ילדי דור ההוקי

ג'ונתן היידט, פסיכולוג חברתי יהודי־אמריקאי, פרסם בסוף מרץ האחרון ספר בשם "הדור החרד" (The Anxious Generation), שבתוך זמן קצר נהפך רב־מכר.

היידט מתמודד עם חידה. מדי שנה הממשל האמריקאי מבצע סקר בקרב ילדים ובני נוער שבו הם נשאלים שורה של שאלות בנוגע לנושאים שונים, בהן שאלות בנוגע למצבם הרגשי. לדוגמה, הם נשאלים "האם חוויתם תקופה ארוכה של עצב, ריקנות או דיכאון או תקופות ארוכות שבהן השתעממתם מדברים שמהם אתם בדרך כלל נהנים לעשות". מי שעונה בחיוב על חמש מתוך תשע שאלות מהסוג הזה, מסומן כמי שסבל מדיכאון בשנה החולפת.

כשהיידט בחן את תוצאות הסקר הוא שם לב שהחל מ־2010, ובאופן בולט במיוחד מאז 2012, נרשם גידול במספר הבנים והבנות שדיווחו על דיכאון. זה לא סתם גידול אלא זינוק של פי שניים וחצי בשיעור מקרי הדיכאון בקרב ילדים וילדות וזאת ללא קשר לגזע או מעמד חברתי. המצב הזה, שהיה חמור גם כך, רק החריף בתקופת הקורונה.

הגרף שמראה זינוק בשיעור בני ובנות הנוער שמדווחים על דיכאון, הוא רק אחד בשורה של גרפים שמוצגים בפרק הראשון של הספר. גרף אחר מתאר את שיעור הצעירים בני 18־25 שסובלים מחרדה (זינוק של 139% מאז 2010); גרף נוסף מתאר את שיעור הילדים והילדות בגילי 10־14 שביקרו בחדר מיון בשל פגיעה עצמית (גידול של 48% בקרב בנים בשנים 2010־2020 וזינוק של 188% בקרב בנות); וגרף שלישי את שיעורי התאבדות בגילים האלו (גידול של 91% בקרב בנים, זינוק של 167% בקרב בנות). גרפים אחרים מראים שמגמה דומה מתרחשת גם במדינות נוספות דוגמת קנדה, אוסטרליה ובריטניה. זו התעלומה שהיידט מנסה לפתור: מה יכול להסביר את זה?

אחרי שבחן ואז פסל הסברים ביולוגים כמו שינויים בגנים, הסברים היסטוריים כמו המתקפה על התאומים ואפילו הסברים סביבתיים כמו החרדה סביב התחממות כדור הארץ, היידט מתמקד בשלושה אירועים שלדבריו היו אלו שהובילו לשפל במצבם הנפשי של ילדים ובני נוער: השקת הטלפונים החכמים, התפשטות המדיה החברתית וכפתורי ה־Like, ה־Share, ה־Retweet ולבסוף, הופעת מצלמת הסלפי, המצלמה הקדמית בטלפונים הסלולריים שאפשרה, בין השאר, את הופעתה של אינסטגרם – כולם התרחשו בשנים 2007־2012.

הטכנולוגיות הדיגיטליות האלו, כל אחת לחוד וכולן יחד, הובילו להחרפת התופעות שמודגמות בגרפים שמוצגים בספר של היידט, גרפים שיש להם מכנה משותף: הם נראים כמו מקל הוקי; תחילה קו המגמה שטוח ובקושי מתרומם אבל אז, כמעט בבת אחת והחל משנת 2012, הוא מזנק כלפי מעלה. היידט קרא לספרו בשם "הדור החרד" אבל באותה המידה הוא יכול היה לקרוא לו "דור מקל ההוקי".

גם בספר שפרסמתי ב־2019, "קוד סמוי", הופיעו ממצאים של כמה וכמה מחקרים שהראו כיצד ילדות ונערות, שמדווחות על שימוש מוגבר ברשתות חברתיות, מדווחות במקביל על חרדה, דיכאון ובעיות נפשיות אחרות.

הבעיה היתה שעד לפני כמה שנים שאלת הקשר הסיבתי – האם משתנה X (שימוש ברשתות חברתיות) גורם לתופעה Y (חרדה ודיכאון בקרב בני ובנות נוער), האם גורם X הוא הסיבה לתופעה Y, לוותה בסימן שאלה. לטענת היידט, מחקרים שבוצעו במקומות שונים, באמצעות שיטות מחקר שונות, בזמנים שונים ועל קבוצות שונות, מאפשרים להחליף את סימן השאלה בסימן קריאה.

כדאי לקרוא את ספרו של היידט, אבל בעיקר כדאי לחשוב על הטכנולוגיה שנמצאת כעת במרכז תשומת הלב הציבורית. בעוד שרשתות חברתיות הופיעו לפני יותר מ־20 שנה והן כבר לא יצור טכנולוגי מסתורי, שירותי הבינה המלאכותית על גווניהם השונים, נמצאים רק בחיתוליהם.

לאף אחד לא ברור מה יקרה לתלמידים, להוראה וללמידה כשהילדים יבלו זמן רב עם צ'אטבוטים שמחקים את היכולת האנושית להתבטא בשפה חופשית. אף אחד לא יודע מה יקרה ליכולת שלנו לתת אמון בקול שנשמע בשיחת טלפון מהרגע שנבין שניתן לחקות כל קול ללא בעיה. מה בנוגע ליכולת של המשטרה לחקור פשעים בהתבסס על הקלטות? מה בנוגע ליכולת שלנו להבחין בין אמת לשקר? האם בכלל נוכל לתת אמון האחד בשני?

אף אחד לא יודע לתת תשובות מלאות על השאלות האלו (ועל רבות נוספות) אבל הספר של היידט מצביע על שתי תובנות מדאיגות: הראשונה היא שחולף זמן עד שהתמונה מתבהרת והשנייה היא שכאשר היא מתבהרת, חלק עצום מהנזק כבר נגרם. אין בכך לטעון שעלינו לעצור את פיתוח טכנולוגיות הבינה המלאכותית – זה גם בלתי אפשרי – אלא רק להזכיר שגם אחרי הופעת המדיה החברתית רבים היו משוכנעים שהטכנולוגיה החדשה תביא רק ברכה.

(מגזין TheMarker, פורסם ב-16.6.2024)