עולם ומלואו והיפוכו

בחודש נובמבר האחרון החליטו האמריקאים לשכוח מהקונספט של “חיסכון”, כך עולה מנתוני הממשל הפדרלי. זה בא לידי ביטוי בכך שעל כל 100 דולר שהם קיבלו במשכורת הם מיד הוציאו 100.60 דולר. הכלכלנים בארה”ב חוששים ממיתון מתקרב כי מה לעשות, יש גבול כמה אשראי אפשר לקחת (ולקבל) וכמה זמן הכלכלה יכולה להחזיק אנשים שלא שמים גרוש בצד אלא מיד רצים לבזבז אותו.

מה האמריקאים קונים? בין השאר את בובת הבראץ’ השובבות שעולות 16 דולר לחתיכה (גם אצלי בבית מסתובבות כמה בובות כאלו). מי שמייצר את הבובות האלו הם הסינים שבמפעל בדרום סין נדרשים לעבוד 94 שעות שבועיות תמורת הזכות לקבל 17 סנט בעבור כל בובה שהם מייצרים. מיותר לציין שהסינים במפעל לא זכאים לזכויות סוציאליות, ימי חופשה או מחלה ושאר מותרות המקובלות בעולם הנורמלי.

בצד אחד של העולם מרוויחים 17 סנט לבובה, בצד השני קונים אותה תמורת 16 דולר. בצד אחד מבזבזים כל דולר ואז עוד קצת, בצד השני מרוויחים פחות מדולר, פחות מ-20 סנט.

העיקר שהעולם שטוח.

(מקור: פארק)

נכתבו 18 תגובות לפוסט “עולם ומלואו והיפוכו”

  1. nadavs:

    היום במקרה מצאתי את הסרטון הזה – http://www.jibjab.com/originals/originals/jibjab/movieid/122.
    די מתאים למה שאמרת כאן.
    nadavs

  2. צפריר:

    חייבים לאהוב את הגלובליזציה.

    אני לא דואג לסינים, עוד 100 שנה הם יעסיקו את האפריקאים באותה שיטה.

    עוד 200 שנה יצטרכו למצוא שיטה חדשה לחסוך.

  3. עזי:

    אתה צודק, יובל. מצד שני, אני מניח שאתה לא בודק (כי זה לא נוח?) את מחיר התחתונים שאתה קונה לעומת כמה שעות ערביה מכפר בגליל צריכה לעבוד כדי לזכות לחלקיק זעיר מתשלום זה.

    העולם של היום נהיה שטוח, ולכן קל לראות את מה שמעבר לאופק, אבל סיבות פסיכולוגיות, לא אופטיות, מונעות אותנו מכך… כלומר, כמה קל לדבר על הסינים והבובות באמריקה ולא על הערביות והתחתונים בישראל :-(

  4. בובי:

    מעניין, לא מזמן חשבתי על זה בדיוק
    המסקנה שלי שונה
    עם אורח החיים שלנו כיום, אדם עובד לא יכול להרשות לעצמו מהיצרניות של עצמו לחיות ברמת החיים שבה הוא חיי. ואני אסביר, נגיד אני נגר או טלמרקטר או מנהל חנות מכולת, היצרנות שלי (התוצר שאני מייצר) בהכרח לא שווה את כל מה שיש לי (טלויזיה פלזמה 42 אינטץ).
    אני חושב שאם נחלק את כל העושר שבעולם עם כל האנשים בעולם יהיה לנו הישראלים הרבה פחות ממה שיש לנו עכשיו.
    והמסקנה היא שאנחנו חייבים לנצל אחרים (עבדים כושים, ילדים סינים, מגדלי קפה גואטמלטקים) בכדי לשמור על רמת החיים שלנו ביחס לעבודה שלנו.
    כואב נורא, אבל זאת האמת.
    כמובן שאסור לנצל את העמדה שבה אנחנו נמצאים ולהיות דקדנטים.
    אבל תראו לי אחד שיסכים לוותר על המזגן שלו בגלל שיש ילד אחד בסין שעובד 14 שעות ביום ומייצר ברגים

  5. יובל:

    עזי, על פי השיטה הזו אי אפשר לכתוב על שום דבר. מה פתאום אתה כותב על אבנים בכליות כשמדי שנה אנשים מתים מסרטן הראות? מה פתאום אתה כותב על המשכנתא שלך כאשר מדי יום אנשים מתים כמו זבובים מאיידס בקונגו? מה פתאום אתה כותב על אורי גלר כאשר יש אנשים בצפון קוריאה שחייבים להאזין לאותה תחנה ברדיו? אתה לפחות יכול להעביר ערוץ!!

    בקיצור עזי, יש מקום לכל הצרות שבעולם, הסר דאגה מלבך.

    בובי – אתה כמובן צודק. לחיות לפי אידיאלים זה חתיכת תיק פדרלי. אני לא חושב שאני הייתי מסוגל. ועדיין יש רגעים שבהם המציאות המחורבנת של העולם מציגה את עצמה בפניך ואתה נותר נבוך. בעיקר מהמזל ששפר עליך.

  6. עזי:

    צר לי, יובל, אך לא הבנת את הפואנטה שלי.

    בוודאי שאתה יכול (ומוזמן) לכתוב על כל נושא שבעולם. רק שלכתוב על *הנושא* (ולא את הסיפור) ולעלות סוגיה חברתית דואבת — כפי שאני מבין שניסית לעשות, ולא רק לספר לנו סיפור על סין — מחייבת הסתכלות טיפה יותר רחבה, לדעתי. ואם אתה כאן, נראה לי שהסתכלות לסביבה הקרובה ראויה יותר, ולו בגלל הרלוונטיות החברתית שלה לקוראי הבלוג שלך.

    אבל, כפי שפתחתי וכתבתי בתגובה הקודמת, אתה צודק בעצם האבסורד המשווע שהעלית.

  7. יובל:

    עזי – כן, אתה צודק. יש בזה משהו. תודה.

  8. עודד י.:

    צפריר, אל תדאג הם כבר מעסיקים את האפריקאים

  9. מוסיף:

    אחלה פוסט. האמת היא ש(עם כל הכבוד) לא הבנתי את הביקורת של עזי. מדברים על בובות בראץ, אז מדברים על סין.

  10. עידן:

    עזי: אני לחלוטין לא מסכים. זאת בדיוק הקרבה היתרה שלנו למרחב המקומי שמונעת מאיתנו את הפרספקטיבה שמבט מרוחק יותר יכול לספק. על וריאציה של העקרון הזה מבוססים משלים ואגדות – הם מספרים לנו סיפור שלכאורה לא קשור לכאן ולעכשיו, אבל ברובד עמוק יותר מאפשרים תובנות חשובות. טענה אחרת שאפשר לטעון, היא שכדי להיות מודעים לעוולות חברתיות במקומותנו, רצוי וכדאי להתחיל להיות מודעים לעוולות חברתיות במובן הכללי שלהן. בכל זאת, אתה רוצה לגרום לאנשים לחשוב טיפה, לא רק להאכיל אותם בכפית, לא?

  11. שושי:

    בדיוק אתמול החזרתי קקאו למדף, כי נזכרתי בילדים המסכנים שקוטפים אותו. בטירחה קצת יותר גדולה ובתוספת מחיר לא משמעותית אוכל להשיג קקאו של סחר הוגן.

  12. הבלונדינית הסודית:

    סליחה שאני ככה מתפרצת לשיחה על גלובליזציה, אבל כבוד היו”ר הנשגב, לא שכחת משהו אתמול?

  13. ניצן:

    אני קונה רק Dolphin Safe Bratz.

  14. יונתן:

    העיקר שהסינים קונים את אמריקה

  15. עזי:

    עידן:

    נכון. אז נשתמש במשל סיני, או אפגני (ואפילו בסיפור אמיתי), אבל בסופו של דבר ננסה ללמוד ולהסיק על חיינו-אנו, לא?

    להשאיר את זה לסיפור על ארץ רחוקה וזרה מחמיץ את העיקר, לדעתי – וזו העוולה האנושית.

    לפעמים צריך לעזור לאנשים לחשוב, בעזרת משל וגם בעזרת מוסר השכל מקומי.

  16. רובין:

    מה שכלכלנים אמריקאים אומרים כנראה מיועד לחזק את הכלכלה הקפיטליסטית. אם כל אדם יקנה יותר, יותר כסף יכנס למשק ויניע תהליכים של צמיחה (יצטרכו, כמובן, לבטל את הגיבוי בזהב). אם כולם יפקידו את הכסף שלהם בבנק – מי שירוויח מזה הם בעלי-ההון העוסקים בהון סיבוב (בנקאות, ביטוח ובורסה – למשל) ולא התעשייה והמשק הלאומי.

  17. לילי:

    עוד תמונות בראץ ודחוף

  18. ניצן רודיתי:

    צריך עוד תמונות של בראץ ודחוף מאוד לי כי זה בשבילי כי זה בשבילי דחף ……………………………………………………………………………………………………………….דחוף………………………………………………………………………………………………..דחוף………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………דחוף………………………………………………………………………………………………………………….
    ………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………..דחוף……………………………………………………………………………………………………………………………………………..

    \

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: