקת כיוון שהיא מציבה את העובד בין הפטיש לסדן: מצד אחד הוא מתמודד עם צו מצפונו ומהצד השני הוא מתמודד עם האינטרסים הכלכליים האישיים שלו.

אני רוצה להאמין שרובנו לא רוצים לעבוד בחברה מושחתת. נכון, יש אנשים שזה לא מזיז להם אבל האנשים האלו הם מושחתים בעצמם ואני רוצה להאמין שהם לא הרוב. מצד שני, העולם לא מסודר בצבעי שחור ולבן אלא באינסוף גוונים של אפור. יש תאגיד שפעולותיו מביאות לאבדן חיי אדם ויש שתאגיד שהבטיח שהמוצר שלו יחזיק מעמד שלוש שנים בשעה שהוא יודע שהוא מחזיק רק 12 חודשים. האם צריך להתייחס לשתי הישויות האלו באותו האופן?

לא פחות חשוב מכך, אנשים צריכים לחיות ממשהו. אני מניח (אולי בטעות, אבל זו ההנחה שלי) שחלק לא מבוטל מהעובדים בפייסבוק יוכלו למצוא עבודה נאה במקומות אחרים אבל לא לכולם יש את האופציה הזו. לא לכולם יש את ההשכלה המתאימה, לא כולם נמצאים בגיל המתאים, לא כולם יוכלו למצוא מקום חדש בשוק העבודה (בוודאי לא הנוכחי) אם יחליטו שהם אינם מסוגלים לעבוד בחברה המושחתת שמעסיקה אותם. במובן הזה, לעזוב חברה מרושעת היא פריבילגיה שלא כולם נהנים ממנה.

נדמה לי שאין "תשובת בית ספר" לדילמת העובד בארגון המושחת. כדי לפתור אותה צריך לשכלל אינסוף מרכיבים בהם רמת השחיתות של החברה, האופציות התעסוקתיות של העובד, האופי האישי של העובד, סולם הערכים שלו, מידת הנכונות שלו לשלם מחיר בגין הערכים והעקרונות שלו, עד כמה החברה שהוא עוזב תבוא איתו חשבון, עד כמה הוא מסכן את עתידו ועתיד משפחתו וכן הלאה וכן הלאה אבל מה שחשוב להבין הוא שהדילמה הזו הרבה יותר שכיחה ממה שנהוג לחשוב והיא באה לעולם בכל מיני צורות.

למשל, חברה שיודעת שאחד מהמנהלים שלה נוהג להתעלל ולהתעמר בעובדיו ולא עושה דבר היא חברה "מושחתת" כפי שאני מגדיר אותה כאן, "מושחתת במובן הרחב של המילה". מה אמור לעשות עובד שסופג את ההתעמרות הזו מהמנהל הישיר שלו? מה אמורה לעשות עובדת במחלקה אחרת שרואה כיצד חברה שלה סופגת התעמרות מהמנהל שלה בשעה שהנהלת החברה לא עושה דבר? כמה רחוק מהשחיתות אתה צריך להיות על מנת שהיא תפסיק לעניין אותך? כמה קרוב אתה צריך להיות על מנת שלא תוכל להתעלם ממנה?

באופן אישי אני יכול לקבל הכרעות לכאן ולכאן. כבר נתקלתי בעובדים שאומרים "כן, אני עובד בחברה מזעזעת אבל אני צריך לשלם את החשבונות". מאידך, נתקלתי בעובדים שאמרו "די, אני לא מסוגל להשלים עם מה שאני רואה וכל הניסיונות שלי לשנות את החברה עלו בתוהו. אני עוזב את המקום הזה". בעיניי, אלו שתי תשובות לגיטימיות. אני מודה שבאופן אישי קשה לי עם התשובה הראשונה אבל ברור לי שזה פועל יוצא של הפוזיציה שבה אני נמצא; כאשר אתה רעב ללחם העקרונות הנעלים נראים אחרת לגמרי.

אבל הבעיה שלי קשורה בסוג אחר של עובדים ומנהלים. זה סוג האנשים שעוצם עיניים, שלא מוכן להביא את הדילמה לסף התודעה שלו. אלו עובדים ומנהלים שמספרים לעצמם ולאחרים סיפורי מעשיות, שמתחזקים את השקרים והשחיתות על ידי התעלמות מהם. הדרך שלהם לפתור את הדילמה היא לקבור את הראש שלהם בחול. אלו הם הבזויים שבאנשים.

להתפעל בתיאוריה

לפני כמה ימים נתקלתי בריאיון עם אחד מאנשי האקדמיה הבכירים בישראל, חוקר ידוע ומכובד בתחומו. השיחה עסקה בכל מיני עניינים ואחד מהם היה פרטיות. אותו חוקר הסביר למראיין שהוא לא נורא מתפעל מהקונספט הזה של "פרטיות" שמקודם על ידי כל מיני משפטנים ושבכלל:

ההתלהמות הזו על אבדן הפרטיות היא בעייתית. אני בעד יותר מצלמות ולא פחות מצלמות, יותר מיקרופונים ולא פחות מיקרופונים, ואם זה מבייש מישהו אני גם שואל 'במה בדיוק אתה מתבייש?'

נזכרתי בריאיון הזה ובטיעון הזה כאשר קראתי את סיפורם של אנשי התמיכה ושירות הלקוחות שמועסקים בחברת Teleperformance שמעסיקה כמעט 400 אלף איש ברחבי העולם, כ-39 אלף מתוכם בקולומביה. האנשים האלו נותנים שירות ללקוחות של חברות כמו אפל, אמזון או אובר. אתה מתקשר למוקד שירות הלקוחות והשיחה מנותבת אליהם, למשל לקולומביה – והם עוזרים לך.

כיוון שכמעט כל מרכזי שירות הלקוחות בעולם מעסיקים היום עובדים שעובדים מהבית, גם האנשים האלו עובדים מהבית. עד כאן הכול טוב ויפה אבל מסתבר שהעובדים התבקשו באחרונה לחתום על חוזה חדש לפיו הם מאשרים לחברה, ל-Teleperformance, להתקין בביתם מצלמות ומיקרופונים על מנת שמערכת הבינה המלאכותית של החברה תוכל לנתח האם הם מבצעים את עבודתם כנדרש.

מכיוון שמדובר בקולומביה ולא באנשים מי-יודע-כמה-אמידים, האנשים האלו עובדים מחדר השינה שלהם או במטבח-סלון שבו נמצאים גם בני/בנות הזוג שלהם והילדים שלהם. ועדיין, Teleperformance עומדת על זכותה להתקין בבתים של האנשים, מצלמות ומיקרופונים.

לדברי אחת העובדות, שהעבירה את החוזה לרשת NBC האמריקאית, היא לא רצתה לחתום על החוזה אבל המפקח שלה אמר לה שאם היא לא תחתום היא לא תוכל להמשיך ולשרת את לקוחות "אפל". "זה ממש רע. אין לנו משרד. אני עובדת מחדר השינה שלי. אני לא רוצה להתקין מצלמה בחדר השינה שלי", היא אמרה.

וזה כמובן מעלה את השאלה כבדת המשקל: "אם זה מבייש אותך, במה בדיוק את מתביישת?".

אין לי בעיה עם אנשים שלא חסים על פרטיותם. מבחינתם, פרטיות הוא קונספט עבש, מיושן ואפילו מסוכן ("הוא פוגע בסולידריות", הסביר אותו פרופסור). הבעיה שלי מתחילה כאשר הם נורא מתפעלים מהעמדה שלהם בתיאוריה ושוכחים שהעולם האמיתי לא מתנהל בתיאוריה; הוא מתנהל בעולם האמיתי שבו יש אנשים אמיתיים שנפגעים באופן אמיתי מהתיאוריה הנורא מרשימה שלהם.

הנה דוגמה נוספת לפער שכזה.

ערן גפן פרסם ב"גלובס" טקסט שבו הוא מציג 14 עקרונות ניהול שאותם ניתן ללמוד מג'ף בזוס, מייסד אמזון והאיש העשיר בעולם. בין העקרונות של בזוס גפן מונה רעיונות כמו "להיות המצביא של המוצר", "נועזות היא שם המשחק", "הקשיבו, כבדו, דברו בכנות" וכן הלאה, שזה כבר ממש היסטרי.

זה היסטרי משתי סיבות.

הראשונה היא שעל אף שאפשר ולפעמים גם כדאי ללמוד כל מיני טריקים ניהוליים שפותחו באמזון (ובגוגל, ובמיקרוסופט, ובאפל, ובג'נרלס מוטורוס וביבמ בלה בלה בלה), המחשבה שחברת ביטוח, אופנה או חברה שמציעה שירותי call center יכולה ליישם את "עקרונות הניהול של אמזון", גובלת בבדיחה.

כן, אתה יכול ללמוד מאמזון "שנועזות זה שם המשחק" ושכדאי "לפתוח את הראש לאפשרויות" אבל זה כמובן מעלה את השאלה האם באמת מישהו צריך את אמזון בשביל להבין שנועזות זה דבר חשוב ושחשוב לשמור על ראש פתוח. בנוסף, אמזון פועלת ביקום נפרד שהקשר בינו ובין העולם האמיתי של רוב החברות בעולם הוא מקרי לחלוטין. היא מצוידת במשאבים בלתי מוגבלים (אני מתכוון לזה באופן הכי פשוט של המילה), היא יכולה לגייס את העובדים הכי מוכשרים, היא יכולה לקנות כל טכנולוגיה שבא לה, היא יכולה להשקיע במה שהיא רוצה – אז ממנה אני אלמד איך לנהל חברה?

במלים אחרות, אפשר ללמוד איך להיות אדם טוב מ"סופרמן" אבל נראה לי שאני אעדיף לשמוע עצות מסבא שלי שחי בעולם האמיתי.

הסיבה השניה שהטקסט של גפן היסטרי קשורה באמזון עצמה ובכך שמדובר באחת החברות הברוטאליות ביותר שפועלות היום בעולם המערבי. יש כל כך הרבה דוגמאות שזה מגוחך להתחיל ולהציג אותן אבל הנה אחת שנתקלתי בה בזמן האחרון: אמזון מעבירה את מאות אלפי העובדים שלה, שעובדים במחסנים שלה, למשמרות שמתחילות ב-01:20 בלילה ונגמרות ב-11:50 בבוקר.

המשמעות של המשמרות האלו ברורה: אי אפשר לעבוד בעוד עבודה, אי אפשר לטפל בילדים, אי אפשר לעשות שום דבר חוץ מאשר לעבוד עבור אמזון. עובדים שמסרבים לקבל על עצמם את המשמרות האלו, מפוטרים. אני מתאר לעצמי שזה חלק מעקרון מספר 10 (מתוך 14) של ג'ף בזוס: "הקשיבו, כבדו, דברו בכנות".

שלא יהיה ספק: אמזון היא אחת החברות היותר מדהימות שפועלות בעולם. יש לה מוצרים מדהימים, פיתוחים מרשימים, פתרונות טכנולוגיים חדשניים והמספרים שהיא מציגה (הכנסות, רווחים, שיעור צמיחה) הם משהו שקשה שלא להתפעל ממנו ועדיין הפער בין "עקרונות הניהול" של האיש העשיר בעולם לבין ההתעלמות המוחלטת מהפרקטיקות הבעייתיות (באמת בלשון המעטה) של אותה חברה שאותה הקים אותו איש עשיר בעולם ומהאופן שבו אותן פרקטיקות משפיעות על אנשים אמיתיים, היא באמת מרשימה.

אני מאוד אוהב תיאוריות, יש כמה תיאוריות שאני ממש מחבב אבל מדי פעם מומלץ לשים את המלים המנופחות בצד ופשוט להסתכל על העולם. מי יודע, אולי זה אפילו ישפיע במשהו על התיאוריה שלכם.

מהי האובססיה שלכם?

סדרת "תרבות ארגונית" שפרסמתי כאן נגעה בעצב חשוף ובחודשים האחרונים, כאשר אני מרצה בארגונים ונפגש עם קוראים/ות, אני מקבל לא פעם הערות, שאלות ומחשבות שנוגעות לסדרה.

לפני כמה ימים פגשתי מנהל די בכיר בחברה ותיקה שעוסקת במתן שירותים, נקרא לו ש', וחשבתי שיהיה מעניין לחלוק את מה שעלה בשיחה איתו. ביקשתי את אישורו לפרסם את תוכן השיחה והנה היא, בקיצורים הכרחיים.

ש': בחודשים האחרונים אני מרגיש שאני לא יכול לסבול יותר את מקום העבודה שלי. קראתי את הסדרה שלך והדבר העיקרי שאיתו הזדהיתי היה עניין ה"בינוניות" ובכל זאת אני שואל את עצמי מה כל כך מרגיז אותי במקום העבודה שלי ולמה היא כל כך מתסכלת אותי. אני לא ממש יודע.

אני: אכפת לך שאשאל אותך שאלה?
ש': קדימה.
אני: מה האובססיה שלכם?
ש': מה?
אני: האובססיה שלכם, של הארגון שלכם. מה האובססיה שלכם?
ש': תסביר.

אני: אחד הדברים הידועים בנוגע לאמזון, לדוגמה, זה שהיא אובססיבית בנוגע ללקוחות שלה. זה האתוס שהיא מספרת לעצמה ומספרת לאחרים. היא מפורסמת בזה שהיא יוצאת מגדרה, תעשה מעל ומעבר כדי שהלקוחות שלה יהיו מרוצים. זה בא, כמובן, על חשבון דברים אחרים, אבל לפחות לכולם ברור מהי האובססיה שלה.
ש': אוקיי.

אני: האם אתם אובססיביים בנוגע ללקוחות שלכם?
ש': לא. כלפי חוץ הארגון מדבר על כמה הלקוחות חשובים לו אבל בפועל הוא מחרבן עליהם.
אני: האם הארגון יוצא מגדרו כדי לתת להם להם שירות טוב יותר?
ש': ממש לא. הוא עושה הכל כדי לחסוך על חשבונם ומדי שנה הם מקבלים שירות פחות טוב.

אני: מה בנוגע לעובדים?
ש': מה בנוגע אליהם?
אני: האם הוא אובססיבי בנוגע לעובדים?
ש': מאיזו בחינה?
אני: האם הוא משלם להם משכורות גבוהות במיוחד?
ש': לא.
אני: בונוסים?
ש': בשום דרך או אופן.
אני: תנאים מיוחדים?
ש': כלום.
אני: האם הוא מנסה לפתות טאלנטים?
ש': לא מנסה וגם לא יצליח. למעשה, הארגון לא מצליח לגייס עובדים כמעט בכלל.
אני: האם יש מסלול קידום לעובדים קיימים?
ש': לא.
אני: האם העובדים הקיימים אוהבים את מקום העבודה שלהם?
ש': אני חושב שרובם די סולדים ממנו.
אני: האם הארגון דוחף את העובדים להישגים יוצאי דופן, מתגמל אנשים טובים במיוחד?
ש': לא.

אני: האם הארגון אובססיבי בנוגע לביצועים?
ש': של העובדים?
אני: של משהו – שורה תחתונה, ביצועי עובדים, סקרי שביעות רצון של לקוחות?
ש': לא ממש.
אני: האם הוא דוחף לפיתוח מוצרים חדשים?
ש': הוא אומר שכן. בפועל מנהלי הארגון מיירטים כל יוזמה לפיתוח מוצר חדש כי זה אומר שהם יצטרכו להשקיע בו כסף.
אני: ומה הבעיה עם זה?
ש': הארגון קמצן ופחדן שזה שילוב בעייתי כאשר רוצים להשקיע לטווח ארוך.
אני: מה בנוגע למוצרים קיימים? האם הוא משקיע בהם?
ש': את המינימום ההכרחי.
אני: יש משהו שהארגון כן משקיע בו?
ש': בפוליטיקה פנים-ארגונית, בתנאים של המנכ"ל ובקומבינות.

אני: נראה שמצאנו את המקום שבו מושקעת התשוקה הארגונית, לא?
ש':
אני:
ש':

אובססיביות היא לא תכונה סקסית במיוחד והיא יכולה להיות מעיקה ומעצבנת אבל כאשר היא מתורגמת לתשוקה, היא יכולה לשמש ככוכב צפון של התרבות הארגונית. ארגונים שלא אובססיביים בנוגע לשום דבר, ששום דבר לא באמת מעניין אותם – לא הלקוחות שלהם ולא השותפים שלהם, לא העובדים שלהם ולא הביצועים שלהם, לא המוצרים שלהם ולא שום דבר אחר בעל חשיבות – הם ארגונים מתים שעדיין לא שמעו על כך.

ארגונים מהסוג הזה יכולים לסחוב במשך תקופה לא מבוטלת בשווקים שבהם יש כשל שוק, שאין בהם תחרות, שיש בהם מידע חסר אבל כל מי שעובד בהם יודע שאין בהם ליבידו, תשוקה או סקרנות והדבר היחיד שמניע אותם הוא כוח האינרציה.

אם אתם לא בטוחים מה הבעיה עם התרבות הארגונית של הארגון שבו אתם עובדים תתחילו בלשאול האם הוא אובססיבי בנוגע למשהו? האם יש משהו שהוא חש תשוקה בנוגע אליו ואז תשאלו האם אתם מתחברים לתשוקה הזו.

יותר מדרך אחת לשרוף ספר

אני לא יודע איך זה קרה, אבל רק בזמן האחרון החלטתי להתנפל על "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי. אני מודה, זו חתיכת תקלה שכן הוא חבר של כבוד בקבוצת הספרים שאני כל כך אוהב: 1984, עולם חדש מופלא, ואנחנו ובכל זאת, ללא שום סיבה מוצדקת, אף פעם לא הגעתי אליו.

אז קראתי עותק דיגיטלי באנגלית ובאמצע הקריאה הבנתי שלא יתכן שהוא לא ישב במדף הספרים שלי, אלו מנייר, אלו שנשרפים ללא הרף ברומן שלו. אז חיפשתי אותו בתרגום לעברית (מתרגמת: נועה מנהיים) אלא שאין להשיג אותו ולכן התחלתי במרדף אחר עותק יד-שנייה עד שמצאתי אותו בבוקספר. כעת החל מרוץ: האם אסיים אותו באנגלית לפני שיגיע העותק בעברית? אתמול ב-1 בלילה סיימתי אותו באנגלית. הבוקר הגיע העותק בעברית.

בספר מוצג התהליך שגרם לכך שאנשים החלו לשרוף ספרים. ברדבורי עצמו מתייחס לכך ב"אחרית הדבר" שהוא כתב:

בספרי פרנהייט 451 מתאר ביטי, מפקד הכבאים, כיצד נשרפו הספרים בתחילה על ידי המיעוטים, כל אחד קורע עמוד או פסקה מהספר הזה ואז מהספר ההוא עד שהגיע היום בו הספרים היו ריקים והמוחות אטומים והספריות נסגרו לנצח.

הסיבה שהוא מתייחס לנושא היא שאת חלקו הראשון של "אחרית הדבר" שהוא כתב ב-1979 (הספר פורסם במקור ב-1953 ומשם כך אחרית הדבר הזו לא הופיעה בספר שאני קראתי) הוא מקדיש לכל מיני פניות שקיבל לאורך השנים בנוגע לניסוחים שלו, לאופן שבו הוא כותב ומתבטא. הוא מספר על מכתב שהגיע מצעירה שסיפרה לו שהיא נהנתה לקרוא את הניסוי שעשה במיתולוגיית חלל, "רשימות מן המאדים" אבל הוסיפה 'האם לא יהיה רעיון טוב לשכתב את הספר ולהכניס לתוכו יותר דמויות ותפקידים נשיים?'.

ואז הוא ממשיך:

כמה שנים קודם לכן קיבלתי כמה מכתבים בנוגע לאותו ספר מאדימי, המתלוננים על כך שהשחורים בספר יצאו הישר מאוהלו של הדוד טום, ושואלים למה שלא "אכתוב אותם מחדש"?
בערך באותה תקופה הגיע לו מכתב מגבר לבן דרומי שטען שהייתי משוחד בדעתי לטובת השחורים ושיש להשמיט את הסיפור כולו מהקובץ.

הוא מספר כיצד עורכיה של אנתולוגיה לתלמידי בית ספר אספו כרך שהכיל 400 סיפורים קצרים וזאת לאחר שהם סרסרו את כל הסיפורים באופן מוחלט.

האם אתם מתחילים לתפוס את התמונה הארורה שלא תאמן?
איך הגבתי לכל הדברים המצוינים למעלה?
'הבערתי' את כולם.
שלחתי הודעות דחייה לכל אחד ואחד מהם.
קניתי לכל חבורת האידיוטים הללו כרטיסים לאזורים רחוקים בגיהינום…
העולם מלא באנשים שרצים סביב עם גפרורים דולקים בידיהם. כל מיעוט, בין אם הוא בפטיסטי / אוניטרי/ אירי / איטלקי / אוקטגונרי / זן בודהיסטי / ציוני / עד יהווה / הליגה לשחרור נשים / רפובליקני או אחר, מרגיש שיש לו את הרצון, את הזכות, החובה להטביע בנפט ולהדליק את הניצוץ. כל עורך מטופש שרואה עצמו כמקור לכל הדייסה הלבנבנה והתפלה, בור חמוץ שמבריק את הגיליוטינה בעודו נועץ עיניו בעורפו של כל סופר שמעז לדבר בקול רם יותר מלחישה או לכתוב ברמה גבוהה יותר מזו של שיר ילדים.

הדברים שכתב ברדבורי נחתו עליי במקביל לידיעה שהתפרסמה בארה"ב לפיו המו"ל של ד"ר סוס הודיע שיפסיק להוציא לאור שישה מספריו כיוון שבאותם ספרים אנשים מוצגים באופן פוגעני.

הנה כי כן, ב-1979, יותר מ-40 שנה לפני שהתפרסמה הידיעה על ד"ר סוס, ברדבורי כתב את תגובתו לעניין באופן הבא:

זה עולם מטורף, והוא ישתגע יותר אם נרשה למיעוטים, בין אם הם גמדים או ענקים, אורנגאוטנגים או דולפינים, ראשי נפץ או נוצרים מוטבלים, אוהבי מחשבים אם לודיטים חדשים, שוטים או נבונים, להתערב בענייני אסתטיקה. העולם האמיתי הנו מגרש של כל קבוצה וקבוצה והן יכולות לחוקק ולבטל חוקים כרצונן. אבל קצה אפו של הספר שלי, או הסיפור או השיר, הוא המקום בו מסתיימות זכויותיהן ומתחילות תביעותיי הטריטוריאליות. אם מורמונים לא אוהבים את המחזות שלי, שיכתבו מחזות משלהם. אם האירים שונאים את סיפורי דבלין שלי, שישכרו להם מכונות כתיבה. אם מורים ועורכים לגיל הרך מוצאים שמשפטי משברי הלסת סודקים את שיני החלב שלהם, שיאכלו עוגות עבשות טבולות בתה ישן של איזה יצרן שכוח אל. אם האינטלקטואלים רוצים לשנות את סיפורי, מי ייתן והחגורה תיפרם והמכנסיים יפלו.

אני מחבב את ברדבורי. אני מחבב אותו כפי שאני מחבב את אורוול, האקסלי וזמיאטין, כולם מצביעים על כך שיש יותר מדרך אחת לשרוף ספר.