לפני כמה שבועות נתקלתי בפוסט של מישהי בלינקדאין שמציגה את עצמה כ"אסטרטגית של עבודה בעידן הבינה המלאכותית" וכמי ששימשה ועדיין משמשת סמנכ"לית משאבי אנוש בארגוני הייטק גלובליים.
בטקסט שלה היא מתארת בהתלהבות את הפיטורים עליהם הוכרז לאחרונה בחברות דוגמת מיקרוסופט (כ-7,000 עובדים), דואלינגו (כ־10% מהמתרגמים שלהם), ו־Chegg (כ־22% מכוח העבודה). היא מסבירה שהפיטורים האלו לא דומים לפיטורים מהעבר. לדבריה, חברות מפנות משרות כדי להשקיע בהימורים הגדולים של תשתיות AI ולכן "פיטורי הבינה המלאכותית", כפי שהיא מכנה אותם, הם תופעה חדשה: "לא מפטרים בגלל בינה מלאכותית. מפטרים למען בינה מלאכותית".
רק לעיתים רחוקות אדם נתקל בתעמולה תאגידית בוטה כל כך בצורתה הטהורה ובשיח היפר־קפיטליסטי עמוס בכל כך הרבה עונג והנאה. שווה להתעכב על הטקסט הזה מאחר שהוא מקפל בתוכו שורה של טענות ומסקנות שתופסות תאוצה בימים אלה.
הנה דוגמה: הכותבת מסבירה שסמנכ"לית משאבי האנוש של חברת התרופות מודרנה, שכיום משמשת גם סמנכ"לית הטכנולוגיה לאחר שהחברה איחדה את מחלקת ה־HR עם מחלקת הטכנולוגיה, "כבר לא עוסקת ב'תכנון כוח אדם', אלא ב'תכנון עבודה'. היא לא חושבת 'כמה אנשים צריך', אלא מה העבודה ומי נכון שיבצע אותה; אדם או מכונה". זה, בעיני הכותבת, "גאוני".
זה אולי גאוני, אבל העובדה שמנהלים מודרניים חושבים במונחים של עבודה ולא במונחים של אנשים, רחוקה מלהיות חדשה או מסעירה. מהטקסט אפשר להבין כאילו עד עכשיו מנהלים אמרו לעצמם: "במחלקה שלי יש שמונה עובדים אבל מאחר שאני חושב במונחים של אנשים ולא של עבודה, אאסור עליהם להשתמש באקסל ואדרוש שיבצעו את המשימה בעזרת עט ונייר".
בארגז הכלים הניהולי יש מגוון אפשרויות – עובדים, קבלני משנה, מחשבים, תוכנות ומכונות – ומתוכן המנהלים בוחרים את התמהיל הנכון כדי להשלים את המשימות שלהם. המציאות הזו מוכרת וידועה כבר למעלה מחצי מאה.
אבל הטיעון האמיתי של הכותבת הוא אחר: מהפכת הבינה המלאכותית הגיעה לשלב שבו מנהלים יכולים לבחור בין שתי אפשרויות – לתת לעובד להשתמש בטכנולוגיה כדי לבצע עבודה או לפטר את העובד ולתת לטכנולוגיה לבצע את העבודה בעצמה. זו הסיבה שמנהלים יכולים להפסיק לחשוב על העובדים ולהתרכז בעבודה שהם צריכים לבצע. "זה לא תכנון כוח אדם. זה תכנון עבודה. וזה הבדל עצום עצום עצום", נכתב בהתלהבות.
הטיעון הזה פגום וחלקי מכמה כיוונים.
ראשית, נכון אמנם שיש מקרים שבהם ניתן להשלים כמה משימות מכלל משימותיהם של העובדים בצורה מהירה ויעילה באמצעות בינה מלאכותית. יש אפילו עבודות שלמות שבינה מלאכותית כבר יודעת לבצע בצורה משביעת רצון ואפילו מרשימה. אבל העובדה היא שיש חברות, נניח חברת הפינטק השוודית Klarna, שפיטרה 700 עובדים לטובת בינה מלאכותית וכעת, לאחר התנסות מביכה, ממהרת לחזור ולשכור עובדים אנושיים. העובדה הזו, משום מה, לא מוזכרת בטקסט, או סתם נשכחה.
שנית, בינה מלאכותית היא כלי ואמצעי להשגת מטרה אבל הכותבת מתייחסת אליה כאילו היתה ישות מיסטית, כוח נשגב שיש לסגוד לו, להקריב עבורו קורבן ("אנחנו לא מפטרים 'בגלל' בינה מלאכותית, אנחנו מפטרים 'למענה'").
גם הדיבור המעריץ והחלול הזה רחוק מלהיות חדש. ההיסטוריה זרועה בדוברים שתיארו בעיניים נוצצות את מכונת האריגה, הרכבת, הטלגרף, הרדיו, המכונית והמחשב. הם הצביעו על הטכנולוגיות האלו כמי שיביאו לשגשוג, רווחה ושפע ואפילו לשלום עולמי. אין להכחיש, יש להן יתרונות עצומים; אבל אם למדנו משהו לאורך ההיסטוריה, זה שטכנולוגיה חדשה תמיד מייצרת מנצחים חדשים אבל גם מפסידים חדשים. אך בטקסט הזה, כולם מנצחים.
זה המקום לתהות ממה בעצם הכותבת מתלהבת, מה אנחנו אמורים לחגוג? את מרחץ הדמים שעלול להתרחש בשוק העבודה? את התחזיות של בכירי תעשיית הבינה המלאכותית שצופים שכ־10%־20 מעבודות הג'וניורים במקצועות הצווארון הלבן עלולים להימחק בתוך שנים בודדות? בטקסטים חסרי מודעות עצמית מהסוג הזה האנשים האלו כמעט אף פעם לא מוזכרים. לא צריך לדאוג להם; הם יסתגלו, הם ילמדו מקצועות חדשים.
מה שמוביל לנקודה האחרונה והיא ההתייחסות אל העובדים כאל נטל שסופסוף אפשר להיפטר ממנו. האנשים האלו, הטיפוסים הלא יעילים האלו, בשעה טובה אפשר לקצץ בהם. "מה שפעם דרש עשרה אנשים – היום אפשרי עם שלושה ובמהירות גבוהה פי עשרה", נטען.
קשה לדעת מיהם אותם אנשים, איפה הם עובדים ומהי בכלל העבודה שלהם. כרגיל בטקסטים אידיאולוגיים, אין כאן פרטים. ועדיין, קשה שלא להתרשם מההתרגשות של הכותבת בזמן שהיא מהרהרת על עולם העבודה העתידי: נחשק, מהיר ויעיל, עולם שיש בו פחות עובדים, הרבה פחות עובדים, כמה שפחות עובדים. "זה לא אוטומציה", היא כותבת. "זה גם לא חיסכון. זו הקצאה מחדש של משאבים".
(מגזין TheMarker, פורסם ב-15.7.2025)
כתיבת תגובה