הם היו הפול ניומן שלנו

לפני קצת יותר משנה חשבתי על השקת סדרה של מפגשים עם בכירי תעשיית התקשורת, שיגיעו לדבר בפני מי שנמצאים בראשית דרכם כדי לחלוק מניסיונם. הדגם העקרוני היה זה של Inside the Actors Studio עם ההתאמות הנדרשות. בעזרת צוות מוכשר ונמרץ הרעיון המקורי שוכלל, תפס צורה והפך ל”הפינצטה”, סדרה מרתקת שתפתח עונה שניה בחודש הבא.

זכרתי מי היה האורח הראשון בסדרת ה-Actors Studio – פול ניומן (לפניו היה אלק בולדווין שהיה סוג של פיילוט). כאשר פול ניומן מגיע לסדרה שכזו, ברור שמדובר בבמה שאתה רוצה לקחת בה חלק. משום כך היה לי ברור שהמפגש הראשון של “הפינצטה” צריך להיות פיצוץ, צריך לתת את האות לכל המפגשים שיבואו אחריו, הוא צריך את הפול ניומן שלו. לנו יש שניים ומשום כך יצאתי לדרך במטרה להשיג את שניהם.

התחלתי עם ירון. עם ירון, הערכתי, לא תהיה בעיה. פדגוג אמיתי ואוהב מפגש בלתי אמצע עם קהל, ירון היה הקליינט הקל. אבל כדי להשיג את האפקט שרצינו היינו צריכים את שניהם, את ירון ואת מוטי ביחד, על אותה הבמה. כאשר שוחחתי עם ירון והצגתי בפניו את הרעיון שאלתי בחשש “תגיד, אתה חושב שמוטי יהיה מוכן לבוא?”. “אני חושב שכן”, ענה ירון. “תרים לו טלפון”.

חלפו יומיים עד שמצאתי את העוז לעשות את זה. לא שפחדתי ממוטי – מוטי מעולם לא הטיל עליי אימה (וזה לא שהוא לא ידע להטיל מורא – הוא בהחלט ידע) – אבל בתוך תוכי הבנתי שהשיחה הזו תהיה ה-make or break של הסדרה כולה ולשם כך אצטרך להציג טיעונים משכנעים שמסבירים את חשיבות העניין.

הוא ענה לטלפון במהירות. התחלתי להציג בפניו את הרעיון אבל כבר באמצע המשפט השני הוא עצר אותי ואמר “יובל, עזוב אותך. אנחנו בדרך כלל מסרבים לכאלו הזמנות אבל בשבילך נבוא לאן שאתה רוצה ומתי שרק תגיד”.

והם באו, שניהם, מתי שביקשנו. הם עלו על הבמה וכבשו את האולפן, אותי ואת הסטודנטים, תוך חצי דקה. הם שיתפו פעולה עם המשחקים שרצינו לשחק איתם, עם ההפעלות של הקהל, הם היו הפול ניומן שלנו. אחרי שהם הגיעו, לא היה אורח אחד שסירב להזמנה.

כמה ימים אחרי המפגש עם מוטי וירון ניגשה אליי סטודנטית ואמרה לי שהיא ממש נהנתה ושהיא לא מבינה את מי שלא הגיע לאולפן (שהיה, אגב, מלא עד אפס מקום). אמרתי לה שגם אני לא מבין. “הם לא יהיו פה לנצח, את יודעת. אם זה ללמוד מהם, זה ללמוד מהם עכשיו”.

אנחנו לא נוהגים להעלות תכניות שלימות לערוץ היוטיוב של בית הספר לתקשורת, אלא רק כמה קטעים קצרים וערוכים. אתמול ביקשתי להעלות לערוץ שלנו את המפגש כולו, כמעט שעה וחצי של שאלות ותשובות. התיעוד המלא מופיע בתחתית הפוסט ואפשר לצפות בו גם אם תלחצו כאן.

למרבה התסכול האישי שלי, לא אוכל להשתתף מחר בלוויה של מוטי וגם לא בשבעה. בחצות אני עולה על טיסה לארה”ב, שאת המועד שלה אינני יכול לשנות, לכמעט שבועיים של פגישות, סיורים מקצועיים ועבודה. את מוטי אבקר כאשר אחזור ומן הסתם גם מאוחר יותר; אחרי הכל, אנחנו כמעט שכנים.

לבי ומחשבותיי עם משפחתו של מוטי, עם חברו הטוב ירון, ועם חבריי היקרים לצוות המוכשר והכואב של “לונדון את קירשנבאום”. אני מאחל לירון עוד הרבה הרבה שנים של בריאות ופעילות תקשורתית ענפה ומודה מעומק הלב לשניהם על הנדיבות והמתנה הנפלאה שהשאירו לבית הספר שלנו לפני קצת פחות משנה.

נכתבו 2 תגובות לפוסט “הם היו הפול ניומן שלנו”

  1. שבי:

    כשהכתה אותי בהלם ההודעה ביום שישי בבוקר, לא יכולתי שלא לחשוב על זה שהרגע היית שם, מנחה איתו.
    איזה ענק האיש הזה. איזו תחושת יתמות מטלטלת הכתה בי בשישי בבוקר.

    תודה על הלינק המלא, אני כבר לא סטודנט ולא נותר לי אלא לקנא במה שהסטודנטים שלך מקבלים בימינו. אושר צרוף להיות נוכח ב”פינצטה”, ככה זה נראה מהצד.

    *** ואגב, ענין טכני: הגלוב לא שלח הפעם הודעה על קיום הפוסט הזה.
    חיכיתי לדבריך, פה או בעין. באתי לבקר פה באופן יזום וגיליתי את הפוסט.

    יהי זכרו ברוך

  2. עזי:

    דרור – פשוט תודה!

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: