מהו המרכיב הנדיר ביותר בציבוריות הישראלית, זה שאם רק היה ניתן לגייס אותו, להוסיף ממנו ולפזר אותו ברחבי המדינה, החיים שלנו היו משתפרים? לא, זה לא כסף ואפילו לא אהבה. המרכיב הזה הוא אמון (Trust). ישראל סובלת ממחסור אדיר באמון וכולנו חיים את התוצאה: לימין אין אמון בשמאל (וההפך), לחילונים אין אמון בחרדים (וההפך), ליהודים אין אמון בערבים (וההפך).
האמון נמצא בבסיס כל פעולה חברתית – הוא זה שמאפשר אותה – ומהרגע שמבחינים בחשיבותו, מזהים את חסרונו בכל מקום. שלא במפתיע, המחסור באמון בולט גם בעולם הטכנולוגיה.
מאחורי המכתב (המגוחך, יש לומר את האמת) שעליו חתמו אילון מאסק, סטיב ווזניאק ואנשי טכנולוגיה נוספים, הדורש להכריז על עוצר פיתוח של מערכות הבינה המלאכותית למשך שישה חודשים, נמצא חוסר אמון. החותמים על המכתב לא סומכים על החברות שמפתחות את הטכנולוגיות האלו, ולכן הם קוראים לעצור הכל כדי שמישהו שהם כן סומכים עליו יוכל לבדוק ולבחון.
הממשלות של ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וניו־זילנד לא נותנות אמון בטיקטוק, ולכן אוסרות על עובדיהן להתקין את האפליקציה הפופולרית על מכשירי הטלפון הסלולריים שלהם. המדינות האלו לא סומכות על טיקטוק כי הן לא סומכות על ההבטחה שלה שהיא לא תעביר מידע לסין, ועל סין רק מעטים סומכים.
בראשית מארס 2023, משקיעי קרנות הון הסיכון בארצות הברית איבדו כמעט בבת אחת את האמון בבנק אחד, סיליקון ואלי בנק. הם הורו לחברות הסטארטאפ שבהן השקיעו למשוך את הכסף מהבנק – ופוף! בתוך 24 שעות הבנק קרס.
האם הוא קרס בשל בעיה פיננסית? האם היה חסר לו כסף? לא ממש. הבנק קרס בשל בעיית אמון כי בשורה התחתונה, המערכת הפיננסית – מרמת הבנק הבודד ועד רמת המדינה – מתפקדת רק אם אנחנו נותנים בה אמון. ברגע שהאמון אובד, המבנה מתפרק. אחרי הכל, גם כסף הוא לא יותר מנייר בצבעים שונים.
זו בדיוק הנקודה של ביטקוין. תהילתו של המטבע, שנולד בעקבות קריסת הבנקים האמריקאיים והמשבר הכלכלי של 2008, נעוצה בטענה שהשימוש בו ייתר את הצורך לסמוך על כסף פיזי (נו באמת, בומרים), על בנקים (הם גנבים), על המערכת הפיננסית (היא רקובה) או על מקבלי ההחלטות (מושחתים כולם, זה ידוע).
כנראה שמורפיוס מסדרת סרטי "המטריקס" צדק כשאמר כי "הגורל, כך נראה, אינו חף מתחושת אירוניה". ביטקוין הוא התוצאה המתבקשת של אובדן אמון, אבל בפועל השיטה המבוזרת שנועדה לפתור את בעיית האמון, מושך אינסוף רמאים, גנבים ושקרנים שמנצלים את חוסר האמון של האנשים במערכת כדי לגנוב את כספם. היי, סם בנקמן־פריד.
שנמשיך? כי זו רק ההתחלה. בשנים האחרונות המשתמשים איבדו אמון בחברות שמפעילות שירותי מדיה חברתית דוגמת פייסבוק או אינסטגרם. מאסק, לדוגמה, טען שאחת הסיבות שהוא רכש את טוויטר היתה רצונו להחזיר את האמון של המשתמשים באלגוריתם שקובע מה הם רואים – אמר, ואז הכריח את מהנדסי טוויטר להעניק משקל עודף של פי 1,000 לציוצים שלו עצמו. גאון.
חלק מהמשתמשים עוברים מווטסאפ לטלגרם כי הם לא נותנים אמון בהבטחה של ווטסאפ שהיא תשמור על פרטיותם. האזרחים בארצות הברית לא סומכים על טכנולוגיות לזיהוי פנים מאחר שמדי פעם הן שוגות וכתוצאה מכך אזרחים תמימים – אפריקאים־אמריקאים ברובם – נעצרים על לא עוול בכפם.
האם אפשר לסמוך על המונופולים הגדולים, על הביג־טק, על אמזון, אפל, גוגל, ומיקרוסופט? על מי בעצם אפשר לסמוך?
הבעיה הזו כל כך סבוכה שקשה לדעת אם הטכנולוגיות והחברות שמפתחות אותן הן הסיבה למשבר האמון שאיתו אנחנו מתמודדים או שהן התוצאה, ואם הן מגבירות ומחריפות את חוסר האמון או דווקא מספקות לנו כלים להתמודד איתו.
נדמה שאפשר לומר דבר אחד בוודאות: בתקופה של חוסר אמון נוצרת הזדמנות. חשבו על האינסטלטור, על החבר'ה שאתם קוראים להם כשאתם עוברים דירה, על החשמלאי, הגנן או המוסכניק שעליהם אתם סומכים בעיניים עצומות. חשבו איזה יתרון תחרותי ועסקי יש למי שמצליח לרכוש את האמון שלכם.
מתי חברות הטכנולוגיה, וחברות בכלל, יבינו שבמקום להשקיע בעוד פיצ'ר מיותר, בעוד קמפיין שיווקי בנאלי, כדאי להן להשקיע בבניית אמון? זה תהליך ארוך ולא רואים אותו בדו"חות השנתיים, בוודאי לא מיד, אבל לחברות שנהנות מאמון יש נכס ששווה הון עתק. אנשים צמאים לאמון. לא תרוו את צימאונם?
(מגזין TheMarker, פורסם ב-21.5.2023)
כתיבת תגובה