סתם שתי הערות

1. אחרי שכבר תהה למה צריך להיות איכפת לו (או לערוץ 2, או למישהו) מהגיגיה של רווקה מזדקנת היושבת לבדה בחדרון העבודה הטחוב שלה וכותבת בלוג, ממשיך השבוע רענן שקד להפגין עוינות כלפי יומני הרשת וכותביהם, הפעם עם “מי שאינם יכולים לעשות – כותבים, ומי שאינם יכולים לכתוב – כותבים בלוג”.

רק הערה קטנה לשקד, כשאתה כותב על “הבלוג הארוך שפרסם נתניהו השבוע”, אתה בעצם מתכוון לכתוב על הפוסט הארוך שפרסם נתניהו השבוע (שאגב הופיע קודם לכן כטור דעה ב-ynet). ואם אנחנו כבר בשוונג, אז כדאי גם שמישהו יסביר ליאיר לפיד ש-haniemf@walla.com לא יכולה להיות כתובת של אתר.

2. “‘בני אברהם, עדי אביטן, עומר סואעד – אמא מחכה בבית’. הדרוזי, כמובן, אחרון, אבל מילא”, איבחן בשבוע שעבר אורי משגב ב”מוסף הארץ” את סדרי העדיפויות של יוצרי הסטיקר המוכר הזה.

באופן כללי היה משהו צורם בטון הזחוח והלעגני שבו נכתב הטור שעסק בסטיקרים שנועדו לקדם את השבתם של החיילים השבויים, גם אם יכול להיות שחלק מהאבחנות שם נכונות. אבל מעבר לכך, זה בוודאי היה די מביך מבחינתו של משגב, שלגלג על גזענותם הסמויה של יוצרי הסטיקר ההוא, לגלות ש”הדרוזי” – כמו שהוא מכונה פעמיים במהלך הטור – הוא בכלל בדואי (וגם שבאופן לא מאוד מפתיע סדר השמות בסטיקר נקבע על פי סדר הא”ב).

נכתבו 29 תגובות לפוסט “סתם שתי הערות”

  1. ירון:

    אפרת אברהם (אחות של) הסבירה שאביה קבע את השמות לפי הסדר הא”ב

  2. צפריר:

    מה שנקרא, תפסת מרובה, לא תפסת.

  3. ג'וני דו:

    אה ירון, אני יודע. אפילו כתבתי על זה פוסט. נראה לי שאנשים באמת לא לוחצים על לינקים.

  4. ירון:

    אז תכתוב “תגובתה של אפרת” ולא סתם הוא בדואי

  5. ג'וני דו:

    כתוב באלט.

  6. אלמו נימי:

    לגבי ההערה השנייה:

    באחת התגובות שלי אמרתי פעם ששמאלנים לקחו על עצמם את תפקיד הנעלבים בשם הערבים. אם תאמר משפט המכיל את המילה “ערבי” בתוכו אך אינו נוגע לענייני “שלום” ואפלייה כלפיהם, תמצא כמה שמאלנים שיקפצו נעלבים הערבים (אני חושב שהם אפילו הפכו את המילה “ערבי” לבעלת צליל גזעני). וכן, אני יודע שערבים, דרוזים ובדווים אינם אותו עם, אבל מבחינתם הם זהים.

    וכמובן שאני מודה לך על ההפנייה.

  7. אלמו נימי:

    תיקון:
    “נעלבים הערבים” –> “נעלבים בשם הערבים”

  8. omeran:

    שכחת – ומי שלא יכול לכתוב בלוג – מגיב עליו.

    הממ.

  9. רוגל:

    ג’וני, למה להרוס טיעון טוב עם עובדות? מה יעשה מוסיף עכשיו? 🙂

  10. עידן:

    לגבי שקד, מילא החלק השני של המשפט שנקרא כמו איזה נסיון דלוח להיות עוקצני, אבל אם הוא התכוון לאיזו אמירה משמעותית בכל המשפט, יצא לו די פתטי. “מי שלא יכול לעשות – כותב” ? מעניין מאוד. אני דווקא מכיר לא מעט כותבים שמלותיהם השיגו הרבה יותר ממעשיהם של אלף ביצועיסטים. אולי הוא ניסה לעקוץ את עצמו. מה שלא יהיה, לא הצליח לו.

  11. קתרינה:

    הכל יופי.
    רק שאם לפי סדר הא”ב אז אביטן היה צריך להיות לפני אברהם

  12. ג'וני דו:

    עידן, הוא ניסה בעיקר לעקוץ את נתניהו. הטור עסק בבלוג שלו.

    קתירנה, הכוונה היא מן הסתם לסדר הא”ב של השמות הפרטיים.

  13. כרמית:

    1. הגיגים של רווקות מזדקנות מעניינים פי כמה וכמה מהטור של רענן שקד.
    2. הגיגים של רווקות מזדקנות בטח מעניינים יותר מכל הבלוגים של המפורסמים שרוצים לרכב על עגלת הבלוגים וצצים לאחרונה כפטריות אחרי הגשם. Yawn אחד גדול.
    3. דווקא בבלוגים בניגוד לצורות כתיבה אחרות ניתן למצוא יותר דיווחים על עשייה.
    4. ה-ו-א מ-פ-ח-ד. וגם הפחד שלו פחות מעניין מהגיגים של רווקה מזדקנת.
    5. עיתונאות פרשנית זה כל כך פאסה, בחיי. כל מי שלא עובד בחדשות או בעיתונאות חוקרת או נבהל מהבלוגים, או מנסה לכתוב בלוג בעצמו. לרחם על פרשנינו האובדים? לא נראה לי.

  14. ג'וני דו:

    לדעתי דווקא שקד הוא בדרך כלל מהכותבים היותר מוצלחים בעיתונות הישראלית.

  15. דודי:

    לא אומרים “אחרון אחרון חביב”?

  16. עודד י.:

    כמו שיהונתן גפן כתב פעם:

    כי בלי הדובון והעוזי
    כולם יכלו לראות שהוא דרוזי

  17. עודד י.:

    אה… בדואי

  18. צפריר:

    עודד – לול.

  19. יונית:

    בין ה”טיים” לרענן שקד, אני מתייחסת יותר ברצינות ל”טיים”, עם כל אהבתי לרענן שקד ולדימויי גדעון עזרא (אם כי הוא קצת מתח כאן את החבל. אני אמנם לא רווקה, כן מזדקנת, וחדר העבודה שלי בכלל לא טחוב, אבל יש לי שישה חתולים).

  20. כרמית:

    בין הדודה מלכה מישראבלוג לרענן שקד, אני בוחרת בדודה מלכה any day of the week. ולא רק בה, אלא בכל רווקה מהגגת טיפוסית . מבחינתי, יש לכך סיבה טובה. גם רווקות מזדקנות, גם נערות מתבגרות, ובעצם כל בלוגר ממוצע (לא מפורסם, לא מתיימר להיות עיתונאי) מביא איתו משהו *מקורי*, חדש ומרענן, ולכן גם מעניין. רענן שקד לא מביא שום דבר מעצמו. הוא כותב על אנשים אחרים. מבקר אנשים אחרים. מתהגג על אנשים אחרים.

    עם כל הכבוד למר שק, אני לא צריכה שילעסו לי את החומר. ואם כבר אני רוצה שילעסו לי את החומר, אמרה כבר יונית שיש איכותיים יותר מכבודו. אז כנראה רענן שקד יודע על מה הוא מדבר כשהוא אומר שכתיבה באה במקום עשייה. כשאתה כותב על אנשים אחרים כל היום, במקום על עצמך, אז זה בהחלט בא במקום עשייה. כשאתה כותב על עצמך, אין לך ברירה *אלא* לדבר על עשייה, על מה שאתה חושב, על מה שאתה עשית, על מה שאתה מתכוון לעשות.

    אולי שקד כיוון חיצים לביבי, אבל הם קצת חזרו אליו כמו בומרנג.

  21. יובל:

    כרמית, צר לי אבל אני ממש לא מסכים איתך. כל כותב בעיתון ובעיקר כותבים אשר כותבים טורים שהם אישיים במהותם מביאים הרבה מעצמם. נכון שהוא לא כותב על הדייט האחרון שלו אבל גם כאשר אתה כותב על אחרים אתה מביא את עצמך. אני לא חושב שהוא לועס חומר, אני חושב שהוא מציג אותו מזווית אחרת, אישית שאותי ברוב המקרים מאוד משעשעת.

    אני חושב שיש מקום לשני הז’אנרים ואני לא מבין למה האחד צריך לבוא על חשבון השני.

  22. כרמית:

    יובל, אני חושבת שהבעיה העיקרית והכנראה מאוד אישית שלי עם טורים עיתונאיים או פרשנות עיתונאית, היא שהיא די צפויה מראש. אני בדרך כלל יודעת מה יגיד כותב X בעיתון של מחר. כל הפרשנים חוזרים על עצמם וזה מתיש. בגלל זה אני גם בקושי רואה מהדורות חדשות בטלוויזיה (וגם בגלל שהיא התקלקלה, אבל זה כבר משהו אחר). האמת היא שסוג כזה של כתיבה עיתונאית התחיל לשעמם אותי עוד הרבה לפני שהיו בלוגים. אולי לפני שידעתי בכלל מה זה אינטרנט.

    אני גם לא חושבת שכתיבה עיתונאית/פרשנית צריכה לבוא על חשבון בלוגים. להיפך, אני זאת שתמיד אומרת שבלוגר זה לא עיתונאי מחד, ושבלוגים של עיתונאים זה פשוט לא זה מאידך. אני בסך הכל אומרת שאותי אישית מעניין ז’אנר אחד (בלוגים) הרבה יותר מהאחר. כנראה בגלל שריטות אישיות שלי. בניגוד לעיתונאים, בלוגרים עוד מצליחים להפתיע אותי. אני אוהבת את זה.

  23. יונית:

    רגע רגע. ה”טיים” אכן יותר איכותי בעיני, אבל ציינתי ואציין שוב – אני מאוד אוהבת את הכתיבה של מר שקד הנכבד, וסוברת שמתיחת החבל האחרונה שלו נובעת מפחדים עמוקים להשתחרר ממסגרות תומכות (ומגבילות)…

    כי ברצינות, אם נחשוב על זה רגע, הרבה מאוד בלוגרים שאני מכירה הם כותבים מוכשרים ביותר, שגם עושים הרבה מאוד בכתיבתם (כי כן, גם כתיבה היא עשיה בתקופה שבה אנחנו חיים. ובעצם, בכלל. אם רענן ממש יבקש, יש בעולם הרבה מאוד דוגמאות לכתיבה שעשתה. לא סתם אמרו פעם שהעט איז מייטייר מהחרב), שפשוט זקוקים לעוד אפיק שחרור, פרסום, חשיבה בקול רם, שקצת פחות כפוף מראש לכל כך הרבה שיקולים חיצוניים וזרים לכתיבה עצמה או לכותב עצמו. כן, יש גם דברים כמו הבלוג של ביבי, או מיליוני בלוגים של ילדות בנות 12 ורווקות מזדקנות שמספרות, מי בכישרון ומי לא, מי עם ערך מוסף ומי לא, על חייהן האישיים. ומצד שני, במה זה שונה בדיוק מהעיתונות, שגם בה הרוב זבל ומדי פעם יש איזה רענן שקד אחד… (נו, רענן, אולי תפתח בלוג?)

  24. ג'וני דו:

    יש הבדל בין להעדיף את הכתיבה של הדודה מלכה על פני הכתיבה של רענן שקד, שזה קשור בעיקר לטעם אישי, לבין הביקורת המאוד תמוהה שלך על מה שאת מכנה “כתיבה על אחרים”, ו”לעיסת חומר”.

    גם אם נתעלם מההערה של יובל על כך שבעצם בכל פעם שאתה כותב על נושא כלשהו, אתה מביא משהו מעצמך, עצם ה”ז’אנר” של ביקורת תרבות/תקשורת/פוליטיקה בעיתונות הוא לא רק ראוי ולגיטימי (בעיניי) אלא מן הסתם גם בעל פוטנציאל השפעה הרבה יותר גדול על המציאות (=עשייה), מאשר הגיגיהם (הלגיטימיים אף הם) של כל מיני בלוגרים.

    אני מבין שמאוד חשוב לך “להגן” על כותבי הבלוגים, אבל נראה לי קצת מגוחך לבטל בשביל זה חלקים מאוד משמעותיים בעיתונות.

  25. כרמית:

    ג’וני דו, אחת הסיבות שכתיבה עיתונאית משעממת אותי היא שלדעתי כן יש שם הרבה לעיסה של מקורות ראשוניים עבור הקוראים האינפנטיליים והמסכנים שלא מבינים כלום בלי שיסבירו להם. סיבה נוספת היא שאני לא יודעת בעצם מי הוא באמת כותב הטור. המקצועיות שלו מכתיבה מרחק אישי ביני לבינו (אלא אם כן הוא כותב בבלייזר או בלאשה). גם זה משעמם אותי בעידן האינטרנט שבו נופלות החומות בין מעמדות והיררכיות. למה הביקורת הזאת תמוהה?

    לא חשוב לי “להגן על בלוגים”. כן חשוב לי להגיד שהעיתונאות היום היא ברובה משעממת, צפויה, ולא מחדשת הרבה מבחינת תכנים ורעיונות.

    לגבי פוטנציאל השפעה של עיתונאות לעומת בלוגים – השאלה היא איפה. אני מסכימה איתך שלעיתונאים בישראל יש הרבה יותר השפעה על החלונות הגבוהים מאשר לבלוגים. עם זאת, בבלוגים אפשר למצוא הרבה יותר עשייה חברתית ואזרחית “מלמטה”. בעיניי זה הרבה יותר מעניין, ובטווח הארוך, גם יותר משפיע. (יש לי בלוג באנגלית כבר שנים רבות. בארצות הברית אפשר לראות שהעשייה מלמטה של הבלוגרים מתחילה להניב פירות. בקרוב אצלנו.)

    אגב, בעברי האפל הייתי עיתונאית. קשה, קשה מאוד אפילו, להביא משהו אמיתי מעצמך לטור עיתונאי כשעל הוריד בצוואר שלך יושבים עורכים ובעלי מניות.

  26. יובל:

    כרמית – הביקורת (מעט) תמוהה מכיוון שלמרות שאנחנו לא מכירים, סביר להניח שאת לא מתרועעת על בסיס קבוע עם יונית לוי או גדי סוקניק, עם שחקני הסופרנוס, עם יוצרי הסימפסונס, עם ג’רי סיינפלד, בראד פיט, קלינט איסטווד או ג’וליה רוברטס, עם אילנה דיין, עם צביקה הדר, עם צביקה פיק או עם כל צביקה אחר. למרות זאת את מן הסתם צורכת פה ושם חדשות, צופה בסרטי קולנוע או כל מוצר מדיה אלקטרוני אחר. איך לזה את מתחברת? הרי את לא מכירה אותם אישית ואחרי הכל בעידן האינטרנט שבו החומות וההיררכיות נופלות וכן הלאה.

    בקיצור, הטיעון הזה פשוט לא מחזיק מים. אפשר לצרוך מדיה גם מבלי לדעת מתי בפעם האחרונה יצא הכותב מהארון או לפגישה, מתי הוא פוטר ומתי היא רבה עם בעלה.

  27. כרמית:

    אני יוצאת מנקודת הנחה שהחיים האישיים של הכותב משפיעים על דעותיו הפוליטיות וראיית עולמו. ברור שאפשר לצרוך פרשנויות גם בלי לדעת שום דבר על חייו האישיים של הכותב. אותי אישית זה פחות מעניין מאשר לצרוך פרשנויות מאדם שאני כן יודעת משהו (לא הכל) על חייו האישיים, ויכולה להבין מדוע חשוב לו דברים מסוימים, ופחות חשובים לו אחרים. וחשוב לי לומר שזו לא מציצנות. לא מעניינים אותי החיים האישיים של כותבי טורים ברמה הצהובה, אלא ברמה האנושית.

    בעניין החומות וכו’, אני יכולה להעיד שהסיבה היחידה שטרחתי לקרוא סופרים כמו ניל גיימן או סוזט היידן אלגין היא שמתישהו הם הגיבו אצלי בבלוג (באנגלית) והתפתח איזשהו דיאלוג בינינו. הסגנון של גיימן הוא לא כוס התה שלי. דווקא אלגין הפתיעה לטובה. בכל מקרה, הם לא עניינו אותי מלכתחילה כסופרים, אבל באיזשהו שלב הם עניינו (ועדיין מעניינים) אותי כאנשים.

    אבל אני לא יודעת אם סופרים ושחקנים באמת יכולים להיכנס לדיון הזה. ג’וליה רוברטס לא מספקת לי דעות בענייני דיומא, ולא מנסה לשכנע אותי לגבי הנושאים העומדים על סדר היום, ולכן פחות אכפת לי מי היא ומה היא בחייה האישיים.

  28. ג'וני דו:

    תמוה בעיני לטעון שהבלוגר הממוצע הוא “מקורי, חדש, מרענן ומעניין”, בעוד שרענן שקד (כדוגמא לז’אנר, אם הבעיה שלך הייתה רק איתו באופן אישי אז זה משהו אחר) סתם “כותב על אחרים” ו”לועס חומר”. נו, הסברתי את זה כבר בתגובה הקודמת.

    למען האמת, גם ההצגה הזאת של העיתונות המשעממת והצפויה לעומת התובנות המרתקות של הבלוגים נראית לי די הזויה ביחס למה שאני מכיר, אבל פה אנחנו כבר בכל זאת קצת יותר גולשים לעניין של טעם אישי, וזה לא משהו שממש ניתן להוכחה.

  29. Touching Is Not Permitted » ארכיון הבלוג » רענן שקד הוא ידיד בלוגרים אמיתי:

    […] לאורך השנים (חודשים?) רענן שקד התבטא נגד הבלוגים, הבלוגרים, החתולים, הפוסטים והטרקבקים. למעשה, אני לא חושב שיש עוד עיתונאי שהתבטא נגד הבלוגוספירה בצורה יותר אינטנסיבית (לא. גאידמק הוא לא עיתונאי. עדיין). […]

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: