רגע לפני הסוף

/פוסט עגום/

השיח סביב דור ה-Y עוסק לא פעם בטענה שהם פועלים בתוך מציאות של ייאוש; ייאוש מלמצוא עבודה בשוק עבודה בלתי אפשרי, ייאוש מלמצוא זוגיות בעולם של אינסוף אפשרויות רדודות, ייאוש מלקנות דירה בשוק שהמחירים בו רק הולכים ועולם, ייאוש. כאשר מבינים את זה, טוענים כמה מנציגי הדור הזה, אפשר להבין טוב יותר את האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. אפשר להתווכח עם האופן שבו בני דור ה-Y מחליטים להתמודד עם המציאות הזו, אבל אי אפשר לפסול את כל הטענות שלהם על הסף, או לפחות את גרעין האמת שיש בתיאור שלהם.

אני יליד ראשית שנות השבעים, מה שהופך אותי לבן דור ה-X. הבעיה שלי (אני נזהר מלטעון שאני מייצג את כל הדור שלי, למעשה, אני חושד אוטומטית בכל מי שטוען שהוא מייצג דור שלם) היא אחרת. אני לא חי בתוך ייאוש. תחת זאת אני חי בתוך תחושה חזקה וברורה שאני רץ נגד השעון במובן הזה שלכל מקום שאליו אני מגיע, אני מגלה שנותרו לי רק עוד כמה שנים לפני שהכל ייגמר.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בעולם מגזיני המחשבים. באמצע שנות התשעים היו בישראל מספר רב של מגזיני מחשבים. היום, לדעתי, אין אפילו מגזין מחשבים מודפס אחד. משם עברתי לעיתון “הארץ” ועבדתי במוסף הכלכלה שכעבור זמן קצר פינה את מקומו לטובת מוסף דה-מרקר. שלוש שנים אחרי שנחתתי בעולם הזה פקד את עולם העיתונות משבר עצום איתו הוא מתמודד גם בימים אלו. את עולם העיתונות עזבתי ב-2008 בתחושה שכל העניין הזה של עיתונות הפרינט נמצא על סף כלייה. בקרב חבריי לדסק הכלכלה של ראשית שנות האלפיים נותרו בעיתונות רק מעטים, מעטים ממש.

עברתי לעולם האקדמיה ובתוך שנתיים-שלוש גם עולם האקדמיה נקלע לקשיים. עודף היצע, מיעוט בביקוש, קיצוץ בתקציבים ושינויים דוריים, מבניים וטכנולוגיים, מטלטלים את האקדמיה ולא ברור מה יישאר ממנה אחרי שהטלטול הזה יסתיים.

אבל זה לא רק בתחום המקצועי.

כיליד שנות השבעים הייתי ילד בזמן המהפך הפוליטי הראשון, הייתי עד למלחמת לבנון הראשונה ואז השנייה, לאינתיפאדה הראשונה ואז לשניה, לרצח רבין, לקדנציה הראשונה ואז השניה ואז השלישית ואז הרביעית של בנימין נתניהו, לנפילתה של לימור לבנת ועלייתה של מירי רגב, לנפילתו של יחיאל חזן ועלייתו של אורן חזן, למשפט דרעי, משפט בניזרי, משפט פנחסי, משפט לוי, משפט פרץ, משפט חוגי, משפט הירשזון, משפט אולמרט. אתה מסתכל סביבך ומבין שהמדינה הופכת יותר חרדית, יותר ימנית, יותר קיצונית, פחות סבלנית, פחות ליברלית, פחות נורמלית. אתה מבין שזה תהליך בלתי הפיך ושבעוד כמה שנים הפרויקט הזה שנקרא “מדינת ישראל” יראה אחרת לגמרי.

התוצאה היא שאני חי בתחושה תמידית של ימי פומפיי האחרונים. אתה חוסך לפנסיה אבל לא בטוח שתהיה לך, אתה מגדל ילדים בישראל אבל לא בטוח שאתה רוצה שהם יגדלו בה, אתה משקיע בקריירה אבל לא בטוח שהיא תהיה שם עבורך, אתה טס לחו”ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך “מה קורה כאן”?

פתאום ניהיליזם מוחלט נשמע כמו אופציה לא רעה. אם ממילא כל הדבר הזה עוד מעט נגמר, אם ממילא כמו בסרט פעולה מחורבן, אתה רואה את קצה הבניין קורס ואתה עסוק בלברוח לפני שגם הקצה שלך יקבור אותך תחתיו, אולי מה שצריך לעשות זה באמת לצאת כל לילה ולשתות עד אבדן חושים, אולי באמת עדיף לרקוד על סיפון הטיטאניק במקום לדאוג מהקרחון, אולי הפתרון של דור ה-Y הרבה יותר הגיוני מהפתרון של דור ה-X שהורג את עצמו תחת עומס עבודה, מתחים ולחצים בניסיון להדחיק את מה שהוא יודע עמוק בפנים:

נכתבו 19 תגובות לפוסט “רגע לפני הסוף”

  1. הירנוט:

    והשם של המחזה: האריסטוקרטים האופטימיסטים.

  2. ידעתי עוד לפני ההוא שיודע:

    מפליא אותי שבמקום ימני ונשלט על ידי אגודת סטודנטים דרקונית כמו המכללה למנהל אתה שומר על תפקידך עם פוסטים כאלה. המשך כך!

  3. יוניו:

    אין ספק שהאנג אובר עושה באמת כאב ראש. אחרי שנים של שיכרון, אחרי שמוכרים לך אשליות לא ישימות ולא קשורות למציאות, פתאום אתה מתעורר ומבין שאין פה מזרח תיכון חדש. הערבים אותם ערבים והים אותו ים (כדברי יצחק שמיר).
    שנים אתה חוטף פיגועים אבל חולם על שלום, כי ככה בממשלה אומרים. שנים אתה רואה איך בסדרות אמריקאיות אנשים עובדים חצי יום בכאילו, וזה מספיק להם למחיה, ובארצנו הקטנטונת צריך ממש להשקיע, ולעבוד משרה מלאה, ואפילו ללמו חומר חדש, וכו’.
    שנים אפשר לצחוק על דתיים וחרדים, ספרדים ותימנים, בתוכניות טלויזיה, בכל פרסומת שמציגה ספרדי עילג או דתי עם רובה ביד, וזה נותן לך הרגשה טובה שאתה כזה טוב, מלח הארץ, חילוני אקדמאי ומשכיל. יום אחד אתה מתפקח לראות שכשפוגעים באחרים, אז גם הם יגיבו באגרסיביות ויקללו חזרה. אולי, אולי גם תבין שמירי רגב זו תגובה דווקאית, לכתישת מזרחים, שבנט הוא תגובה דווקאית לכתישת דתיים ציוניים, אבל זה רק אולי.

    אז תבין מה היה לך בילדותך התמימה: תמימות וחלומות, שבהם השלטון, הטלויזיה, התקשורת, העיתונים, והאקדמיה, ידעו ללטף אותך ולהגיד שהכל מצוין, ושאתה הכי טוב, ושמגיע לך לחיות טוב.
    בוקר טוב, ברוך הבא לגיל הבגרות.

  4. עמית:

    אני גדלתי בשנות השבעים. גידלו אותי להאמין שכולנו שווים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים. גידלו אותי לא לשנוא אנשים כי הם שונים ממני או חושבים אחרת ממני. כך גיליתי בצבא שיש כזה דבר מזרחיים ואשכנזים. באןניברסיטה השמאלנית לימדו אותי על העוול שנעשה לבני עדות המזרח ועל קיפוח שנמשך עד היום. אבל בשנות השבעים גידלו אותי גם על האתוס של עם ישראל. שמזרחיים ואשכנזים, דתיים וחילונים כולנו עם אחד. אין לי שום בעיה עם זה שהמוזיקה המזרחית הפכה לדומיננטית במוזיקה הישראלית. אני שמח שתילמד היסטוריה וספרות של יהדות המזרח (למדתי אותה לבגרות). אבל אם ניצחון הימין המזרחי על השמאל האשכנזי זו מירי רגב, אשה בורה, גסת רוח שמשתמשת בשד העדתי ככלי אפקטיבי לחיזוקה במרכז הליכוד, היא הניצחון, אז באמת הלך עלינו. על כולנו. וכן, אני לא מתבייש בזה שהייתי רוצה שיהיה כאן שלום. לא מתבייש לחתור לשם בעיניים פקוחות, תוך הכרה בנסיבות המשתנות והאינטרסים המנוגדים שלנו ושל הפלשתינאים.

  5. גרבולון:

    יש, ותמיד תהיה, עבודה בנקיון.

  6. ת״אביבי:

    הסוף של מה? יש כאן שגיאה חמורה בתפישה, בעוד שמעמד הביניים נכחד, המעמד הגבוה מתחזק, החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים. המצב מרגיש(לא היית שם זה בטוח) כמו שנות ה 20-30 של המאה הקודמת… כולם אכן היו קשי יום, המצב הכלכלי היה רע, העולם לאחר מלחה״ע הראשונה, ואנשים הטביעו את יגונם בטיפה המרה… מרגיש דומה. זה שנבליג על המצב ונשלים איתו לא יעשה לנו את החיים יותר טובים, מה שצריך להיות פה זה חלוקה מחדש של מוקדי הכוח בחברה, וזה יושג באמצעות הפיכה, פועלי כל העולם התאחדו! פתאום נשמע יותר טוב, לא?!

  7. צביץ:

    היטבת לתאר יובל.
    כבר מזמן הגעתי למסקנה שהעתיד הוא לא פה, אבל מטעמים משפחתיים אני עדיין צריך להיות כאן.
    אומרים לי שאין מקום מושלם, זה נכון, אבל ההמקום שלנו נהיה כבר בלתי נסבל ואחת לכמה זמן אני בועט בעצמי על שאני עדיין מגדל כאן את ילדיי.

  8. נדב:

    לדור ה-Y יש בעיה אחת עיקרית: ההורים שלהם (כלומר שלנו, אני מרשה לעצמי לומר את זה עקב גילי הממש לא מופלג). ההורים שלנו הביאו אותנו לרמת חיים מאוד גבוהה אחרי שעבדו כמה עשורים כדי לאפשר את זה, ועכשיו אנחנו יוצאים מהבית ומגלים עד כמה הם תמכו בנו ועד כמה נצטרך לרדת ברמת החיים כשאנחנו עצמאיים.

    כשהם היו בגילנו, לא היה להם סמארטפון או מחשב וההזדמנויות שמגיעות איתם. סביר מאוד שלא היה להם רכב ומי מהם שרצה לקנות דירה היה צריך לקחת משכנתא בריבית רצחנית ולשלם עליה במשך עשורים. זה נחמד מאוד לחשוב ש”פעם היה יותר טוב”, אבל כל אותם מיואשים מוזמנים לשאול את ההורים שלהם מה היה המצב הכלכלי שלהם כשהם היו בגילנו והתמודדו עם גידול ילדים, משכנתא, רכבים מתפרקים או תחבורה ציבורית גרועה מזו של היום. אנחנו לא זוכרים עד כמה הם התקשו בגלל שהם היו נחמדים מספיק כדי להסתיר את זה מאיתנו, ועד שהם התחילו לדבר איתנו על המצב בבית כבר היה להם במה להתגאות.

    כן, הטכנולוגיה משנה דברים ונראה שהדמוגרפיה הולכת בכיוון שאני אישית פחות מרוצה ממנו, אבל לבכות כל היום שכל העולם נגדנו זה ממש לא רציני. החיים קשים. הם תמיד היו קשים. פשוט עכשיו הגענו לשלב שבו אנחנו צריכים להתמודד עם הקושי.

  9. ניני:

    דוקא שאלתי.
    הם טוענים שאכן היו ימים לא פשוטים (ההורים שלי היגרו לארץ בגילאי העשרים שלהם כשהם סטודנטים ומטופלים בפעוטה) אבל אחרי המשבר של השנים הראשונות המצב הכלכלי כן היה סביר.
    אמנם האינפלציה עזרה וגם משכורות טובות… אבל הם היו מסוגלים לקנות דירה ולשפר אותה וגם לחיות ברמת חיים ותחושה סבירה.

    אז כן. קיטורים לא יעזרו ואכן גדלנו בצמר גפן, אבל התחושה שהכל עוד מעט קורס מאוד מאוד מוחשית גם לי.

  10. סופטוב:

    למה המיואשים מדור X או Y מצפים בכלל שמישהו יעשה להם את החיים נוחים או יפים או שקטים יותר. למה כל כך מעטים נוקטים באיזו שהיא פעולה, כמו הצטרפות לפוליטיקה למשל. לא יקרה כלום אם כל בעלי הדעה יסתפקו רק בלהביע דעתם בפייס או בכל אפליקציה אחרת ולא יעשו מעשה, יגבשו כוחות לשינוי הממשל ולבניין מדינה שאפשר לחיות בה.

  11. אלעדי:

    “אתה טס לחו”ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך “מה קורה כאן”?”
    אני לא בטוח מה השם המדוייק של ההטיה הזו, אבל נראה לי שתפישתך את החיים של המקומיים במקומות בהם אתה מבקר מושפעת במידה לא מעטה מעצם היותך תייר ומעצם היותך מי שאתה, דור X ממדינה Y וכיוצ״ב.
    אם תשאל את האנשים הנורמליים החיים חיים נורמליים מה דעתם על מצבם, תגלה שגם הם סובלים מקיצוצים וקיצונים והקצנה. גם הם רואים איך עוד דור, מי יודע כמה, מנותק מזה שקדם לו.
    רוצה לומר, החיים בישראל לא משהו, אבל ממקום מושבי בניכר, לא נראה לי שהמקומיים יסכימו איתך שמצבם כה נפלא. וזה עוד לפני שנסעת לביקור בסומליה, צפון קוריאה וכל המדינות הנורמליות הללו.

  12. עידו:

    תודה רבה על פרסום פוסט מעניין ורהוט שגורם לחשוב. ☺️

    זה תמיד מדהים לראות שכמה שאנחנו יותר מרוכזים בעצמנו, אנחנו סובלים יותר. וכמה שאנחנו עסוקים באחר, באיך לעזור וליצר ערך לאחר אנחנו מאושרים יותר.

    מלקרוא את הכתבה וללמוד על הקריירה שלך, על ההחלטות שלך, במה בחרתה להשקיע את הזמן שלך, נראה שחסר לך מרכיב מרכזי בחיים. חסר לך את הדבר שמייצר אנשים מאושרים. חסרה לך מטרה, משהו גדול ממך שבשבילו הכל שווה. חסרה ההתרגשות העצומה שבאה מיצירת ערך אמיתי והתקדמות מסיבית קדימה.

    לעולם לא מאוחר מדי ☺️

  13. רינת:

    עידו (11) יש לך את זה ביותר ניו-אייג’?

  14. ירדן:

    מסכים עם כל מילה. ישראל היא פרויקט מאוד נחמד שנראה שהמודל העסקי”אור לגויים” שלו לאירוע לידי מימוש וספק אם איזשהו מודל ציוני משגשג שלו ייתכן בעוד יותר מעשור או שניים. מזל שלרובנו יש אזרחויות אחרות או מקומות אחרים להשיג אותן…

  15. ליאור:

    נשמע מדבריך שכל תחום שאתה הולך אליו (מגזיני מחשב, עיתונות, אקדמיה) נופל אחרי שאתה נכנס אליו. אולי תלך להתנחלות ותתמוך בכיבוש?

  16. אורית:

    לא יודעת.. הניהיליזם של דור ה-Y לא מספק אותי בכלל
    אני צריכה יותר מאושר חומרי, כדי להרגיש הנאה בחיים

  17. לירן:

    “אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה –
    כי לא מחכמה שאלת על זה”…
    אני עם החכם באדם. בלי נוסטלגיה, בלי בכי ונהי.
    כן, המציאות עושה מה שבא לה ולא מתייעצת איתי, אבל אני מסרב ליפול לייאוש.
    ניהיליזם זה לחלשים.

  18. שי:

    שלום יובל

    לא אתווכח עם התחושה האישית, כמובן, ולא עם התזה העיקרית, רק לגבי משפט אחד ברשימה: “אתה טס לחו”ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך “מה קורה כאן”? – ובכן זה נכון באמת במקרה שאתה “טס לחו”ל”. כשאתה חי בחו”ל, התמונה מאוד רחוקה מלהיות אידילית כל כך. מיהן המדינות הנורמליות שאתה מדבר עליהן? ארה”ב, שבה מצביעים לטראמפ והפשע גואה בה מיום ליום? בצרפת, שם כוחה של המדינה הפשיסטית מתעצם מיום ליום, ורועדים בה מפני הריבוי הטבעי של האוכלוסייה המוסלמית ולמה שזה יגרום בעתיד הקרוב? בשבדיה, לכאורה אחת המדינות המתוקנות בעולם, שבה בעיית האוכלוסייה המוסלמית חריפה עוד יותר, והמוסלמים הקיצונים עורכים הפגנות אלימות בדרישת להחלת חוק השריעה במדינה? במכסיקו ובברזיל, שבעריהן אתה לא יכול לצאת בערב מביתך ללא ליווי שומרי ראש? ביוון, העומדת עף פשיטת רגל? ברוסיה? במצרים? יו ניים איט – ואצטער לאכזב אותך.

    פרט לכך, מה הכמיהה הזו ל”מדינה נורמלית”? ישראל היא מדינה לא-נורמלית בכל קני מידה, ומיותר לעמוד כאן על הסיבות לכך, הידועות לכל. ואגב, גם אחוז השחיתות בה (שהוא אכן מדהים עבורנו), לא נמצאת במקום הכי גבוה בעולם – מקום 23 מתוך 34 על פי מדד השחיתות העולמי של ה-OECD. קודמות לה, אגב, אותן מדינות “נורמליות” ומתוקנות כמו דנמרק, הולנד, פינלנד, נורווגיה, שבדיה, שווייץ, גרמניה, בריטניה, איסלנד ורבות אחרות.

    פרט לכך, הכל נכון, חוץ מטעות הגהה קטנה בפסקה הראשונה: “המחירים הולכים ועולם”.

  19. ארנון:

    הי יובל,
    תודה על הוידוי ועל הנכונות לכתוב משהו “מייאש” שלא תמיד פופלרי לכתוב ולקרוא.
    אכן ישנו ייאוש מהמצב לעתים, עבור דור ה-Y וגם עבור כל הדורות.
    אני רוצה להסתכל רגע בראייה רחבה יותר על מה שכתבת, ולהביט על מצבו של העולם,
    לא רק על ישראל.
    החיים ה”נורמליים” שלכאורה אנו חפצים בהם קיימים במספר מדינות מועט בעולם המערבי,
    כאשר גם באירופה ובארצות הברית אנו רואים משברים כלכליים והחרפה של הפערים החברתיים
    והדבר שכולנו יכולים להיווכח בו הוא המשבר הסביבתי, ואני לא מדבר רק על מה שמכנים “שינויי אקלים”, אלא על הכחדה מואצת של מינים, זיהום של מקורות מים (בישראל אין נחל אחד נקי שאפשר לשתות ממנו), התמעטות של דגה, כריתת יערות, התרחבות מדבריות, שואה של חיות המשק ועוד ועוד. למעשה אנחנו מכחידים את הכוכב שעליו אנחנו חיים.
    ההצעה שהצעת – לחיות בצורה ניהליסטית, לחיות כאן ועכשיו בלי לחשוב על מחר,
    מעלה שאלה שלא הזכרת במאמר שלך והיא – למה? לשם מה?
    לשם מה אנחנו חיים, לשם מה אנחנו עובדים, למה אנחנו מתאמצים?
    האם כדי להנות מלילה של שכרון חושים? או האם יש מטרה גדולה יותר שעבורה שווה לחיות?
    זאת שאלה שאנחנו מתמודדים איתה היום, ושדור ה-X אולי זנח מעט, אחרי שהתרגל לנוחות ולקדמה של סוף שנות ה-2000. כעת הגיע הזמן להתעורר, הבית מתפורר…
    למה אתה חי?

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: