אם אני יכול לחלום פעם נוספת

דקות בודדות אחרי שנכנסה לתוקף הודעת ההתפטרות שלי מ"ידיעות אחרונות" פרסמתי בגלוב פוסט תחת הכותרת "אם אני יכול לחלום". זה היה לפני כמעט 14 שנה. לא להאמין כמה מהר הזמן עובר.

באותה התקופה היה לי חלום: למצוא משהו שאני אוהב לעשות, שאהיה בו טוב ושאוכל להתפרנס ממנו בכבוד. מהבחינה הזו עיתונות היה עבורי מקצוע כמעט מושלם: אהבתי אותו והייתי בו לא רע, אבל בהדרגה נהניתי פחות ופרנסה… כן, בואו לא נדבר על זה.

זמן קצר אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי קיבלתי הצעה מבית הספר לתקשורת במכללה למנהל לבוא ולשמש כראש המסלול לתקשורת דיגיטלית. כיוון שכבר התחייבתי לעבוד במכללת נתניה, חלפה שנה עד שנעניתי להצעה. נכנסתי לתפקיד ב-1 באוקטובר 2009.

כיהנתי בתפקיד הזה חמש שנים ואז מוניתי לדיקאן, תפקיד שאותו אהבתי עד מאוד ושאותו עזבתי בהקלה אחרי ארבע שנים. לפני זמן קצר הודעתי שבתום שנת הלימודים הנוכחית, בעוד שישה חודשים בדיוק, אעזוב את בית הספר לתקשורת, 13 שנים אחרי שנכנסתי אליו.

אם אינני טועה מבין 13 השנים שלי בבית הספר, זכיתי להיות מרצה מצטיין ב-12 מתוכן, אם כי בתקופת כהונתי כדיקאן, לא קיבלתי את התואר "מרצה מצטיין" כי לדיקאנים, כך על פי הכללים, לא ניתן התואר גם אם הם מדורגים ככאלו.

הנה רק חלק מהדברים שהסטודנטים שלי כתבו במשובי ההוראה של סמסטר א', זה שהסתיים לפני כמה שבועות (המשובים המלאים ארוכים ועמוסים בהרבה).

הראשון הוא משובים של סטודנטים שיושבים בסמינר המצטיינים שאותו אני מעביר בשבע השנים האחרונות.

אלו הם משובים של סטודנטים שלמדו בקורס בחירה שאותו כתבתי, צילמתי על מסך ירוק (באולפן הטלוויזיה) וערכתי בעצמי בפרמייר.

ולבסוף כמה משובים של קבוצה אחת (מבין שתיים) של קורס חובה שאני מעביר לכלל הסטודנטים שלומדים בשנה א'.

משובי הוראה הם כלי פגום, מי כמוני שנהג לקרוא כל שורה ועבר על כל מספר במשובי ההוראה של כל המרצים בבית הספר, יודע את זה. ועדיין, הם טובים בלתת לך קריאת כיוון. נדמה לי שקריאת הכיוון שקיבלתי היא שאני עוזב בשיא. זה זמן טוב לעזוב – בשיא.

עוד יהיה זמן להסביר ולפרט מדוע החלטתי להמשיך הלאה – אני חושב שאפשר לנחש שלא מדובר בתחושת מיצוי מעבודת ההוראה – אבל בשלב הזה מעניינת אותי הרבה יותר שאלה שונה: מה עכשיו?

ובכן, עכשיו הגיע הזמן להגשים את אותו החלום אבל במקום אחר.

כבר כעת אני עושה אינסוף דברים שאני ממש אוהב, שאני טוב בהם ולפחות חלקם, פרנסה מעולה : אני מגיש את "עושים טכנולוגיה" וכמה פודקאסטים נוספים, אני כותב בעיתון "הארץ" ובאתר "העין השביעית", אני המנהל האקדמי של תכנית לטרנספורמציה דיגיטלית ב"להב" של אוניברסיטת תל-אביב, אני מרצה בארגונים בארץ (ואם ירצה השם והשמיים יפתחו ולא תיפתח מלחמת עולם שלישית) וגם בעולם כחלק מסוכנות המרצים שמלווה אותי ב-15 השנים האחרונות, "סמל מרצים", ואני אפילו מבשל על אש קטנה רעיון לספר נוסף, חמישי במספר; אני מעריך שהחוויות וההתנסויות שעברתי בשנים האחרונות יהיו לי לעזר רב.

לצד הרשימה הזו אני מרגיש שיש לי כוח וגם רצון להגשים עוד לפחות חלום אחד שמנמן. יש לי לא מעט רעיונות משל עצמי אבל אם לכם יש רעיון, אתם מוזמנים ליצור קשר – חיים רק פעם אחת ואני במצברוח של חלומות חדשים.

שנחזור לאלביס? יאללה, נפתח מסורת קטנה. נדמה לי שמותר אחת ל-14 שנה.

אני פה כדי להביא כסף

טוויטר נוהגת להציג בפניי כל מיני ציוצים של אנשים שאני לא עוקב אחריהם. לפעמים הציוצים האלו מעניינים ולפעמים לא אבל רק לעתים רחוקות אני מגיב להם. אבל לפני כמה ימים נתקלתי בציוץ שעליו התקשיתי שלא להגיב.

כתבתי כך:

לא עדיף לקצר תהליכים ולקנות ישר מניות של חברות סיגריות?".

מי שעומד מאחורי החשבון הזה ענה בקצרה. "לא". לא ויתרתי. "לא מבין למה לא", כתבתי. "אם כבר סרטן בנשמה למה לא בגוף? אם כבר חברה שמכחישה את ההשפעות שלה על בני אדם, למה לא ללכת על המקור? אני אומר תחשוב על זה. שמור על ראש פתוח. מה יש לך להפסיד?"

התשובה שלו היתה פשוטה:

"חבר, אני משקיע כדי להביא כסף הביתה. השאר מעניין, אבל לא במגרש ההשקעות".

עניתי שהוא יכול להיות רגוע; לרגע לא חשבתי אחרת.

נזכרתי בהתכתבות הקצרה הזו כאשר צפיתי בשידורים האינסופיים של הטלוויזיה הישראלית שמדווחת על המלחמה שמתרחשת באירופה בעקבות פלישתה של רוסיה לאוקראינה.

***

הרציונאל מאחורי גיבוש טיס – לפחות כך זה היה בתקופתי – הוא שאם תדחוף את האנשים עד הקצה תגלה ממה הם עשויים. אפשר לטעון שהרציונאל הזה תקף גם בנוגע לדנ"א של גופי תקשורת שברגעים מסוימים מצליחה לשקף את הלך הרוח של החברה כולה. אז הנה שלושה דברים שלמדתי בשעות האחרונות.

ראשית, המרואיינים.

בחלוף 24 שעות מהרגע שהחלו השידורים המיוחדים ואחרי שכל המגישים כבר הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחריהם שגם הם הגישו שעתיים ברצף שלאחריהם הגיעו מגישים אחרים ששאלו את אותן השאלות בדיוק וקיבלו את אותן התשובות בדיוק של המגישים שהגישו לפניהם, עורכי המהדורות החלו להזמין לאולפנים את כל מי שאי פעם עבר בטיסת קונקשן דרך קייב על מנת שיספק פרשנות מלומדת בנוגע לשאלה "מה פוטין רוצה?". זה מלמד לא מעט על הרמה של התקשורת הישראלית ועל הצורך הבלתי פוסק שלה בראשים מדברים שימלאו את זמן האוויר בין הדיווח הזה (שלא מחדש דבר) לבין הדיווח הבא (שגם הוא לא יחדש דבר). בימים מהסוג הזה כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו מול מיקרופון.

שנית, הפרובנציאליות.

חלק עצום מהדיונים עסק בשאלה "מה ישראל צריכה לעשות" או לחילופין "כיצד ישראל צריכה להגיב". כל העולם ואחותו מתעסק במלחמה קרקעית ראשונה באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אלפי בני אדם מאבדים את חייהם ומיליונים הופכים לפליטים, והשאלה הכי חשובה לדיון באולפני הטלוויזיה היא האם התגובה היבשה וחסרת המשמעות של בנט או לפיד היתה נכונה או לא וכמעט אף אחד לא מסביר שכרגע ישראל, תגובותיה ומחשבותיה לא מעניינות אף אחד – אבל ממש אף אחד.

שלישית, האינטרסים.

לא מעט "מומחים", שאלוהים יודע איזה סלע הרימו כדי למצוא אותם, הסבירו שישראל צריכה לחשוב רק על האינטרסים שלה ולא שלא אף אחד אחר. צחי הנגבי הסביר שזה לא הזמן להיות מוסריים ואנשי השקעות ומומחים לכלכלה הסבירו שאנחנו צריכים לחשוב על האינטרסים הכלכליים הישראלים. "זה סיפור אירופאי", אמר אחד מהם, "אנחנו צריכים לתת להם לסגור את זה בינם ובין עצמם".

זו תשובה פנטסטית בעיניי.

כשהייתי ילד, חשבתי לא פעם על השאלות שהציגו בפנינו בבתי הספר, שאלות כמו מדוע העולם לא נזעק לעזור ליהודי אירופה שעלו בלהבות במשרפות של הנאצים, למה לקח להם כל כך הרבה זמן, מדוע הם לא הפציצו את מחנות ההשמדה אחרי שהם גילו מה מתרחש בהם. כילד לא הצלחתי לנסח תשובות מניחות את הדעת לשאלות האלו ומשום כך הנחתי שמדובר באנשים אכזריים ממש.

אני כבר לא ילד והיום אני כבר מבין שאין צורך להיות אכזרי ממש. כל שצריך הוא לגלות אדישות מוחלטת לסבלו של האחר. כל שצריך הוא להפגין חוסר אכפתיות עמוק ביחס להשלכות של המעשים שלך. אז אני משקיע בפייסבוק. אז? חבר, אני פה בשביל להביא כסף הביתה. אז כובשים מדינה באירופה, אז? אנחנו צריכים לחשוב על חור התחת שלנו ושאחרים ישמרו על חור התחת שלהם. זו רוח התקופה: אדם לאדם זאב.

לא, אני לא חושב שצריך לשלוח את בחורנו הטובים לאודסה אבל מה בנוגע ללהיות בצד הנכון של ההיסטוריה? האם זו בקשה גדולה מדי? מה בנוגע לומר את האמת הפשוטה בנוגע לדיקטטורים שלא מתקרבים לקרסוליהם של הנאצים ועדיין אין להם בעיה לפלוש למדינה אחרת כי, אתם יודעים, היא היתה פעם שלהם?

אתם יודעים מה, עזבו שטויות. בואו נעבור לכתבה שתבדוק כיצד הלחימה באירופה תשפיע על מחיר החופשה הבאה במדריד.

הטכנולוגיה כישועה – ביקור מחודש

לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא לא מעט הצהרות שערורייתיות בנוגע לכוחה של הטכנולוגיה וליכולתה להביא גאולה לעולם. בפרק הראשון בספר Does Technology Drive History מציע ההיסטוריון האמריקאי מריט רו-סמית', כמה וכמה דוגמאות להצהרות מהסוג הזה שהיו פופולאריות במיוחד במחצית השניה של המאה ה-19. הזכרתי את הספר הזה והצגתי ציטוטים מתוכו בפוסט שכתבתי לפני כמעט 15 שנה, בפברואר 2007, שכותרתו "טכנולוגיה כישועה". הוא עדכני היום כפי שהיה אז.

קשה שלא להתפעל מהכוח של הטכנולוגיה לפתור בעיות אבל כפי שטענתי ב"קוד סמוי", "הגישה הפתרונית" סבורה שטכנולוגיה יכולה לפתור כל בעיה ושכוחה נוגע באינסופי. בפועל, ישנן בעיות רבות שטכנולוגיה לא יכולה לפתור כלל.

ועדיין, אפילו היום, לא חסרים אנשים שמתייחסים לטכנולוגיה כאל סוג של אל, אל כל-יכול, אל שיגאל אותנו מהייסורים שלנו, אל שבכוחו המיטיב יביא את הישועה.

באוקטובר 2021 פורסמה ב"ניו-יורקר" כתבת מגזין מרתקת על תופעת ה-MasterClass, שיעורים מצולמים שמעבירים טובי המומחים מתחומים שונים – מכתיבה ועד בימוי, מטניס ועד משחק, מפיזיקה ועד אסטרונומיה. בניגוד ל-TED אלו לא הרצאות קצרצרות שאמורות להפוך אותך למועמד לזכייה בנובל אבל בדומה ל-TED, היומרה שלהן לשנות את חייך ולהעניק לך "השראה" היא אותה היומרה.

בתוך הכתבה מופיע הציטוט הזה של מארק וויליאמסון, סמנכ"ל התפעול של החברה שאחראית על אותם שיעורים:

אין לי הרבה מה לומר על ההצהרה הזו. מצד אחד היא כמעט קריקטורה על מה שמכונה בשם "אופטימיזם טכנולוגי" ומצד שני היא מייצגת אותה בצורה כל כך מוצלחת שהיא יותר דומה לתמונה מאשר קריקטורה.

אני מתעד אותה כאן כדי שהיא לא תיעלם לי כי ברור לי שמתישהו אחפש דוגמה עדכנית – לא כזו מהמאה ה-19 – להצהרות פומפוזיות, נפוחות מחשיבות עצמית ומחוסרות כל מודעות עצמית, שקשורות בכוחה המיסטי של הטכנולוגיה וזו הצהרה כל כך מוצלחת שלא הייתי רוצה לשכוח אותה.

דילמת העובד בארגון המושחת

בסוף 2020 פרסמתי במוסף "הארץ" טקסט ששואל מדוע אנחנו עדיין בפייסבוק. הטקסט זכה לשלל תגובות, שתיים מהן פורסמו ב"הארץ" ובראשית 2021 פרסמתי כאן, בגלוב, טקסט תגובה לאותן התגובות. בתחתית הטקסט פרסמתי 60 קישורים ל-60 כתבות שונות שעוסקות בנזקים של פייסבוק והבטחתי לעדכן את הפוסט בקישורים נוספים. מאז הוספתי 25 קישורים ל-25 כתבות ותחקירים נוספים, כולם עוסקים בנזקים של החברה. אני מציע לכם להקליק על כמה מהן – זה מהמם.

בשבועות הקרובים צפוי להתפרסם ב"הארץ" טקסט המשך שכתבתי באחרונה, שגם הוא עוסק בפייסבוק. הוא נכתב, בין השאר, בעקבות סדרת התחקירים המהממת של "הוול-סטריט ג'ורנל" על הנעשה בתוך פייסבוק ועל האופן שבו החברה יודעת ומכירה את שלל הנזקים שהיא גורמת ולמרות זאת היא קוברת את הממצאים ולעתים אפילו מכחישה אותם.

בטקסט שלי אני מדבר בקצרה על העובדים שפייסבוק מעסיקה – בעולם וגם בישראל – שיודעים שהם עובדים בחברה מרושעת ולמרות זאת הם ממשיכים לעבוד בה (אם וכאשר הטקסט יפורסם, אעדכן את הפוסט עם קישור אליו).

בעיניי, הנקודה של העובדים היא מעניינת כיוון שהיא רלוונטית גם לעובדים שמועסקים בחברות וארגונים נוספים: מה עובד צריך לעשות כאשר הוא יודע באופן ודאי וברור שהוא מועסק בחברה מרושעת, בחברה מושחתת? וכשאני אומר "מושחתת" אני לא מתכוון בהכרח לחברה שגונבת מהלקוחות שלה או שהמנכ"ל שלה מועל בכספי התאגיד. אני מתכוון למושחתת במובן הרחב של המילה: היא מבטיחה לספק ללקוחות שלה מוצר או שירות מסוים ולא מקיימת (היא יודעת שהיא משקרת כשהיא מבטיחה אותו), היא מתעללת בעובדים שלה או מסכנת אותם, היא מרמה באופן קבוע את הרשויות וכן הלאה וכן הלאה, לא חסרות דוגמאות לשחיתויות מהסוג הזה – למעשה הצגתי כמה מהן בסדרת "תרבות ארגונית".

בכל אופן, כיצד עובדים – בין אם זוטרים ובין אם בכירים – צריכים להגיב כאשר הם מגלים שזו החברה שבה הם עובדים? זו שאלה מרתקת כיוון שהיא מציבה את העובד בין הפטיש לסדן: מצד אחד הוא מתמודד עם צו מצפונו ומהצד השני הוא מתמודד עם האינטרסים הכלכליים האישיים שלו.

אני רוצה להאמין שרובנו לא רוצים לעבוד בחברה מושחתת. נכון, יש אנשים שזה לא מזיז להם אבל האנשים האלו הם מושחתים בעצמם ואני רוצה להאמין שהם לא הרוב. מצד שני, העולם לא מסודר בצבעי שחור ולבן אלא באינסוף גוונים של אפור. יש תאגיד שפעולותיו מביאות לאבדן חיי אדם ויש שתאגיד שהבטיח שהמוצר שלו יחזיק מעמד שלוש שנים בשעה שהוא יודע שהוא מחזיק רק 12 חודשים. האם צריך להתייחס לשתי הישויות האלו באותו האופן?

לא פחות חשוב מכך, אנשים צריכים לחיות ממשהו. אני מניח (אולי בטעות, אבל זו ההנחה שלי) שחלק לא מבוטל מהעובדים בפייסבוק יוכלו למצוא עבודה נאה במקומות אחרים אבל לא לכולם יש את האופציה הזו. לא לכולם יש את ההשכלה המתאימה, לא כולם נמצאים בגיל המתאים, לא כולם יוכלו למצוא מקום חדש בשוק העבודה (בוודאי לא הנוכחי) אם יחליטו שהם אינם מסוגלים לעבוד בחברה המושחתת שמעסיקה אותם. במובן הזה, לעזוב חברה מרושעת היא פריבילגיה שלא כולם נהנים ממנה.

נדמה לי שאין "תשובת בית ספר" לדילמת העובד בארגון המושחת. כדי לפתור אותה צריך לשכלל אינסוף מרכיבים בהם רמת השחיתות של החברה, האופציות התעסוקתיות של העובד, האופי האישי של העובד, סולם הערכים שלו, מידת הנכונות שלו לשלם מחיר בגין הערכים והעקרונות שלו, עד כמה החברה שהוא עוזב תבוא איתו חשבון, עד כמה הוא מסכן את עתידו ועתיד משפחתו וכן הלאה וכן הלאה אבל מה שחשוב להבין הוא שהדילמה הזו הרבה יותר שכיחה ממה שנהוג לחשוב והיא באה לעולם בכל מיני צורות.

למשל, חברה שיודעת שאחד מהמנהלים שלה נוהג להתעלל ולהתעמר בעובדיו ולא עושה דבר היא חברה "מושחתת" כפי שאני מגדיר אותה כאן, "מושחתת במובן הרחב של המילה". מה אמור לעשות עובד שסופג את ההתעמרות הזו מהמנהל הישיר שלו? מה אמורה לעשות עובדת במחלקה אחרת שרואה כיצד חברה שלה סופגת התעמרות מהמנהל שלה בשעה שהנהלת החברה לא עושה דבר? כמה רחוק מהשחיתות אתה צריך להיות על מנת שהיא תפסיק לעניין אותך? כמה קרוב אתה צריך להיות על מנת שלא תוכל להתעלם ממנה?

באופן אישי אני יכול לקבל הכרעות לכאן ולכאן. כבר נתקלתי בעובדים שאומרים "כן, אני עובד בחברה מזעזעת אבל אני צריך לשלם את החשבונות". מאידך, נתקלתי בעובדים שאמרו "די, אני לא מסוגל להשלים עם מה שאני רואה וכל הניסיונות שלי לשנות את החברה עלו בתוהו. אני עוזב את המקום הזה". בעיניי, אלו שתי תשובות לגיטימיות. אני מודה שבאופן אישי קשה לי עם התשובה הראשונה אבל ברור לי שזה פועל יוצא של הפוזיציה שבה אני נמצא; כאשר אתה רעב ללחם העקרונות הנעלים נראים אחרת לגמרי.

אבל הבעיה שלי קשורה בסוג אחר של עובדים ומנהלים. זה סוג האנשים שעוצם עיניים, שלא מוכן להביא את הדילמה לסף התודעה שלו. אלו עובדים ומנהלים שמספרים לעצמם ולאחרים סיפורי מעשיות, שמתחזקים את השקרים והשחיתות על ידי התעלמות מהם. הדרך שלהם לפתור את הדילמה היא לקבור את הראש שלהם בחול. אלו הם הבזויים שבאנשים.

להתפעל בתיאוריה

לפני כמה ימים נתקלתי בריאיון עם אחד מאנשי האקדמיה הבכירים בישראל, חוקר ידוע ומכובד בתחומו. השיחה עסקה בכל מיני עניינים ואחד מהם היה פרטיות. אותו חוקר הסביר למראיין שהוא לא נורא מתפעל מהקונספט הזה של "פרטיות" שמקודם על ידי כל מיני משפטנים ושבכלל:

ההתלהמות הזו על אבדן הפרטיות היא בעייתית. אני בעד יותר מצלמות ולא פחות מצלמות, יותר מיקרופונים ולא פחות מיקרופונים, ואם זה מבייש מישהו אני גם שואל 'במה בדיוק אתה מתבייש?'

נזכרתי בריאיון הזה ובטיעון הזה כאשר קראתי את סיפורם של אנשי התמיכה ושירות הלקוחות שמועסקים בחברת Teleperformance שמעסיקה כמעט 400 אלף איש ברחבי העולם, כ-39 אלף מתוכם בקולומביה. האנשים האלו נותנים שירות ללקוחות של חברות כמו אפל, אמזון או אובר. אתה מתקשר למוקד שירות הלקוחות והשיחה מנותבת אליהם, למשל לקולומביה – והם עוזרים לך.

כיוון שכמעט כל מרכזי שירות הלקוחות בעולם מעסיקים היום עובדים שעובדים מהבית, גם האנשים האלו עובדים מהבית. עד כאן הכול טוב ויפה אבל מסתבר שהעובדים התבקשו באחרונה לחתום על חוזה חדש לפיו הם מאשרים לחברה, ל-Teleperformance, להתקין בביתם מצלמות ומיקרופונים על מנת שמערכת הבינה המלאכותית של החברה תוכל לנתח האם הם מבצעים את עבודתם כנדרש.

מכיוון שמדובר בקולומביה ולא באנשים מי-יודע-כמה-אמידים, האנשים האלו עובדים מחדר השינה שלהם או במטבח-סלון שבו נמצאים גם בני/בנות הזוג שלהם והילדים שלהם. ועדיין, Teleperformance עומדת על זכותה להתקין בבתים של האנשים, מצלמות ומיקרופונים.

לדברי אחת העובדות, שהעבירה את החוזה לרשת NBC האמריקאית, היא לא רצתה לחתום על החוזה אבל המפקח שלה אמר לה שאם היא לא תחתום היא לא תוכל להמשיך ולשרת את לקוחות "אפל". "זה ממש רע. אין לנו משרד. אני עובדת מחדר השינה שלי. אני לא רוצה להתקין מצלמה בחדר השינה שלי", היא אמרה.

וזה כמובן מעלה את השאלה כבדת המשקל: "אם זה מבייש אותך, במה בדיוק את מתביישת?".

אין לי בעיה עם אנשים שלא חסים על פרטיותם. מבחינתם, פרטיות הוא קונספט עבש, מיושן ואפילו מסוכן ("הוא פוגע בסולידריות", הסביר אותו פרופסור). הבעיה שלי מתחילה כאשר הם נורא מתפעלים מהעמדה שלהם בתיאוריה ושוכחים שהעולם האמיתי לא מתנהל בתיאוריה; הוא מתנהל בעולם האמיתי שבו יש אנשים אמיתיים שנפגעים באופן אמיתי מהתיאוריה הנורא מרשימה שלהם.

הנה דוגמה נוספת לפער שכזה.

ערן גפן פרסם ב"גלובס" טקסט שבו הוא מציג 14 עקרונות ניהול שאותם ניתן ללמוד מג'ף בזוס, מייסד אמזון והאיש העשיר בעולם. בין העקרונות של בזוס גפן מונה רעיונות כמו "להיות המצביא של המוצר", "נועזות היא שם המשחק", "הקשיבו, כבדו, דברו בכנות" וכן הלאה, שזה כבר ממש היסטרי.

זה היסטרי משתי סיבות.

הראשונה היא שעל אף שאפשר ולפעמים גם כדאי ללמוד כל מיני טריקים ניהוליים שפותחו באמזון (ובגוגל, ובמיקרוסופט, ובאפל, ובג'נרלס מוטורוס וביבמ בלה בלה בלה), המחשבה שחברת ביטוח, אופנה או חברה שמציעה שירותי call center יכולה ליישם את "עקרונות הניהול של אמזון", גובלת בבדיחה.

כן, אתה יכול ללמוד מאמזון "שנועזות זה שם המשחק" ושכדאי "לפתוח את הראש לאפשרויות" אבל זה כמובן מעלה את השאלה האם באמת מישהו צריך את אמזון בשביל להבין שנועזות זה דבר חשוב ושחשוב לשמור על ראש פתוח. בנוסף, אמזון פועלת ביקום נפרד שהקשר בינו ובין העולם האמיתי של רוב החברות בעולם הוא מקרי לחלוטין. היא מצוידת במשאבים בלתי מוגבלים (אני מתכוון לזה באופן הכי פשוט של המילה), היא יכולה לגייס את העובדים הכי מוכשרים, היא יכולה לקנות כל טכנולוגיה שבא לה, היא יכולה להשקיע במה שהיא רוצה – אז ממנה אני אלמד איך לנהל חברה?

במלים אחרות, אפשר ללמוד איך להיות אדם טוב מ"סופרמן" אבל נראה לי שאני אעדיף לשמוע עצות מסבא שלי שחי בעולם האמיתי.

הסיבה השניה שהטקסט של גפן היסטרי קשורה באמזון עצמה ובכך שמדובר באחת החברות הברוטאליות ביותר שפועלות היום בעולם המערבי. יש כל כך הרבה דוגמאות שזה מגוחך להתחיל ולהציג אותן אבל הנה אחת שנתקלתי בה בזמן האחרון: אמזון מעבירה את מאות אלפי העובדים שלה, שעובדים במחסנים שלה, למשמרות שמתחילות ב-01:20 בלילה ונגמרות ב-11:50 בבוקר.

המשמעות של המשמרות האלו ברורה: אי אפשר לעבוד בעוד עבודה, אי אפשר לטפל בילדים, אי אפשר לעשות שום דבר חוץ מאשר לעבוד עבור אמזון. עובדים שמסרבים לקבל על עצמם את המשמרות האלו, מפוטרים. אני מתאר לעצמי שזה חלק מעקרון מספר 10 (מתוך 14) של ג'ף בזוס: "הקשיבו, כבדו, דברו בכנות".

שלא יהיה ספק: אמזון היא אחת החברות היותר מדהימות שפועלות בעולם. יש לה מוצרים מדהימים, פיתוחים מרשימים, פתרונות טכנולוגיים חדשניים והמספרים שהיא מציגה (הכנסות, רווחים, שיעור צמיחה) הם משהו שקשה שלא להתפעל ממנו ועדיין הפער בין "עקרונות הניהול" של האיש העשיר בעולם לבין ההתעלמות המוחלטת מהפרקטיקות הבעייתיות (באמת בלשון המעטה) של אותה חברה שאותה הקים אותו איש עשיר בעולם ומהאופן שבו אותן פרקטיקות משפיעות על אנשים אמיתיים, היא באמת מרשימה.

אני מאוד אוהב תיאוריות, יש כמה תיאוריות שאני ממש מחבב אבל מדי פעם מומלץ לשים את המלים המנופחות בצד ופשוט להסתכל על העולם. מי יודע, אולי זה אפילו ישפיע במשהו על התיאוריה שלכם.