נאמן את המוח במקום אחר

—

קטגוריות:

נתקלתי היום בציוץ מעניין בטוויטר או ב-X או באיך שלא קוראים היום לדבר הזה.

הטיעון של הכותב, שאותו אני לא מכיר ומעולם לא נתקלתי בו קודם לכן, הוא שכפי שהמעליות, המכוניות או המטוסים לא ניוונו את הגוף שלנו, כך הבינה המלאכותית לא תנוון את המוח שלנו. למרות הטכנולוגיות האלו אנחנו בכושר טוב כי אנחנו הולכים למכוני כושר ומתאמנים. אין שום בעיה לתת לבינה המלאכותית לכתוב לנו מיילים, דוחות או מה שזה לא יהיה. להפך; שהיא תעשה את כל הדברים המצ’עממים ואנחנו נאמן את המוח שלנו במקום אחר על הדברים שמעניינים אותנו באמת.

הוא כותב:

אני לומד איטלקית. לא רק דרך אפליקציה, אלא בשיעורים פרונטליים באוניברסיטה הפתוחה עם אנשים. אני מתרגל שפה חדשה, מאמן את הזיכרון, ובעיקר מתרגל אינטראקציה אנושית.
⠀
אני עוסק בניווט ספורטיבי. רץ ביערות עם מפה ומצפן. מאמן את הכושר הגופני, את ההתמצאות במרחב, את יכולות הניווט, את קבלת ההחלטות ואת היכולת להסתדר בטבע.
⠀
ואני מקדיש זמן רב לטיפוח ופיתוח התודעה. בין השאר, משתתף בקורס בו יש פגישה שבועית של שלוש שעות, שבה אנחנו נפגשים, משתפים, מקשיבים, ומתרגלים בגישות פרקטיות בהשראה בודהיסטית.
⠀
שלושה חדרי כושר שונים. לגוף, למוח וללב.

המגיבים הצביעו על כמה כשלים בטיעון הדביק הזה.

ניר יוצא מנקודת הנחה שהוא “האדם הממוצע” וזו, כמובן, שטות מוחלטת. ל”אדם הממוצע” אין זמן או כסף ללמוד איטלקית או לעסוק בניווט ספורטיבי ואפילו לא להקדיש זמן לפגישה שבועית בת שלוש שעות שבה אפשר לתרגל גישות פרקטיות בהשראה בודהיסטית (מה).

מעבר לדוגמאות המנותקות האלו, “האדם הממוצע” גם לא הולך לחדר כושר. זו אחת הסיבות (לא היחידה) שבגללה ברחבי העולם מתמודדים עם מגיפת השמנה. אני גם מהמר שבניגוד למה שהוא טוען, הילדים שלו לא נמצאים בכושר גופני טוב יותר מהכושר שהיה לסבא שלהם כשהוא היה ילד. אני מהמר שהם יושבים יותר, הולכים פחות, ואוכלים הרבה יותר ג’אנק. אני מהמר שאין לו מושג ירוק איך החיים של סבא שלו נראו כשהוא היה ילד.

נקודה נוספת שעליה מצביעים המגיבים היא שהפוסט הזה, שאמור לדבר על האופן שבו ניר מאמן את הגוף והמוח והלב, נכתב, ככל הנראה, על ידי בינה מלאכותית – שזו חתיכת אירוניה מהסרטים.

על כל אלו ראוי להוסיף עניין נוסף, שניר ודומיו מחמיצים.

המחשבה שאנחנו יכולים לנוון את המוח שלנו במהלך היום ואז “לאמן אותו” פעם בשבוע באיזה חוג שבו לומדים גישות פרקטיות בהשראה בודהיסטית (מה), היא שגויה מהיסוד.

הבינה המלאכותית מאיימת לשדוד מאיתנו את עצם היכולת שלנו ללמוד דברים חדשים, כי בהדרגה היא הופכת אותנו לפסיביים, היא שודדת מאיתנו את המאמץ.

המוח שלנו לומד משהו חדש כאשר הוא מתאמץ, כאשר הוא מבצע את אותה הפעולה פעם אחר פעם אחר פעם. כך אנחנו לומדים שפה, כך אנחנו לומדים לנגן על גיטרה, כך אנחנו לומדים לפתור משוואה ריבועית. כדאי ללמוד לפתור משוואה ריבועית לא בגלל שזה נורא פרקטי בחיי היומיום אלא בגלל שזה מחייב אותנו להתאמץ אל מול בעיה שמחייבת אותנו לעצור לרגע ולחשוב. “לחשוב” – חתיכת קונספט.

אנחנו משתפרים ככותבים על ידי זה שאנחנו כותבים, ואז אנחנו משכתבים, ואז אנחנו שוב כותבים, ושוב משכתבים ואז משכתבים פעם נוספת את מה שכתבנו. את הטקסט הזה, לדוגמה, שיכתבתי שש פעמים ואני עדיין לא לגמרי מרוצה ממנו אבל לא הייתי נותן לבינה המלאכותית לשפר אותו. זה הטקסט שלי – לא שלה.

אם הבינה המלאכותית כותבת עבורי, אני לא צריך לכתוב בעצמי. אם אני לא כותב בעצמי, לעולם לא אפתח את “הקול” היחודי שלי. אני גם לא אצטרך לשבור את הראש מה לא עובד בשורה הזו, מה לא עובד בטיעון הזה, לעולם לא אצטרך להתמודד עם השאלה איך המשפט הזה מתחבר למשפט הבא או עם האימה של הדף הריק. התוצאה תהיה כתיבה גנרית, פלסטיקית ומשמימה שנקראת כמו אלף דברים אחרים שכותבת הבינה המלאכותית, או במילים אחרות, כמו הטקסט של ניר.

המכונית שחררה אותנו מהצורך ללכת למרחקים ארוכים ו-Waze שחררה אותנו מהצורך לדעת לנווט. עשינו מיקור-חוץ ליכולות האלו. אבל כאשר ניר כתב את הפוסט שלו עם בינה מלאכותית, הוא עשה מיקור חוץ ליכולת הניסוח שלו, ליכולת שלו לפתח טיעון – וכן, זו יכולת נלמדת ונרכשת. הוא נתן למכונה לחשוב במקומו ולכתוב במקומו. זו אחת הסיבות שהטיעון שלו כל כך רדוד וחסר מורכבות. הוא חושב שאם הוא ילך ללמוד איטלקית, זה יפצה על זה. זה לא. הוא פשוט יהיה רדוד בשפה זרה.

ובכלל, אין “מקום אחר” שבו אנחנו מאמנים את המוח שלנו. אנחנו מפעילים אותו כל היום על כל דבר וכאשר אנחנו מעבירים יותר ויותר מטלות קוגניטיביות למכונה, פחות ופחות “שרירים קוגניטיביים” שלנו מופעלים, מתאמצים, מתחדדים ומשתפרים. עדויות ראשונות לכך נמצאות במחקר למכביר.

אם ניקח את אנלוגיית הגוף של ניר אל המוח ונבדוק מה קרה קרה לגוף של בני האדם בעידן שבו הם יושבים על התחת כל היום, נבין שבעוד כמה עשורים יהיו כמה אנשים שהמוח שלהם ימשיך לתקתק כמו מכונה משומנת, כי הם מקפידים להפעיל אותו בכל הזדמנות ועל כל דבר, אבל המוח של רוב האוכלוסיה יהיה רופס, חולה, מפוצץ בקלוריות ריקות וסוכר ותלוי לחלוטין בטכנולוגיות שיעשו עבורו כמעט כל עבודה שדורשת חשיבה או יצירה.

באמת תודה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *