מלחמות האקדמיה – פרויקט כלכלי

בעקבות פרסום הטקסט שלי במוסף “הארץ” קיבלתי עשרות תגובות מאנשי סגל הפועלים בעולם ההשכלה הגבוהה בישראל. חלק מהמגיבים ביקשו מידע נוסף על הנחיות המל”ג בעוד אחרים הוסיפו מידע: הם הציגו בפניי תמונה, שחלקה מוכרת לי מהמוסד שבו אני עובד אבל חלקה אחרת ושונה, על מה מתרחש במערכת ההשכלה הגבוהה, ובעיקר, על מה קורה כאשר הפרויקט האקדמי הופך לפרויקט שמנוהל דרך פריזמה כלכלית.

כדי להמחיש את האופן שבו הגדרת המשימה משנה את המשימה עצמה, אני מפנה אתכם לידיעה שפורסמה בשבוע שעבר לפיה “שגרירויות ימדדו לפי הישגים כלכליים“. נעה לנדאו דיווחה כי “שר החוץ ישראל כץ הנחה באחרונה גורמים במשרדו לגבש מדיניות חדשה, ולפיה שירות החוץ יתמקד מעתה בעיקר בקידום יחסיה הכלכליים של ישראל בעולם. זאת, בצל הקיצוץ המתמשך בתקציב ובסמכויות משרד החוץ. לפי התוכנית, הנציגויות והדיפלומטים שבראשן יימדדו לפי הישגיהם בתחום הסחר”.

מהרגע שהשגרירויות נמדדות לא לפי קידום יחסי החוץ של ישראל, הקשרים הדיפלומטיים או התרבותיים, אלא על פי מדדים כלכליים, המערכת כולה זזה לכיוונים חדשים. לנדאו עצמה סיפרה שכץ “ביקש לגייס לקורס הצוערים של המשרד מועמדים רבים יותר בעלי רקע כלכלי” – כלומר כעת, לא רק שהמדידה היא מדידה במונחים כלכליים אלא שגם האנשים שהמערכת מגייסת הם אנשים בעלי נטייה כלכלית.

וכעת לנמשל.

על פי רוב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל הגיעו לעולם על מנת לעסוק בדבר הזה שנקרא “השכלה”. למייסדים היה חזון שעסק בקידום המחקר, קידום ההוראה, מתן הזדמנויות חדשות לאוכלוסיות שבפריפריה – זה לא ממש משנה. מה שחשוב הוא שעל פי רוב, המוסדות להשכלה גבוהה בישראל לא הגיעו לעולם כפרויקט כלכלי-עסקי אלא כפרויקט אקדמי-חינוכי ואפילו, אעז ואומר, ציוני.

ההחלטה של המל”ג להעביר את השליטה במוסדות מאנשי אקדמיה לאנשי עסקים מאפשרת לקבוצה קטנה של אנשים, שהקשר שלהם להשכלה, חינוך או אקדמיה הוא מקרי לחלוטין, לנסח מחדש את הגדרת המשימה של המוסד שעליו הם מופקדים ולא פחות חשוב מכך, את המדדים הקובעים מהי “הצלחה” ומהו “כישלון”.

ניתן לחשוב על כל מיני מדדים להצלחה בתחום האקדמיה – משיעור המסיימים את התואר הראשון, דרך שיעורי ההשמה בשוק העבודה לאחר הלימודים וכלה בשיעור הסטודנטים שממשיכים לתואר שני ושלישי. אבל מהרגע שהאקדמיה הופכת לפרויקט כלכלי, גם המדדים משתנים. כעת מה שחשוב הוא כמה סטודנטים נרשמים למוסד, מהם שולי הרווח של כל חוג ובית ספר והאם ניתן להגדיל אותם. המדדים אינם עוסקים עוד בשאלת איכות ההשכלה אלא בשאלת כמות ההשכלה ויעילותה הכלכלית.

השאלות החדשות משפיעות על שורה ארוכה של ממדים שביחד מרכיבים את המוצר הזה שנקרא “השכלה”: איכות וכמות הסגל האקדמי (בכיר וזוטר), סוג השירות שניתן על ידי הסגל המנהלי, סוג שיתופי הפעולה שאותם המוסד מקדם, סוג ואיכות התשתיות הפיזיות והטכנולוגיות שעומדות לרשות הסגל והסטודנטים, סוג האנשים שעומדים בראשי המוסדות וסגנון הניהול שלהם ועוד.

בכוונתי לכתוב על כמה מהממדים האלו. חלק מהדוגמאות מוכרות לי באופן אישי ואחרות זורמות אליי מכל עבר. ישנם לא מעט אנשים שמוסרים לי מידע אך מבקשים שלא אציין את שמם (פחד ואיומים, מסתבר, הוא כלי ניהולי נפוץ למדי) ומשום כך מדי פעם אכתוב את הדברים בגוף ראשון על אף שהם מבוססים על דברי אחרים ועל מקרים שאינם קשורים כלל למוסד שבו אני עובד. רוצה לומר, הדיון הזה הוא לא דיון ספציפי במקום הספציפי אלא דיון עקרוני בשאלה מה קורה כאשר האקדמיה הופכת לעסק.

נכתבו 2 תגובות לפוסט “מלחמות האקדמיה – פרויקט כלכלי”

  1. ארז:

    תבדוק מה קורה באוסטרליה. סיפרו לי שיש כרגע מצבים שבהם המדידות הפכו ממש ניבזיות. לדוגמה תשלום למרצה על פי מספרי סטודנטים. תגמול כלכלי או קנס לחוג על פי מספרי בוגרים. כולל ניסיון שלא יודע אם יושם אבל התניית תקציב לחוג על פי אפשריות התעסוקה של הבוגרים. הכל מדיד ונמדד במונחים דולריים.

  2. גלעד:

    מערכת ההשכלה הגבוהה באוסטרליה משרתת מאות אלפי סטודנטים זרים, רובם אסייאתים, בכל רגע נתון. הם משלמים בין עשרים לשלושים אלף דולר אוסטרלי לשנה (ואף יותר לתארים מסויימים) כשכר לימוד ולכל הפחות תורמים סכום דומה לכלכלה בדמי שכירות, ביטוח בריאות, הוצאות מחייה ותחבורה והוצאות על בילויים ותיירות פנים. הכלכלה האוסטרלית התמכרה להכנסות האלו הנמדדים במיליארדי דולרים בשנה. למעשה זהו המנוע הכלכלי השלישי בחשיבותו עבור אוסטרליה (משאבים במקום הראשון, תיירות במקום השני). כל זה יוצר מצב בו אוניברסטיאות אוסטרליות מרוויחות סכומים אסטרונומיים ובדרך חלקן מתפשרות על הדרך בה התארים מושגים. סטודנטים זרים לא משלמים סכומים גבוהים ומצפים להכשל בקורסים או לקבל “חוויה לא טובה”. בפועל וודאי שיש תחרות על הסטודנטים הזרים. עבור הסטודנט האוסטרלי המשלם סכום נמוך עבור לימודים גבוהים (ויכול לממן את התואר בהלוואה עם ריבית אפסית המוחזרת רק לאחר התואר עם היכולת להשתכר) לא תמיד מדובר בחדשות רעות, כי האוניברסיטאות מספקות רמת שירותים גבוהה יותר עם השנים, היצע התארים גדל ואפשר גם להניח כי סטודנטים זרים מאסיה לא תמיד מורידים את הרמה :-) והם צרכנים מובהקים של תארים טכנולוגים, מה שדווקא מסייע לאוסטרליה שמאפשרת לטובים שבבוגרים להשאר במדינה כתושבים. זה גם עוזר למנוע אובדן כשרונות – ולשלם למרצים וחוקרים מעולים שכר תחרותי איכשהו ביחס למה שמוצע להם באוניברסיטות מובילות בארה”ב (מה שידוע בתור The brain drain באוסטרליה). מה שכן, רמת המחקר כנראה נפגעת כאשר ההוראה לתואר ראשון היא המנוע הכלכלי של מרבית האוניברסיטאות. אני מסכים כי גם באוסטרליה נקודת המבט הפכה לכלכלית, אולם זה מגיע ממקום אחר לגמרי. יש באוסטרליה דיון עירני ושקוף על הנושאים האלו לאורך שני העשורים האחרונים, וגם גורמים ממשלתים משתתפים בו. גילוי נאות: למדתי בארץ וגם באוסטרליה לתואר בהנדסה.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: