מי שבמקרה מחזיק היום את מוספי סוף השבוע של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" יגלה תופעה מוזרה. בשני המוספים מופיעות שתי כתבות (יש לינק רק לכתבה מתוך "הארץ") שהכוכב שלהן הוא ארקדי גיידמק. אבל אפילו זה לא הדבר המפתיע באמת. מה שמפתיע באמת הוא שבשתי הכתבות מופיעים ציטוטים ישירים מתוך פרוטוקולי החקירה של גיידמק במשטרה.
כאזרח מן השורה אני שמח לקרוא מה קורה מאחורי הקלעים. אני מרותק כאשר אני קורא את התשובות המוזרות של גיידמק כאשר הוא מסביר כיצד העביר שני קונצרנים לבעלותו של אחד נחום גלמור (מתוך "ידיעות") וזאת מבלי שנחתם חוזה ומבלי שלגמור יודע (כך לטענתו) כמה כסף יקבל עבור עבודתו (הוא יקבל לפי רמת "הכרת התודה" של גיידמק). אני לומד משהו על האיש ועל שיטות הפעולה שלו.
אבל כאזרח מן השורה אני גם מודאג. אני מודאג כי היום זה גיידמק ומחר זה אולי אני, אולי אתם. כיצד זה קורה ששתי כתבות מופיעות בתזמון מדויק בשני מוספי סוף השבוע ובשניהם ציטוטים מתוך פרוטוקולי חקירה שאמורים להיות רק בידי המשטרה ולא אמורים להתפרסם בציבור? לא צריך להיות גאון גדול כדי להגיע למסקנה שהמשטרה החליטה להדליף אותם כדי ליצור לחץ על גיידמק. ברור (לפחות לי) שהעיתונות לא יכולה להרשות לעצמה שלא לפרסם אותם כיוון שיש בהם עניין לציבור. אבל מה על הנחקר?
שלא תבינו לא נכון, גיידמק הוא ממש לא כוס השוקו שלי. אבל במקרה הזה, גיידמק הוא בכלל לא הסוגיה. הסוגיה היא שיטות העבודה של המשטרה שמדליפה חומרים שאמורים להישאר רק אצלה כדי לפגוע בנחקר. אני הייתי בטוח שההחלטה האם ואיך לפגוע בנאשם (וגיידמק, אם אני מבין נכון, הוא עדיין לא נאשם אלא רק חשוד) אמורה להיות בידי בית המשפט ולא בידי החוקרים.
עוד מעט גם תגיד שאנחנו מדינת חוק -_-
ארכדי דוכין נחקר במשטרה?????
ועיתונאים שכותבים בתחום לא יכתבו ביקורת על המשטרה שמדליפה חומרי חקירה כדי לא לכרות את הענף עליו הם יושבים. מעניין מי אמור לבקר את המשטרה ואת שיטות העבודה שלה.
יכול להיות שלא שמעתם, אבל המשטרה בישראל היא מעל לחוק. מותר להם לפוצץ במכות אנשים בלי שום סיבה, מותר להם לעשות עיסקאות עם עבריינים, מותר להם לחפש בכל מקום בלי צו חיפוש, מותר להם לקבל כסף מפושעים (זה לא שוחד אם כולם יודעים, כנראה), מותר להם להתעלם מעבירות של עשירים, ומותר להם לעצור מפורסמים על שטויות כדי לייצר כותרות. מותר להם לא לחקור עבירות רכוש כי אין כוח אדם (אלא אם מדובר ביגואר של פנינה רוזנבלום), מותר להם לזלזל בנאנסות שאוזרות אומץ ומגישות תלונה, מותר להם להתעלם מנהגים פרועים שעוברים באדום ולאכוף רק את חוקי המהירות, מותר להם להשתמש ברכב משטרתי לנסיעות פרטיות, וכמובן שמותר להם להדליף כל פרט שרוצים מכל חקירה.
מה זאת אומרת מי?
אתה!
מה שאמור להפריע לך מעבר לזה היא המחשבה על כמה עוד עיתונים קיבלו את ההדלפה והחליטו שלא לפרסם אותה מטעמי כסת"ח מול גאידמק.
אותי מטרידה העובדה שעיתונאי (לשעבר?) שראיין אותו לתוכנית דוקומנטרית הפך תוך שבוע לעורך דינו של גאידמק.
רוגל: יש שניים כאלה: מח"ש – היחידה לחקירות שוטרים ; מבקר המדינה.
כמו כל דבר בחיים, זה לא מושלם, אבל יש מי שיבקר את המשטרה על פעולותיה ואם גיידמק מרגיש פגוע יש לו את הזכות להגיש תלונה במח"ש או אצל המבקר כנציב תלונות הציבור.
יובל: אתה מעלה דילמה מעניינת. במקרה הזה נראה לי שצריך לבחון כל מקרה לגופו, וכפי שציינת שבמקרה הזה יש עניין לציבור ולכן, כך נראה, יש טעם לפגוע בפרטיותו של גיידמק, במקרה של החקירה שלך או שלי, אם יהיה עניין של ממש לציבור, שיעלה על הפגיע בפרטיות שלנו, ראוי שלא יודלף החומר.
וכפי שציינתי בתשובתי לרוגל, תהיה לנו הזכות להתלונן על כך (בהתקווה כמובן שהמנגנונים הללו יעילים. אך זו סוגייה אחרת).
אני בכלל שותה נס
וארקדי גר לא רחוק (6 ק"מ) הוא תמיד מוזמן
לא היה למח"ש לפני כמה שנים איזה סיפור שבו הייתה צריכה גם היא לעבור חקירה, אלעד?
ר"ש צודק, ונראה שמי שמבקר את המשטרה עושה עבודה ממש גרועה.
אגב, שכחת לומר שגם העיתונות תפקידה לבקר את המשטרה. אה, אופס – גם אליהם המשטרה הגיעה כפי שאני מבין מהפוסט הזה.
הפעם הראשונה שבאמת הכרתי את גאידמק היתה ששמעתי מסיבת עיתונאים איתו.
תקשיבו, אני לא רוצה להיות סמולן מתחסד, אבל יש משהו בטענות שלו. לא רק בהדלפות, לדעתי הרבה יותר קל לרדוף אנשים שמביאים כותרות מאשר להתחיל, נניח, לחפש פשעים ברחוב.
ברמת השרון היו שתי רציחות בחודשיים האחרונים, עד היום אף אחת מהן לא פוענחה.
אני סתם תוהה. האם היית חושש באותה הרמה אם היתה מתפרסמת רק כתבה אחת כזו היום?
אהלן יובל. הדאגה שלך לפרטיותו של מר ארקדי מובנת ומוצדקת, רק שההנחה שלך לא בהכרח נכונה הפעם. הרשה לי להציע כיוון חקירה אחר.
עד כמה שזה נשמע מוזר, יש מצב שעורכי הדין של הנאשמים בפרשה, ויש לא מעט כאלה, אחראים לשטף הכתבות "הבלעדיות". עושה רושם שאחד מעורכי הדין הדליף את הסיפור להארץ, והשני לידיעות אחרונות.
ומה יוצא להם מזה? הממ, ברור. תמונה יפה של העורך דין = כמה טלפונים מלקוחות פוטנציאליים כבר במהלך השבת. אה, יש גם אופציה להגיד משהו לטובת הלקוחות במסגרת הכתבה, למקרה שהיא יוצאת שלילית מדי.
תשאל אותי איך הלקוחות מסכימים לזה? הרי הכתבות האלה דופקות ללקוח את שאריות השם הטוב! אז מי אמר שהם מסכימים? הם מגלים את זה כמוך בעיתון. טאף לאק.
עד כאן שישים שניות על מקצוע הפרקליטים הישראלים.
תודה על השיעור. די מבהיל למען האמת.