לא סומך על אף אחד

היה רגע אחד שטאקר קרלסון היה אחד האנשים החשובים באקולוגיית המדיה האמריקאית, בוודאי זו השמרנית. הוא החזיק כמעט את כל רשת "פוקס ניוז" על הכתפיים שלו. אבל באפריל 2023 הרשת פיטרה אותו בעקבות תביעה שהתנהלה נגדה וקרלסון יצא לדרך חדשה. הדרך החדשה הזו עוברת דרך ראיונות שהוא מקיים ואז מעלה לאתר האינטרנט שלו ולערוץ היוטיוב שלו.

קרלסון הוא פופוליסט ואופורטוניסט וטכניקת הראיונות שלו דוחה. אפשר לסכם אותה כך: "אני לא אומר שג'ו ביידן רוצח תינוקות, אני רק שואל את השאלה. אני לא טוען שהילארי קלינטון עומדת בראש רשת של פדופילים, אבל נראה לי ששווה לבדוק את הטענה. אני? אני באופן אישי לא יודע, אבל היי, אני רק עיתונאי, אני רק מציג את השאלה".

כמו כל עיתונאי שמרן ופופוליסט שנשען על הבייס של הימין, קרלסון מביע אי-אמון יסודי ובסיסי בכל מערכת שלטונית. אחרי הכל, איך אפשר לקדם תפיסות וקונספירציות של "דיפ-סטייט" אם אתה סומך על המוסדות הרשמיים של הסטייט?

דוגמה נפלאה לכך ניתן למצוא בראיון שהוא קיים עם מנכ"ל ומייסד OpenAI, סם אלטמן. 35 דקות לתוך הריאיון, קרלסון שאל את אלטמן בנוגע לעובד לשעבר של OpenAI שנמצא מת זמן קצר אחרי שדיווח על אי-סדרים ואולי אפילו על מעשים פליליים בחברה.

אלטמן אמר שהעובד התאבד וקרלסון שאל "אתה באמת חושב כך?". אלטמן ענה, "כן, אני באמת חושב כך. אתה לא חושב שהוא התאבד?" וקרלסון עונה "לא, הוא ללא ספק נרצח".

מהרגע הזה ובמשך יותר משבע דקות , קרלסון מציג בפני אלטמן טענות, בין השאר מצד אמו של העובד, לצד ממצאים הקשורים באירוע. הוא אומר לאלטמן: "האמא של העובד שאיתה דיברתי טוענת שאתה דאגת לרצוח אותו".

"אתה מאמין בזה?" אלטמן שואל וקרלסון, נאמן לטכניקת הראיונות שלו אומר בתגובה: "אני רק שואל". אלטמן אומר "הרגע אמרת את זה, אז אני שואל האם אתה מאמין בזה" וקרלסון עונה: "אני חושב שראוי לבדוק את זה".

זו שיחה הזויה. היא הזויה לא רק בגלל שרק לעתים רחוקות אתה רואה מראיין מוכר שואל את אחד המנכ"לים הידועים והעשירים בעולם האם הוא הזמין רצח של עובד שלו, אלא גם בגלל שהשיחה מבוססת על נקודת מוצא סמויה: "אני, טאקר קרלסון, אני לא סומך על אף אחד. אני לא סומך עליך, סם אלטמן, אני לא סומך על משטרת סן-פרנסיסקו שסגרה את החקירה וקבעה שזו היתה התאבדות, אני לא סומך על הסנטור שפניתי אליו כדי שיבדוק את העניין. אני לא סומך על התביעה, על בתי המשפט, אני לא סומך על אף אחד. הכל פה נראה לי חשוד ואני לא סומך על אף אחד".

כמובן שהשאלה המתבקשת היא "האם אני מאמין לאלטמן" (שהוא, אגב, דושבג ממדרגה ראשונה) אבל בעיניי זו בדיוק המטרה של קרלסון ובאופן עמוק זו לא השאלה נכונה.

המטרה של קרלסון היא לא לרדת לחקר האמת, המטרה של קרלסון היא לשתול ספק בתוך הראש של הצופים שלו. המטרה שלו היא לערער את האמון הבסיסי שאזרחים נותנים ברשויות שהתפקיד שלהן הוא לבדוק נושאים מהסוג הזה.

אני לא שוטר, לא בלש ולא שופט. אני לא יודע מה היה שם ואין לי שום יכולת לדעת. כל מה שאני יודע הוא את מה שקרלסון סיפר ב-25 שניות ואז את הפנים ההמומות של אלטמן כשהוא מנסה לחשוב איך הוא עונה למראיין שהלכה למעשה אומר לו "נראה לי שאתה ביקשת שירצחו את העובד שלך". מה אתם הייתם עונים על השאלה הזו?

שלא יהיה ספק: הטלת ספק היא פעולה ראויה בדמוקרטיה ליברלית ובמסגרת הטלת הספק מותר, ראוי ולפעמים נכון, להטיל ספק גם ברשויות רשמיות. בארה"ב יש לא מעט אנשים שיצאו לחופשי מהכלא אחרי שנבדקה ההרשעה שלהם והסתבר שהיא היתה שגויה, אפילו בישראל יש כמה כאלו.

אבל אני לא חושב שקרלסון מתעניין באמת. הוא גם לא מתעניין בעובד שמת או בסם אלטמן. הדבר היחיד שהוא מעוניין בו הוא לבסס את הטענה היסודית שלו: אי אפשר לסמוך על אף אחד.

מה שמעלה את השאלה למי יש אינטרס לקדם טיעונים מהסוג הזה? האם אתם הייתם רוצים לחיות בחברה שבה חלק גדול מחבריה סבור שאי אפשר לסמוך על אף אחד? איך נראים חיים בחברה כזו ואיזה עתיד ממתין לה?