להיות מרואיין

התמזל מזלי ובקריירה שלי הצלחתי לבקר בפוזיציות שנוגעות לתחום התקשורת. הפוזיציה הראשונה היתה בתפקיד העיתונאי, כלומר בתפקיד המראיין. אני מודה שמאוד אהבתי אותה מכיוון שלפצח מרואיין כך שיצאו ממנו דברים מעניינים זה קצת כמו לפצח חידה טובה. הפוזיציה השניה היתה בתפקיד המומחה. גם כאן גבולות הגזרה מאוד ברורים – מזמינים אותך לדבר בתקשורת כי אתה יכול להסביר דברים שקשורים בתחום המומחיות שלך אבל אף אחד לא באמת מתעניין בך, בדעותיך, בתפיסת עולמך או במחשבותיך.

הפוזיציה השלישית היא בתפקיד המבקר. את זה אני עושה מאז 2008 ב”העין השביעית” ועוד קודם לכן כאן, בגלוב. הפוזיציה הרביעית היא בתפקיד החוקר, זה שמחליט שיש שאלה אחת שממש טורדת את מנוחתו, הוא מחליט לחקור אותה באמצעות כלים אקדמיים ואז מפרסם את ממצאיו. הפוזיציה החמישית היא בתפקיד המרצה, זה שמלמד תקשורת והפוזיציה השישית והאחרונה (נכון לעכשיו) היא של מי שעומד בראש בית ספר לתקשורת.

אחת הפוזיציות היותר נדירות עבורי היא פוזיציית המרואיין. שהיתי בפוזיציה הזו פעמים בודדות בעבר – למשל כאשר פרסמתי ספר – אבל היא מאוד נדירה עבורי, ובצדק. אני לא נבחר ציבור, לא סלבריטאי, אין לי סיפור חיים שערורייתי, אין סיבה שהתקשורת תתעניין בי באופן מיוחד.

דווקא משום כך, הראיון שערך איתי עמית ותיק שלי, דרור פויר, מ”גלובס” למוסף “פירמה”, היה חתיכת חוויה מעניינת והתוצאה, בעיניי, מעניינת לא פחות ולו בשל העובדה שזה תמיד מעניין לראות את עצמך דרך העיניים של אנשים אחרים.

פויר התעניין בפוזיציה הראשונה והשלישית שלי – כאיש תקשורת בעבר ומבקר תקשורת בהווה ולקראת הסוף, ממש בשולי הדברים, ישנה התייחסות גם לפוזיציה השישית, זו שנוגעת לתפקיד הנוכחי שלי כדיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל.

אם בא לכם לקרוא את הראיון המלא, לחצו על התמונה ותופנו לקובץ PDF.

מחשבה אחת על “להיות מרואיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: