כשהוקם Ynet לפני אי אלו שנים הוא הביא עימו גם את התקדים לפיו אותו בעל בית משלם לשני כתבים (אחד בעיתון ואחד באתר) שמסקרים את אותו התחום ולמעשה מתחרים זה בזה. אבל אם במקרה ההוא, למרות העול הכספי הכבד, בהחלט היה בכך היגיון, וגם העובדה כי בסופו של דבר הפך Ynet להצלחה גדולה מראה זאת, הרי שהמקרה של "דה-מרקר" ו"הארץ" נראה הזוי לחלוטין.
עד כמה שאני מבין, תחום התקשורת למשל, מכוסה בתוך "הארץ" על ידי שני כתבים שונים. אחד מעביר ידיעות למוסף התרבות "גלריה", ואילו השנייה מעבירה ידיעות בנושא למוסף הכלכלי "דה מרקר". כך למשל, היום הצליחה רוני קורן-דינר ב"דה-מרקר", לנצח את אסף כרמל ב"גלריה". בעוד שבשער המוסף הכלכלי מופיעה הפנייה לידיעה על פיה עודד בן עמי ימונה למנכ"ל הזמני של חברת החדשות של ערוץ 2, בעמוד האחורי של "גלריה" מופיעה ידיעה בחתימתו של כרמל לפיה שלום קיטל סירב לדחות את פרישתו מתפקיד מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ השני, ו"בשלב זה לא ברור מי יחליף אותו". “על פי חוק הרשות השנייה, יו"ר הדירקטוריון יצחק לבני אמור להחליף את המנכ"ל המתפטר באופן זמני אבל לא ברור אם כך יקרה", כותב כרמל. בהמשך מצוין גם כי "בימים האחרונים עלו גם שמותיהם של אבי וייס ועודד בן עמי כמועמדים לכהן בתפקיד ממלא מקום המנכ"ל".
המדובר הוא כאמור בשני מוספים שונים של אותו העיתון. ההיגיון שעומד מאחורי הניצחון הזה של "דה-מרקר" מקביל פחות או יותר למקרה היפותטי שבו הכתב שמכסה את התחום הפוליטי בעמוד 2 של החלק החדשותי היה מנצח את הכתב שמכסה את התחום הפוליטי בעמוד 4 של החלק החדשותי. המשמעות האמיתית היחידה של כל הסיפור הזה היא האור המגוחך שבו מעמיד את עצמו עיתון "הארץ" בפני קוראיו.
***
הפינה לעניינים קטנוניים:
"הערת שוליים 8”. זאת כנראה מילת הקסם שלוחשים בימים אלה מקורביו של אולמרט באוזנו, בכל פעם שנדמה להם שהוא עומד להישבר באופן סופי (או סתם להירדם). כן, מה אתם יודעים, אנשי הוועדה אמנם קרעו לאולמרט את הצורה, והותירו אותו עם דו"ח כה קשה עד שכמעט בא לך לרחם על יועציו ועל הספינולוגים שלו שלא נמצא להם כמעט דבר להיאחז בו, אבל מסתבר שלפחות ענף יבש אחד יש. ואם לא ענף יבש אז לפחות זיז.
"מנהיג המודה בטעות יוכל גם להכיר בצורך לתקנה”, נכתב בהערת שוליים מספר 8 בעמוד 116 בדו”ח. "אלא שלא ברור אם ניתן להלין בישראל על מי שאינו מוכן להודות בטעות, שכן יש נטייה בתרבות הישראלית ל'גמול' על כל הודאה בטעות בהדחה. רק מי שאינו עושה אינו טועה… תרבות שאינה מאפשרת למי שטעה להמשיך בתפקידו במקרים מתאימים אינה תרבות לומדת, והיא עלולה לאבד את האנשים המנוסים ביותר שלה רק על מנת לאפשר לאנשים שעדיין לא טעו לחזור על הטעויות שמהם היו נמנעים אלה שכבר טעו בהן".
נו, אז האם זאת לא הוכחה לכך שגם אנשי הוועדה היו רוצים שאולמרט יישאר בתפקידו כדי לתקן את הליקויים? כנראה שלא. חבל רק שניר חסון שמתייחס (במקביל לרבים אחרים) להערה הזאת ב"הארץ", ממקם אותה בעמוד 181 של הדו"ח, בעוד שכל דו"ח וינוגרד (הגלוי) כולל לא יותר מ-171 עמודים.
וזאת כבר כותרת מבזק שעלה אתמול ב-Ynet:
ועכשיו, בלי ללכת להציץ באתר הכנסת, כמה ח"כים ששם משפחתם הוא כהן מכהנים בכנסת הנוכחית?
חחחחחחחחחחחחחחחחחח
3- רן, יעקב ו(?)יצחק
איתמר, תשובה לא רעה באופן יחסי.
הייתי מציע שנחכה עד שמישהו ייתן את התשובה המלאה (מספר מדויק + השמות הפרטיים והמפלגות), אבל נראה לי שרק יחידי סגולה (=כתבים פוליטיים) מסוגלים לעשות את זה בלי להציץ.
לול!
אין ניסוח ברור יותר מזה (למר כהן, כמובן)
מר דו, אני חושבת שכדאי שגם אתה תשנה את שמך לכהן, כדי לשמור על אנונימיות מקסימלית…
מה חבל שבשעה שמוסף גלריה נסגר בשעות אחה"צ, דה-מרקר נסגר רק ב-22. האם דה-מרקר היה צריך להמתין עם הידיעה שהגיעה אחרי סגירת גלריה לגיליון הבא רק מכיוון שגלריה כבר ירדו לדפוס?
העיקר שלקחת מקרה מבודד ופיתחת סביבו תיאוריה לעניין.
הציבור: "הסקתי מסקנות אישיות ואני מתפטר"
א. זה מידע מעניין שלא הייתי מודע לו. תודה.
ב. במקרה כזה נהוג להתייחס לידיעה המוקדמת יותר שכבר ירדה לדפוס, בידיעה המאוחרת יותר שעולה אחריה. למשל באמצעות הבהרה/תיקון בעמודי החדשות. בוודאי שמצב שבו באותו עיתון מתפרסמות בשני חלקים שונים שתי ידיעות שונות באותו נושא היא עניין מביך בעבור "הארץ", ובטח שזאת לא דרך פעולה מקובלת של שום עיתון.
ג. ברור שלא מדובר במקרה מבודד, ובטח שלא מדובר בתיאוריה שאני פיתחתי. המתח בין "דה מרקר" לבין "הארץ" הוא עניין מוכר שדובר בו רבות. גם הכפילות בסיקור תחום התקשורת (ונדמה לי שגם בתחומי כיסוי אחרים), היא עניין שכבר דובר בו בעבר, וקיימות לו דוגמאות נוספות.
יותר סביר להניח שבמקרה זה עורכי הדה-מרקר לא היו מודעים שקיימת ידיעה דומה בגלריה.
בעיקרון, הדה-מרקר פועל מתוך הנחה שהוא לא מוסף, אלא עיתון כלכלי נפרד שמופץ עם "הארץ". לכן במקרים רבות יש חפיפה בתחומי הסיקור, במיוחד בנושאים כלכליים. אם דרך הפעולה הזו נכונה או לא, זה כבר נושא לדיון אחר.
השאלה אם דרך הפעולה הזאת היא נכונה או לא היא בדיוק נושא הפוסט. אני הבעתי בו את דעתי לפיה מדובר בדרך פעולה שהתוצאה הסופית שלה היא מביכה, שלא לדבר על בזבוז המשאבים התמוה.
אם יש לך דעה אחרת בנושא אתה מוזמן כמובן לחלוק אותה עם יתר הקוראים, אבל בכל מקרה לטענתך המקורית כאילו מדובר בעניין מבודד או בתיאורה שאני פיתחתי אין כאמור שום ביסוס.
אני מוצא את התחרות הפנימית בהארץ חיננית.
יש קו אידאולגי די ברור ל"גלריה" (בגדול, סוציליזים מתון, אנטי גלובליזציה, צימחונות וכו'), שהוא פחות או יותר הופכי לקו של "דה מרקר" (קפיטליזים לא מתון). קבלת נקודות מבט שונות על אותו תחום היא הכרחית לראיה תלת מימדית (למדתי פעם פיזיקה).
אם המחיר של נקודות ההשקפה השונות הוא חוסר תיאום בין חלקי העיתון, אני משלם אותו בשמחה.
ברור שהכוונה לרן כהן, לא? את כל היתר אפילו בתוספת השם הפרטי אף אחד לא ממש יזהה
עדכון 1: בסופו של דבר, היום מתברר שעודד בן-עמי בכלל מסרב להיות המנכ"ל הזמני של חברת החדשות, ככה שכל עניין המפסידים והמנצחים מאתמול יכול להיראות קצת אחרת (אבל הבעיה העקרונית נותרת בעינה).
עדכון 2: בכנסת יש ארבעה ח"כים ששם משפחתם הוא כהן. רן, ממרצ, אמנון ויצחק מש"ס, ויעקב מיהדות התורה.
ובפוטו פיניש- מי לקח ? אסף כרמלללללל.
וזה לא יגמר עד שהגבר השמן והמזוקן ישיר.
ומי שעוד רואה ערוץ 2 יוכל לבכות כמו באופרה טובה.